-27-
האנה
האנה נכנסה לקנטינה ומצאה את מטיאו יושב מאחורי שולחן הכתיבה בהבעה קודרת. "קרה משהו ללילי?" שאלה, חוששת מהגרוע מכול.
הוא קם והקיף את השולחן לעברה. "לא, אבל יש לי חדשות רעות, לצערי. אחד מאנשי המחתרת במחנה שעזר ללילי לאסוף כלים נתפס והוצא להורג."
האנה נשמה בכבדות. "זאת היתה יכולה להיות לילי במקומו."
"כן." קולו היה קודר. "למרבה המזל היא לא היתה איתו. אבל כל הכלים שהוא אסף הוחרמו."
"הוחרמו," היא חזרה על דבריו בקהות חושים. אחרי כל המאמצים, המשוכה הזאת נראתה גבוהה מדי. האנה הזדקפה. "נשיג עוד כלים, ואני אבריח אותם ללילי."
"אבל האנה," מחה מטיאו, "אחרי מה שקרה, השמירה במחנה בטח הדוקה מתמיד."
"אני אסתדר איכשהו," ענתה בעקשנות. "תשיג את הכלים ותעביר הודעה שאני אמסור אותם מחר בלילה. האסירים צריכים כלים לפריצה כדי שיהיה להם סיכוי גדול יותר לברוח. אתה יודע את זה, נכון?" הוא לא ענה. "חשבתי שלעולם לא תוותר על לילי."
"ולעולם לא אוותר. אני מחויב למטרה כמו תמיד. אעשה כל מה שצריך כדי להציל את חייה," הוסיף בקול נחוש. "אבל אנחנו חייבים להיות חכמים. אם כולנו ניהרג, מי יעזור לה אז? אני לא אומר לא, האנה. אני אומר שאנחנו צריכים לפעול בחוכמה. גם החיים שלך חשובים, את יודעת." הוא הניח יד על כתפה, והיא הבחינה בעיניו בגחלת של מה שחלקו באותו לילה, שעדיין בערה.
אבל מה שקרה בין שניהם לא היה חשוב עכשיו. "הם לא חשובים בלי לילי." היא איבדה כל כך הרבה: את ארוסה, את ילדה שטרם נולד. היא לא יכולה לאבד את לילי ואת משפחתה.
"אז כדאי שנתכונן להציל אותה." מטיאו הצביע על המפה שעל השולחן. "השאלה היא איפה כדאי לנו לתקוף."
הם רכנו יחד מעל המפה. "כאן." האנה הצביעה על קטע ארוך שבו עברה המסילה רחוק ממקומות יישוב. "המסילה מתעקלת, אז נוכל לחכות לה בלי להיחשף. ויש בקרבת מקום יער שנוכל להסתתר בו אחר כך."
"אבל זה קרוב מאוד לגבול עם גרמניה," העיר מטיאו.
"זאת האפשרות הכי טובה. זה אומר שתהיה לנו רק הזדמנות אחת לעצור את הרכבת לפני שהיא תיכנס לגרמניה." אחר כך, חשבה האנה, לילי ומשפחתה יאבדו לעד. "אבל איך נעצור את הרכבת?"
"חלק מעובדי הרכבת תומכים בנו," אמר מטיאו. "אם נצליח להעביר להם הודעה, אולי הם יאטו אותה בכוונה."
"אבל ייקח לנו שבועות לברר מי הם ולוודא שהם משובצים לעבודה ברכבת המסוימת הזאת. אין לנו מספיק זמן."
"יש לי רעיון!" מטיאו מיהר לצאת מהחדר, ירד במדרגות למרתף והשאיר את האנה לבדה. מבעד לקרשי הרצפה, היא שמעה שהוא מחטט.
כעבור רגע הוא חזר. "זה." הוא הרים עששית. "נעטוף אותה בנייר אדום ונניח אותה על המסילה. נהג הקטר יעצור את הרכבת."
"באמת?" האנה בחנה את העששית בספקנות. "היא כל כך קטנה."
"כן, אבל פנס אדום הוא האות שעובדי הרכבת משתמשים בו כדי לסמן לנהגי הקטר שיש תקלה בהמשך המסילה. הם יהיו חייבים לעצור."
"ואז?"
"ואז נתקוף."
"רק שלושתנו."
"כן," ענה מטיאו. "במובנים מסוימים זה יהיה טוב יותר מהתקפה גדולה. בלי פיצוץ גדול ובלי קרבות. נפתח בכוח את דלת הקרון ונשחרר את לילי, את ניק וג'ורג'י ואת כל מי שעוד נצליח לפני שהרכבת תתחיל לזוז שוב או שהגרמנים יבינו מה קרה." האנה הקשיבה ולא האמינה. זה נשמע מופרך, אפילו לה. פשוט בלתי אפשרי. ובכל זאת, זאת היתה תקוותם האחרונה להציל את לילי.
"לכי ללילי מחר ותוודאי שהם מוכנים. אבל אל תספרי לה ולאחרים במחנה שאנחנו רק שלושה. אנחנו לא רוצים שהם ייבהלו."
"ברור. אז זהו זה."
למחרת בלילה הלכה האנה לפגוש את לילי כמתוכנן. מתחת לבגדיה החביאה כמה כלים שעשויים לסייע לאסירים בפריצתם. היא היתה מביאה יותר, אך לא העזה לשאת תיק שעלול למשוך תשומת לב.
האנה התגנבה מאחורי המחנה, כפי שעשתה בביקורה הקודם. אך כשהתקרבה למקום שבו פגשה את לילי בפעם שעברה, גילתה שהסבך שהסתתרה בו נגזם. העצבנות בתוכה גברה. האם הגרמנים גזמו את השיחים במסגרת עבודת תחזוקה שוטפת, או שהבינו שאנשים מסתתרים שם?
היא היתה חייבת להתקרב למחנה בדרך אחרת. היא בחנה את הגדר, ואז הבינה: החפיר. התעלה השתפלה במתינות אל מקום שהתמלא במי גשמים. היא תסתתר שם. באי רצון, היא ירדה על ברכיה וזחלה לתוך החפיר. המים המזוהמים חלחלו דרך בגדיה והרטיבו את עורה. היא התקדמה על ברכיה עד שהגיעה לצדו האחר של המחנה, ושם נשארה צמודה לקרקע, כמעט בשכיבה, כדי לא להתגלות.
כעבור כמה דקות שמעה את הרשרוש השקט של צעדיה של לילי. היא הרימה את ראשה מהחפיר וראתה את בת דודתה מחפשת אותה ליד הגדר. "כאן," היא לחשה.
לילי השפילה מבט. "אוי!" קראה בשקט. הן הביטו זו בזו ממרחק. לילי היתה המומה לראות אותה מתחבאת בחפיר, אבל אז הבינה שלא יכלה להגיע אליה בלי להיות חשופה לחלוטין. "יש מקום בהמשך הגדר, בערך חמישים מטרים מכאן, שאוכל להסתתר בו מאחורי מחסן," אמרה לילי. "תפגשי אותי שם."
האנה זחלה במים עד שראתה מבנה נמוך, שהזכיר לה יותר לול תרנגולות מאשר מחסן, אבל לא היו בו בעלי חיים. היא זחלה לשם, אל המקום שלילי הסתתרה בו בכריעה מעבר לגדר.
"הנה, אין לנו הרבה זמן." האנה תחבה את ידה מתחת לשמלה ושלפה פצירה ארוכה ולום. היא החליקה אותם דרך הגדר אל לילי.
בדיוק אז שמעה רעש מהצד השני של הגדר. שומר בסיור התקרב אליהן. אלומת אור מהפנס ליחכה את האדמה. "תתחבאי!" לחשה האנה ללילי, ואז התרחקה בזחילה מהגדר והתגלגלה במורד הסוללה הקצרה בחזרה אל המים. מלבד קול צעדיו של השומר, היא שמעה התנשפות של חיה. לבה צנח. לשומר היה כלב, שתפקידו לרחרח ולאתר אנשים במצבים כאלה. אין ספק שכעת יתגלו שתיהן.
כשהשומר התקרב, היא שקעה נמוך יותר. המים כיסו עכשיו את ראשה, מילאו את אפה ואת אוזניה. היא עצרה את נשימתה והקפידה לנשוף רק מעט אוויר בכל פעם. כששכבה כך בחפיר החשוך והקר, הושלכה בחזרה אל אותו לילה בברלין, שבו הסתתרה מאחורי הדלפק, בעוד שברי הזכוכית חותכים את עורה, וצפתה בחוסר אונים בחיים שאזלו מאיזק, במרחק מטר בלבד ממנה. היא נכשלה באותו לילה, שכבה קפואה ולא הצליחה לפעול. היא לא תיכשל שוב, אלא תקפוץ החוצה ותסגיר את עצמה כדי שלילי תוכל להישאר במסתור.
כעבור כמה רגעים המשיך השומר בדרכו ואלומת הפנס שלו נעלמה. האנה דחפה את עצמה למעלה אל הגדה המשופעת של החפיר. היא ראתה שוב את לילי, שיצאה מהמחסן שאולי היה לול. אבל האנה קפאה על הגדה, מקופלת לכדור, ללא יכולת לזוז.
"האנה, מה קרה?" לחשה לילי, שהבחינה במצוקתה. "נפצעת?"
האנה התביישה שנתפסה ברגע של חולשה. היא התקרבה אל הגדר, למקום שבו הסתתרה לילי. "קשה לי להסתתר. זה מזכיר לי את אותו לילה בברלין."
"אני זוכרת שסיפרת לי איך הרגו את איזק ואיך איבדת את התינוק. אני מצטערת על מה שקרה. ואני מצטערת שלא הייתי שם בשבילך. חבל שלא שמרנו על קשר לאורך השנים. כשהיה לך רע בגרמניה, הייתי צריכה לעזור."
"לא היתה לך דרך לדעת מה קורה."
"אולי לא, אבל יכולתי להתאמץ יותר לברר. ואז כשהגעת לבלגיה..." לילי היססה. "נתתי לך מקום לגור בו. אבל הייתי צריכה לתת לך בית. קינאתי," הודתה. "בחברים שלך ובכל העולם הזה שמצאת. קינאתי בך. בדיוק קיבלתי אותך בחזרה, ואז איבדתי אותך שוב." האנה הופתעה. היא לא תיארה לעצמה שלילי שמה לב או שהיה לה אכפת. "יכולתי לעשות יותר," סיימה בקול חלש.
"בואי לא נבזבז עוד זמן על התנצלויות או על חרטות," אמרה האנה. הרגעים הקודרים האלה עלולים להיות האחרונים שלהן יחד.
לילי ניסתה לחייך. "כשנצא מפה והמלחמה תיגמר, נפצה על הזמן האבוד." האנה ניסתה לדמיין את מה שיהיה אחרי, מקום חופשי מכל סכנה וכאב. עבר כל כך הרבה זמן מאז שהרגישה שַלווה, עד ששכחה את טעמה.
היא ידעה שעליה להזדרז וללכת. בכל דקה שהן מתעכבות כאן הן מסתכנות במוות. אבל זאת הפעם האחרונה שתראה את בת דודתה לפני המבצע ברכבת, או אולי לנצח, אם התוכנית תיכשל. היא לא היתה מסוגלת להיפרד.
"מטיאו מוסר דרישת שלום."
חום הבליח בעיניה של לילי. "הוא בסדר?"
"כן. לוקח יותר מדי סיכונים."
"כמו תמיד," אמרה כמי שמכירה אותו היטב.
האנה הישירה אליה מבט. "כששומעים את שניכם מדברים זה על זה, אפשר לחשוב שעדיין יש משהו ביניכם." זה היה קרוב ככל שיכלה להגיע לעימות ישיר עם לילי.
"אוי, האנה, כבר דיברנו על זה. אמרתי לך שלמטיאו ולי יש עבר משותף. אפילו לא עבר, בעצם. זאת היתה רק תקופה קצרה, לפני הרבה שנים. הסכמתי לפגוש אותו שוב, והלוואי שלא הייתי עושה את זה. אם לא הייתי הולכת לפגוש אותו בפעם האחרונה ההיא, שום דבר מכל זה לא היה קורה, לא לי ולא לניק או לג'ורג'י."
"לילי, זאת לא היתה אשמתך שנעצרת. זאת היתה אשמתי. אבל בקשר למטיאו..." המילים נתקעו בגרונה. "את עדיין אוהבת אותו?"
"אני אוהבת את ניק," אמרה לילי בתקיפות. "אבל תמיד היה קשר כל כך חזק ביני לבין מטיאו. וזה לא רק זה." היא השתתקה ונשמה עמוק, כאילו היה משהו שפחדה לומר. "האנה... ניק הוא לא אבא של ג'ורג'י, אלא מטיאו."
"אוי!" האנה נדהמה מהווידוי של לילי, אף על פי שהיה בו היגיון, בהתחשב בעיתוי שבו היתה עם מטיאו ובכך שג'ורג'י לא דמה כלל לניק. ובכל זאת היא היתה המומה לגלות שמטיאו, שגם לה עצמה היו רגשות כלפיו, היה אביו של ג'ורג'י.
"מעולם לא סיפרתי לאף אחד."
לילי התכווצה, כמו מחכה לגזר דינה של האנה או לזעמה. במקום זאת, האנה הביטה בה בחיבה. "אני מבינה. מטיאו לא יודע, נכון?"
"לא. שאלתי את עצמי לא פעם אם לספר לו."
האנה שקלה זאת. גבר צריך לדעת שיש לו ילד. ילד צריך להכיר את אביו. אבל כל כך הרבה בעולם הזה התערער, נקרע לגזרים על ידי המלחמה. עכשיו היה חשוב רק להישאר בחיים. זה לא היה הזמן לעורר את העבר. "לא עכשיו," אמרה בתקיפות.
לילי הנהנה בהסכמה. "וגם אסור שאף אחד אחר ידע."
"ואף אחד לא ידע. אני לא אגיד מילה, אני נשבעת." פניה של לילי התרככו מעט, ונראה שהיא מרוצה. האנה חשבה על זה שלילי הסתירה ממנה סודות, בדיוק כפי שהיא הסתירה מלילי, אבל עכשיו הן היו קרובות יותר, לאחר שדיברו בגילוי לב.
"לפעמים אני שמחה שהאונייה לא הגיעה לאמריקה," הודתה האנה.
"אבל היה לך כל כך חשוב להגיע לשם. ואם היית מצליחה, לא היית כאן."
"בדיוק. זה החזיר אותי אלייך. אם כי גם הייתי שמחה להיות עכשיו בקרנגי דלי ולראות הצגה בברודוויי." הן צחקקו כשציירו בעיני רוחן את התמונה, שנראתה לקוחה מחלום. האנה החליקה את ידה לתוך ידה של בת דודתה מעבר לגדר.
"טוב, נוכל לנסוע לאמריקה יחד, אם התוכנית תצליח." רעד נשמע בקולה של לילי.
"היא תצליח," נדרה האנה. "אני לא אאכזב אותך."
אבל לילי פקפקה בכך, והקמט במצחה העמיק. "אמנית ואחות... מי אנחנו שנוציא לפועל תוכנית מסוכנת כזאת? רק שתי נשים בלי הכשרה או ציוד של ממש." האנה הכירה בשקט באמיתוּת דבריה. אבל בעצם, מי היתה מישלין, למשל, שלקחה על עצמה להפעיל את קו הספיר? אומץ, חירות או הגדרה עצמית אינם דברים שאנחנו זוכים בהם מן ההפקר אנחנו פשוט מחליטים לקחת אותם.
האנה ראתה שלילי שוקלת לסגת. התוכנית נראתה בלתי אפשרית, והסיכוי להצליח בה היה קלוש עד מאוד. אבל עכשיו היה מאוחר מדי. "גם אם נצליח, מה אז?" שאלה לילי. "מה נעשה אחרי שנרד מהרכבת? לאן נלך?"
מחשבותיה של האנה הסתחררו. "אני אהיה שם, ונלך לטירה נטושה בעמק ממזרח להאכט עד שנוכל להוציא אתכם מהמדינה. אם משהו ישתבש וניפרד, לכי להסתתר שם. לכי לאורך החפיר נגד טנקים אל מחוץ לעיר עד שתראי אותה."
הן הוסיפו לעמוד שם משני צדי הגדר, אף על פי שהיה אסור להן להתמהמה. זאת היתה פגישתן האחרונה לפני שהרכבת תעזוב, ואף אחת מהן לא היתה מסוגלת להיפרד. האנה הביטה ארוכות בלילי. "לא משנה מה יקרה," אמרה לילי, "תודה." היא לחצה בחוזקה את אצבעותיה של בת דודתה דרך הגדר.
"האנה," היא המשיכה, "יש עוד דבר אחד. אני יודעת שלא כולם יצאו בחיים מהמבצע." האנה הנהנה, הודאה שבשתיקה בכך שבניסיון להציל את כולם, יהיה מי שיאבד. "אם תצטרכי להציל רק אחד מאיתנו, תצילי את ג'ורג'י." הרעיון שבנה של לילי ייאלץ לחיות בלעדיה היה בלתי נתפס. אבל אם יהיה אפשר להציל רק אחד מהם, זה חייב להיות הוא.
"אני מבטיחה," נדרה האנה. היא תציל את ילדה של לילי, אף שאת ילדה שלה לא הצליחה להציל. "ואני אציל גם אותך."
-28-
לילי
הרכבת היתה אמורה לצאת למחרת. לילי התכוננה. הם הורשו לקחת איתם מזוודה אחת בלבד, והיא בדקה את תכולתה הדלה של המזוודה שהביאו ניק וג'ורג'י. לא היתה להם צידה לדרך, מלבד מעט המזון שהצליחה לשמור מארוחותיה והחביאה. גם לא היו להם בגדים להחלפה, ואם הבריחה מהרכבת תצליח, הם ייאלצו להישאר במדי הפסים שלהם. היא החביאה את הכלים המעטים שהאנה נתנה לה בבטנת המזוודה, כדי שתוכל לחלק אותם לאסירים האחרים בקרון. ומה אם יצליחו לברוח? ללילי לא היה מושג איך להתכונן לכך, כי לא ידעה מה יקרה כשיֵרדו מהרכבת.
זאת היתה השעה שלפני ארוחת הבוקר, והיא צפתה מבעד לחלון הפתוח בג'ורג'י ששיחק בחוץ, לבדו, כפי שנהג מאז עזיבתו של דורין. ארגז גדול היה מונח על האדמה, וג'ורג'י קפץ עליו וירד ממנו. היא העריכה שגובהו של הארגז הוא בערך כגובהה של רצפת הקרון, וגל של ציפייה ופחד גאה בה כשדמיינה אותו קופץ אל החופש.
היא יצאה אליו. "אתה יכול לעשות את זה שוב?" שאלה. ג'ורג'י נראה מבולבל. כנראה ציפה שתנזוף בו על המשחק המסוכן. "למה?"
"סתם בשביל הכיף." כמובן, היא לא יכלה לומר לו את הסיבה האמיתית: כדי שיתאמן לקראת הבריחה. ג'ורג'י ציית וטיפס שוב על הארגז. הוא זינק קצת יותר גבוה כדי להרשים אותה, ואז הרים מבט לראות את תגובתה. "איך הייתי?"
"טוב." היו דברים רבים שהארגז לא היה יכול לדמות, כמו הקרקע המחוספסת שיקפצו אליה, או העובדה שהרכבת עלולה להיות בתנועה. אבל כשראתה אותו נוחת בגב זקוף ובברכיים כפופות, מעט תקווה חדרה ללבה.
גבר שלא זיהתה, שנראה כבן שלושים וענד טלאי של אסיר פוליטי, ניגש אליה מאחור. "צריך ליפול אחורה," אמר בקול נמוך. האם הוא יודע מה הם מתכננים? לפתע היה נדמה שבמבצע יש אלף פרצות. "להכניס את הראש ולהתגלגל. הייתי צנחן פעם." הוא קרץ והמשיך בדרכו, אך עצבנותה של לילי גברה. היו כל כך הרבה דברים שלא יכלו לצפות מראש. איך יצליחו לעשות זאת?
לילי חזרה לצריף. ניק ישן עד שעה מאוחרת מהרגיל. עם ראשו המגולח וזיפי השיבה שעל פניו, הוא נראה כאיש זקן. "יקירי, אתה צריך לקום למסדר." כשהבחינה בחיוורונו, אימה אחזה בה. היא הניחה את ידה על מצחו והוקל לה לגלות שהוא חם. הוא היה חי, אבל בער מחום. הוא לא נראה חולה בלילה הקודם, כך שהמחלה ודאי הופיעה בפתאומיות. היא ניערה אותו. "ניק?" הוא פקח למחצה את עיניו ומלמל דבר מה.
ג'ורג'י נכנס לצריף. "מה קרה לאבא?"
לילי הצליחה לשמור על קול רגוע. "הוא רק ישן." היא הרחיקה את ג'ורג'י, גם כדי למנוע ממנו לראות את אביו וגם כדי לוודא שלא יידבק מניק, אם עדיין לא נדבק. אחר כך הביטה סביב בצריף בחוסר אונים, עד שנזכרה בערכת העזרה הראשונה של ניק. היא שלפה אותה מתחת למיטה וחיטטה בה. היא היתה צריכה אספירין, אבל ניק חילק את כל מה שהיה לו, והבקבוק היה ריק.
לילי לקחה מטלית מהערכה, הלכה לשירותים להרטיב אותה ואז הניחה אותה על ראשו. לא היה דבר נוסף שיכלה לעשות. העובדה שניק, שעזר לרבים כל כך, לא היה יכול לקבל עזרה בעצמו נראתה כמו תעלול אכזרי של הגורל. כמה זמן הוא היה חולה? היא חיטטה בזיכרונה מהימים האחרונים. ניק היה שקט. היא חשבה שדעתו מוסחת או שהוא מדוכא, אבל ייחסה זאת למצבם ולמלנכוליה הרגילה שלו ולא הקדישה לכך מחשבה נוספת. היא נזכרה שפיתח שיעול שהלך והחמיר. למה לא הקדישה לו יותר תשומת לב ולא התעקשה שיטפל בעצמו כפי שטיפל באחרים? רגשות אשם הציפו אותה. היא היתה עסוקה כל כך בהכנות לבריחה, שאפילו לא שמה לב. היא נזפה בעצמה על שלא הבינה עוד קודם עד כמה חמורה מחלתו. אבל גם אילו הבינה, מה כבר יכלה לעשות?
הם היו אמורים לצאת ברכבת למחרת בבוקר. ניק אפילו לא היה יכול ללכת, כיצד יצליח לעלות לקרון ולעבור את המסע הארוך? ואם הגרמנים יראו עד כמה הוא חולה, הם יכריחו אותו לנסוע בקרון החולים ולא בקרון שישוחרר.
כמובן, ניק לא יוכל להיות בקרון הזה. ההבנה נחתה על לילי כמו אבן. הוא לא יוכל לברוח מהרכבת. האנה תכננה את החילוץ הזה לה ולמשפחתה, אבל ניק במצבו כעת לא יוכל להצטרף אליהם. היא תיאלץ לעמוד בפני בחירה בלתי אפשרית: או שתנטוש את ניק ותציל את ג'ורג'י, או שתישאר עם ניק ותוותר על ההזדמנות היחידה של בנה לחיות. כמובן, בעצם לא היתה כאן בחירה: אם תוכל להציל את בנה, היא תעשה זאת. כך ניק היה רוצה.
ביום הגירוש ציפתה לילי שיעזבו לפני עלות השחר, כמו סופיה ובנה. תחת זאת, הם המתינו באי שקט בזמן שהבוקר חלף ושמש הקיץ טיפסה גבוה בשמים. לרגע קיוותה לילי שהגירוש יבוטל וירשו להם להישאר בברנדונק.
אבל לבסוף, בשעת אחר צהריים מאוחרת, פקדו אליהם להתייצב באפלפלאץ. לילי הקימה את ניק על רגליו ועזרה לו לצאת מהצריף בסיועו של אסיר נוסף. לאחר שהגרמנים ספרו את כולם, הם פקדו על המיועדים לגירוש להסתדר בזוגות ולצעוד לתחנה. לילי נשאה את מזוודתם הקטנה בזהירות, בתקווה שהכלים שבַּבִּטנה לא ירעישו. היא חשה במתכת הקרה של האקדח שהשאיר לה פרנסואה, שהיה תחוב בבגדיה התחתונים, מתחת למדים. היא לא רצתה להיפרד ממנו או להסתכן בהכנסתו למזוודה והתפללה שהשומרים לא יערכו עליה חיפוש.
כשהגיעו לפתחו המקומר של המחנה, לילי הביטה לאחור מעבר לכתפה על המקום שבו חיה בחודשים האחרונים. היא חלמה לעזוב, אבל לא כך. כעת היתה נותנת הכול כדי להישאר.
האסירים החלו בצעדה אל התחנה הזמנית, שהיתה מרוחקת כחצי קילומטר משם. כשלילי החלה ללכת, ניק התמוטט על האדמה לידה בחבטה וכמעט משך אותה מטה איתו. "אבא!" צעק ג'ורג'י בבהלה.
"קום," התחננה והתפללה שיהיה לו די כוח. היא שמעה סיפורים על גרמנים שיורים במי שלא זז כשפוקדים עליו לעשות זאת.
ניק, שלא היה מסוגל לזוז, נשאר על האדמה. כעבור רגע ניגשו אליו שני אסירים שנשאו אלונקה מרופטת והניחו אותו עליה. הם נראו בקושי חזקים דיים ללכת בעצמם, קל וחומר לשאת משקל של גבר בוגר. הם המשיכו לאטם לעבר התחנה.
הרכבת נראתה עצומה ומאיימת. ג'ורג'י בהה בפליאה בקיטור שהסתלסל מהקטר. "היא כל כך גדולה," לחש. הבעת פניו היתה מפוחדת.
לילי מעכה את ידו בעידוד. "בוא, זאת תהיה הרפתקה. ואני אהיה איתך כל הדרך." היא הכריחה את עצמה להישמע עליזה, אבל כשהגיעו לשורת קרונות המשא, גרונה התכווץ. איך יצליחו לעבור כל את הדרך?
"שימו אותו בקרון השלישי," אמר השומר כשהתקרבו והצביע על האלונקה.
לילי נתקפה פרץ מחודש של אימה. "אבל שובצנו לקרון מספר שתים עשרה." הם חייבים להיות בקרון שהאנה והאחרים יפרצו אליו.
השומר הרים מבט קר. "החולים ייסעו יחד. גם את תעלי על הקרון השלישי."
לבה של לילי עצר מלכת. היא וג'ורג'י חייבים להיות בקרון מספר שתים עשרה בזמן הפריצה. "אבל הבן שלי ואני אמורים להיות בקרון מספר שתים עשרה. אתה בוודאי לא מצפה שניסע עם החולים."
"משפחות צריכות להישאר יחד לקראת יישובן מחדש במזרח." הוא שיקר, ידעה לילי. הם יופרדו זה מזה באושוויץ, והחלשים יירצחו. היישוב מחדש היה מיתוס, שסופר שוב ושוב כדי למנוע התנגדות. נסיעתן של משפחות יחד ברכבת היתה חלק מההונאה. "קרון מספר שלוש," אמר השומר בקול קשה יותר. לילי ידעה שגם אם תתווכח לא תשנה את דעתו והיא עלולה רק להכעיס אותו עוד יותר.
בייסורים שקטים הלכה אחרי הגברים שנשאו את האלונקה ועליה ניק לעבר קרון החולים. הסיכוי שלהם לברוח התפוגג. לא משנה מה יקרה, הם יתמודדו עם גורלם יחד, כמשפחה. היא סגרה את הדלת על אפשרות הבריחה וחישלה את עצמה לקראת הבאות.
בעודם נגררים על הרציף הביטה לילי בשמש השוקעת. הרכבת, שהתחממה כל היום, בוודאי תהיה לוהטת. היא נשאה מכל לאיסוף מים, למקרה שירד גשם ויטפטף דרך החורים בגג הקרון. פעם, כישורי הישרדות כאלה היו זרים לה, אבל בחודשים שהיתה במחנה למדה כיצד לספק את צורכיהם הבסיסיים ביותר.
כשהתקרבו לקרון השלישי המזוהם והמחניק, לילי נרתעה מהמחשבה שיטפסו לתוכו. אבל את המתנגדים דרבנו בעזרת שוטים, ומי שעדיין סירב הוצא מהשורה והוכה. על כל קרון שמרו שוטרים מיחידה מיוחדת, שתפקידם היה ללוות את הרכבת. הם נופפו במכונות ירייה, מוכנים לירות בכל מי שיתנגד.
לילי נשארה קרובה לאלונקה שניק שכב עליה. הם הגיעו לקרון השלישי. ג'ורג'י הביט בה בחוסר ודאות. "בוא," דחקה בו. "זה יהיה בדיוק כמו לנסוע ברכבות שאתה אוהב לשחק בהן, אבל באמת." ובכל זאת, כשהאוויר החם והמצחין הכה בהם כמו קיר, ג'ורג'י החוויר ולא נראה משוכנע.
לילי הרימה אותו לתוך הקרון, בתקווה שלא ימחה, ואז טיפסה פנימה בעצמה ומשכה את המזוודה אחריה. הכלים, קלטה פתאום. הם נועדו לאנשים בקרון שהאנה והאחרים אמורים לשחרר. אלא שכעת הם היו כאן, אצלה, ולא היתה לה כל דרך להעביר אותם למישהו אחר.
חמישה אנשים שכבו על רצפת הקרון, ונראה שמצבם גרוע עוד יותר משל ניק. מה הטעם להעביר את האומללים האלה מזרחה? בעולם מתוקן, החולים היו נחשבים חלשים מדי למסע. אבל כאן הם הוכנסו יחד להסגר ונגזר גורלם למות. היו שם כמה אנשים בריאים נוספים, בני משפחה שנאלצו גם הם להצטרף ליקיריהם החולים. היא קיוותה שקרון החולים יהיה פחות צפוף מהקרונות האחרים, אבל עוד ועוד אנשים צלעו פנימה או הובאו על אלונקות ודחקו את לילי, את ניק ואת ג'ורג'י לאחורי הקרון.
דלת הקרון נסגרה ברעש וננעלה בנקישה מבשרת רעות. החלל היה אטום, למעט חור בפינה התחתונה, במקום שבו נקרעו לוחות העץ, וחרך צר סמוך לגג. מבעד לחור ראתה את האדמה בחוץ. האוויר היה חם וסמיך, כל נשימה דרשה מאמץ. שכבת זיעה החלה להצטבר על עורה.
שלושה ימים ולילות עד שיגיעו ליעדם, כך לפחות אמר מישהו. מי יודע אם זה נכון? היא לא חשבה שתצליח לשרוד בקרון המשא הטחוב ונטול האוויר במשך עשר דקות, קל וחומר שלושה ימים. אבל בגלל מחלתו של ניק הם ייאלצו לעשות את כל המסע מזרחה. בצד השני של הקרון אישה הזתה מחום וייללה ללא הרף.
"אני רעב, אמא," אמר ג'ורג'י כשהרכבת החלה לנוע. בלילי עלתה בחילה מהתנאים הנוראים, והיא לא יכלה לדמיין את עצמה אוכלת. היא שלחה יד לתוך מדיה והוציאה את מעט האוכל שהצליחה להחביא. הגרמנים הבטיחו שיחלקו להם מנות מזון לדרך לחם, סרדינים ובשר, מספיק עד שיגיעו ליעדם. אבל כמובן, הם לא קיבלו דבר. למרבה המזל, לילי לא סמכה על הבטחות כאלה וצברה לעצמה פירורי ארוחות במשך ימים. עכשיו האכילה בהם את ג'ורג'י, שקיבל אותם בהכרת תודה. היא ניסתה לדחוק כמה פירורים לפיו של ניק, אבל הוא היה חולה מכדי לאכול, וסירב. היא נתנה גם אותם לג'ורג'י, ולבה נכמר כשפניו אורו בזכות כמה פירורים עלובים נוספים.
לאחר שאכל את הפירורים, משכה אותו לילי לחיקה ונדנדה אותו כפי שעשתה כשהיה תינוק, בתקווה שיירדם לזמן רב ככל האפשר ויעביר כך את המסע. אבל הוא זע באי נוחות בזרועותיה, מיוסר מהרעב, מהצמא ומהפחד שלא הרפו. כשישן, התהפך ללא הרף מתוך סיוטיו. היא נדהמה מכך שהוא נעשה קל כל כך, כמעט כפעוט. הוא תמיד היה ילד צנום, וכעת היה נדמה שכל גרם של שומן התפוגג מגופו. היא הרגישה כל עצם ועצם מתחת לעורו.
פניו של ג'ורג'י היו מורמות אליה, כפי שהיה מרים אותן אליה כתינוק בשעה שינק. גל של נוסטלגיה שטף אותה. שוב הצטערה על שהגיעו בלית ברירה לקרון החולים, ובכך גדל הסיכון שיחלה או שיימנה עם אלה שיישלחו למותם בסוף המסע. בכך נשלל ממנו הסיכוי היחיד שלו לחיות.
לילי הביטה מבעד לחרך הצר בשמים החשוכים. הזמן נמתח עד אין קץ. ככל שהנסיעה נמשכה, היא נדמתה לפצצה מתקתקת, והזמן נמתח כמו ספירה לאחור לאבדון ודאי. אף על פי שהיא עצמה לא תוכל לברוח, היא התפללה נואשות עבור האנשים שבקרון מספר שתים עשרה וקיוותה שיחולצו לפני שיהיה מאוחר מדי. איכשהו, התקווה שהיתה להם הפיחה גם בה תקווה.
הרכבת נעה לאט בחשכת הלילה. באור הירח העמום הבחינה לילי בשדה שנותרו בו שרידי קרב מהמלחמה הגדולה, שקפאו בזמן: חתכים עמוקים באדמה שסימנו היכן היו פעם שוחות, ערימות מתכת אדירות שהושארו לחסדיו של מזג האוויר. בזמן אחר, אנשים כמוה נאבקו ומתו כאן. חלקם נשארו בחיים, חלקם לא. היא הבינה שהרגע הזה, שהיה משמעותי כל כך לחייה שלה ולחיי משפחתה, הוא למעשה הרף עין בזמן, רגע שיחלוף ויישכח.
הרכבת האטה בְּתחנה, ובחוץ נשמע רעש מתכתי. לילי נדרכה וחשבה שאולי אלה האנה ומטיאו שהגיעו לחלץ את הנוסעים, היא החלה לקום, אבל אז ראתה מבעד לחרך הצר שהם רק אוספים שומר נוסף מהרציף.
אף על פי שהיה לילה והתחנה הקטנה היתה כמעט שוממה, כמה מקומיים בעלי כוונות טובות הלכו לאורך הרציף והעבירו מים דרך החרכים לכמה שיותר אנשים כל עוד הרכבת עמדה שם. זאת היתה מחווה אדיבה כל כך, אנשים שסיכנו את חייהם כדי להושיט מעט עזרה. ובכל זאת, לילי נעשתה מתוחה. הם בוודאי קרובים לגבול, ואחרי שיחצו אותו כבר יהיה מאוחר מדי לפעולת החילוץ.
לילי הביטה דרך החרכים הצרים, בתקווה שכמה טיפות מים יגיעו גם אליהם. אבל על קרון החולים היה כתוב בגרמנית "לא לגעת! סכנת זיהום!" האנשים הטובים שעל הרציף חלפו על פניהם במהירות, מחשש שיידבקו.
עם ג'ורג'י בזרועותיה, היא קמה והתאמצה לראות מבעד לחרך הצר שלמעלה. מתי הם יירטו את הרכבת? האנה אמרה שהם יתקפו רגע לפני שתחצה את הנהר, והם התקרבו לגשר. לילי הביטה החוצה באופק השומם והתפללה לסימן שהאנה והאחרים שם. הרכבת יצאה לדרך מאוחר הרבה יותר מכפי שציפתה, והיא תהתה איך האנה והאחרים ידעו מתי לחכות לה וליירט אותה. כשחלפו על פני המקום המתוכנן ודבר לא קרה, לבה של לילי צנח בקרבה. אף על פי שהיא לא תינצל, היא רצתה שהאחרים יינצלו. משהו השתבש. החילוץ לא יצא לפועל.
הרכבת היטלטלה במפתיע, ולילי הידקה את אחיזתה בג'ורג'י בדיוק בזמן כדי למנוע ממנו ליפול מזרועותיה. הרכבת חרקה ועצרה. האם זה קורה? היא כרתה אוזן לקולות תקיפה מבחוץ, אבל לא שמעה דבר. כמובן. לא היה צפוי פיצוץ רועש, אלא ניסיון שקט, בהיחבא. מבעד לחרך הצר הבחינה בעצי אורן שיצרו קשת, ומלבדם לא היה שם דבר. היא דמיינה את האסירים בקרון מספר שתים עשרה משוחררים בזריזות.
"מה זה, אמא?" שאל ג'ורג'י המנומנם.
"ששש, כלום, חומד." אבל צביטה של כמיהה חלפה בה. הם היו צריכים להיות בין הנמלטים. האנה ומטיאו סיכנו הכול כדי להציל אותה, רק שהיא לא תהיה שם כדי להינצל.
לילי הסתובבה אל ניק, ששכב חסר אונים על רצפת הקרון. בלעדיה, לא היה איש שיגן עליו. הוא לעולם לא היה עוזב אותה. היא ידעה שאינה יכולה לנטוש אותו.
אבל מה עם ג'ורג'י? אילו היה יכול איכשהו לברוח, אולי היו נחסכות ממנו זוועות אושוויץ. המחשבה שתעזוב את בנה היתה בלתי נתפסת. בלעדיה הוא יהיה חסר הגנה. אך המחשבה היתה גם עקרה, שכן הקרון המשוחרר היה במרחק תשעה קרונות מהם, מחוץ להישג ידה. היא חיבקה את בנה חזק יותר וייחלה לישועה שלא תהיה שלהם.
-29-
האנה
האנה התעוררה מוקדם בבוקר המבצע והיתה מוכנה לצאת לפני עלות השחר, כפי שסיכמו. אבל אחרי שרחצה פנים, שלח לה מטיאו הודעה שהשליחות נדחתה ושתבוא רק בשבע בערב. וכך היא הסתובבה בבית בחוסר מנוחה במשך שעות, שכן לא רצתה להתרחק מדי, למקרה שמשהו ישתנה שוב והם יצטרכו לצאת מוקדם יותר.
לבסוף יצאה בשש בערב אל הקנטינה. מטיאו כבר היה שם, בדק שוב ושוב את הציוד שהיו זקוקים לו וארז אותו. "הכול בסדר?" שאלה בחרדה. "כשקיבלתי את ההודעה שלך על העיכוב, דאגתי שקרה משהו."
"איש קשר בתוך המחנה גילה שהרכבת מתעכבת," ענה. "הכול עדיין אמור להתנהל כמתוכנן."
"ומה עם מישלין?" שאלה, בתקווה שחזרה או לפחות שלחה הודעה.
הוא נענע בראשו. "שום מילה." פניה צפו ועלו בעיני רוחה של האנה. היא תהתה שוב היכן מישלין ואם תספיק להגיע בזמן כדי לעזור במבצע.
הם יצאו לדרך, ומטיאו נשא את מעט הכלים שהיו דרושים להם למשימה. "זה הכול?" התפלאה למראה התרמיל הקטן.
"אנחנו לא רוצים שיהיה עלינו יותר מדי ציוד."
הם נסעו בסיטרואן הישנה, ומטיאו ניווט בדרכים הצדדיות אל מחוץ לעיר עד שהגיעו לכביש המהיר. האנה נזכרה בלילה שבו נסעה למחנה עם מישלין. היא סרקה את הכביש בתקווה שלא ייתקלו במחסום משטרתי.
"הלוואי שלא היית פה," אמר לפתע מטיאו.
"סליחה?" אמרה האנה, פגועה מדבריו.
"אני מצטער, זה לא יצא טוב. התכוונתי שהלוואי שלא היית צריכה לעשות את זה איתי. זה מסוכן מדי."
הוא נשמע מתנשא, והאנה החלה להתרגז, אבל אז הבינה שדבריו נובעים מדאגה. "אני מרגישה אותו הדבר כלפיך. אבל אני גרמתי לכל הבלגן הזה כשלקחתי את התעודה של לילי. אני זאת שצריכה לעשות את זה."
"לא, זאת אשמתי. אם לא הייתי מכיר לך את מישלין ומכניס אותך לעבודה הזאת, שום דבר מזה לא היה קורה. בכל מקרה, הנה שנינו פה," אמר וגיחך. הבחירות שעשו בעבר והמקומות שאליהם הובילו אותם היו קשורים זה בזה בקשר סבוך ובל יינתק. "הלוואי שזה היה פשוט יותר."
"זה היה פשוט, באותו לילה בבקתה."
"כן." הוא חייך כשנזכר, והיא ידעה שהוא לא מתחרט על מה שקרה ביניהם. היא רצתה לומר שאולי יום אחד יוכלו שוב להיות כך. אבל נראה בהחלט מוגזם לדבר על העתיד עכשיו, כשהפריצה לרכבת לפניהם וחייהם תלויים על חוט השערה.
אחרי כשעה וחצי של נסיעה מזרחה מהעיר עצרו לבסוף בתחנת רכבת נטושה, שם חשף מטיאו שני זוגות אופניים. האנה לא שאלה איך השיג אותם, אם היו גנובים או שאולים. הם דיוושו מהר ככל שיכלו באזור הכפרי השקט. השמש שקעה מאחורי הגבעות, ושדות ירוקים של שעורה וחיטה הקיפו אותם. אף שרוב הדרך היתה מישורית, רגליה של האנה כאבו מהניסיון לעמוד בקצב הדיווש של מטיאו.
כעבור זמן מה צצו סביבם יותר גבעות, אות לכך שהם מתקרבים לגבול גרמניה. האנה נדרכה, ובו בזמן נתקפה געגועים למולדתה. גרמניה שלפני המלחמה, וברלין בפרט, היו פסגת הסצנה האמנותית ומקום בטוח ליהודים, ששגשגו שם. למרות כל מה שאיבדה בגרמניה, היא לא יכלה לשנוא אותה. שם נהפכה לאישה שהיתה.
לפניה, מטיאו עצר ללא אזהרה, והיא כמעט התנגשה בו. היא בלמה בחריקה, וצריחת הגלגלים החדה פילחה את האוויר. מטיאו גרר במהירות את אופניו אל בין העצים כדי להסתתר, והיא מיהרה בעקבותיו. משהו לפניהם חסם את הדרך. חיילים גרמנים. לרגע, האנה לא הצליחה לנשום. האם תוכניתם נחשפה והגרמנים מחכים להם? לא, הבינה כשהתגנבו קרוב יותר. החיילים בנו ביצורים או סוללה.
אך הקלתה היתה קצרת מועד. היא, מטיאו ומישלין לא יוכלו ליירט את הרכבת בנקודה המתוכננת או בכל מקום קרוב לכאן, שכן החיילים עלולים לשמוע את המהומה.
"בואי," אמר מטיאו בלי קול והתרחק על אופניו. הוא הוביל אותה דרך היער, מעבר למקום שבו עבדו החיילים, בשביל שהתפתל במקביל לכביש. הם היו מוסתרים שם, אך הסתכנו בגילוי בכל רגע.
כשהתרחקו מספיק מהחיילים, מטיאו עצר שוב. "זאת היתה נקודת המפגש," אמרה האנה. "מה נעשה עכשיו?"
"אנחנו חייבים למצוא קטע מסילה חדש," לחש ונעץ את מבטו בקרקע בהרהור. "אנחנו צריכים להעביר את נקודת התקיפה הלאה."
היא עקבה במבטה אחר אצבעו והרגישה ששום דבר לא בסדר. הם היו קרובים מדי לגבול גרמניה, רחוק מכל מקום שהנמלטים יוכלו למצוא בו מקלט. "אנחנו לא יכולים לחזור ולהסתכן בגילוי," אמר, כאילו קרא את מחשבותיה. "אנחנו חייבים להתקדם."
הוא צדק, כמובן. אבל התוכנית נראתה עכשיו כל כך חסרת תוחלת. גודל המשימה שניסו לבצע חלחל לתודעתה, והאנה חשה מובסת לחלוטין וכבר היתה מוכנה לוותר. "אנחנו חייבים להמשיך אם אנחנו רוצים להקדים את הרכבת," דחק בה מטיאו.
"אבל מישלין בחיים לא תמצא אותנו."
"היא יודעת לאיזה כיוון אנחנו הולכים. כשהיא תראה את החיילים, היא תדע שהתקדמנו. לאחותי יש אינסטינקטים מעולים, ועבדנו יחד כל כך הרבה, שאנחנו כאילו חולקים מוח אחד. היא תמצא אותנו. עכשיו בואי נזדרז."
האנה עדיין לא השתכנעה, אבל מטיאו צדק: זאת היתה ההזדמנות האחרונה שלהם, ואם לא ינצלו אותה, תאבד כל תקווה. היא קפצה על אופניה ודיוושה.
לאחר שדיוושו עוד כקילומטר, מטיאו עצר. "כאן," אמר. האנה סקרה את המקום בספקנות. המיקום המקורי היה בעיקול של המסילה, כך שהתאפשר להם להישאר מחוץ לטווח הראייה עד לרגע האחרון. המיקום הזה, לעומת זאת, היה בקטע ישר של המסילה. הם יהיו גלויים ממרחק לעין כול. "אני יודע, זה לא דיסקרטי כמו המקום המקורי," הודה מטיאו כשהחביא את אופניו בסבך. "אבל עוד קצת הלאה ונהיה בגרמניה. זה או כאן או שום מקום."
גם האנה החביאה את אופניה, והיתה לה תחושה מבשרת רעות שלא תחזור לקחת אותם. היא דמיינה את עצמה משחררת עשרות אנשים מהרכבת ומנחה אותם כיצד לברוח. אבל עד לרגע זה ממש לא חשבה לאן היא עצמה תלך אחרי שהפשיטה תסתיים.
"מה עכשיו?" שאלה והביטה סביב בחוסר ודאות.
"עכשיו נחכה." האנה הופתעה. היא דמיינה שיהיו להם דברים לעשות לקראת הפשיטה. אבל מה, בעצם? מטיאו נשא את העששית העטופה בנייר אדום, שאותה יניחו על הפסים כדי לעצור את הרכבת. היו להם לום, פטיש ואקדח. היה אמור להיות אקדח נוסף, אבל הוא נתקע כשמטיאו ניסה לטעון אותו לפני שעזבו את הקנטינה.
"קחי את זה," אמר מטיאו והושיט לה את האקדח. "אם את יודעת איך להשתמש בו."
היא לקחה את הנשק. "למען האמת, אני יודעת." בימיה הראשונים במחתרת היא התעקשה שאיזק ילמד אותה, והוא לקח אותה לשדה מחוץ לעיר כדי להתאמן. "אבל מה איתך?"
הוא חייך באומץ. "אני אסתדר. אם נעשה את זה נכון, לא נצטרך להילחם. אנחנו יכולים לפרוץ לרכבת ולברוח לפני שהגרמנים ישימו לב. החלק האחורי של הקרון אמור להיות בערך כאן כשהרכבת תעצור." הוא סימן נקודה בעפר במקביל למסילה. "אני אעבוד על הדלת, ואת תנסי את אחד הלוחות, ונקווה שלפחות אחד משנינו יצליח להיכנס."
"אחד משלושתנו," תיקנה אותו. "מישלין תהיה פה."
"היא כבר היתה צריכה להיות פה."
"היא תגיע."
"כן." קולו לא שידר ביטחון. האם הוא חושב שאחותו לא תבוא? שעת השין התקרבה, והיא לא הופיעה. אבל מישלין לא נהגה להפר את הבטחותיה, והאנה האמינה שהיא תעמוד במילתה. ובכל זאת, בעל כורחה היא תהתה אם תגיע בזמן. מה מנע ממנה להצטרף אליהם עד עכשיו?
מטיאו נשען על עץ, והאנה הצטרפה אליו. "הרכבת אמורה להגיע בקרוב," אמר.
השעה שבה הרכבת היתה אמורה להגיע התקרבה, והם אספו את מעט חפציהם בהכנה למתקפה. אך האופק נותר חשוך. עשר דקות חלפו, ואז חמש עשרה. "היא כבר היתה צריכה להיות פה," דאגה האנה. היא אימצה את מוחה בניסיון להבין מדוע הרכבת לא מגיעה. ייתכן שהגירוש בוטל או שהקטר התקלקל באמצע הדרך. או שאולי הגרמנים ניתבו את הרכבת למסילה אחרת שתוביל אותה לאושוויץ, אך תהיה מחוץ להישג ידם.
"מה אם..." החלה לומר ולא היתה מסוגלת לבטא את האפשרות הנוראה של כישלון.
"תראי," אמר מטיאו, לפני שהספיקה לסיים. היא הפנתה את מבטה מערבה וראתה אור מבליח בחשיכה, כה קלוש עד שלרגע חשבה שדמיינה אותו. היא התפללה שזאת מישלין, אבל האור היה עכשיו גדול מדי והתקרב מהר מכדי להיות אור של אופנוע או מכונית. הנקודה גדלה וגדלה, וכשהרכבת התקרבה, האדמה החלה לרעוד.
האנה הרימה את העששית, שהיו אמורים להניח על המסילה. היא נראתה כצעצוע של ילד, ובכל זאת היתה לב לבה של תוכניתם. היא התאבנה. האם הם באמת עומדים לעשות את זה?
ומישלין, איפה היא? הם יצטרכו לעשות את זה בלעדיה.
מטיאו, שהבחין בהיסוסה, זינק קדימה, הדליק את העששית והניח אותה על המסילה כדי להזהיר את הנהג שעליו לעצור. "בואי," דחק בה כשהרכבת התקרבה. עיניו היו ממוקדות. הוא תפס בזרועה, ויחד הם זחלו לאורך המסילה, כדי להסתתר כמיטב יכולתם ובו בזמן להיות קרובים מספיק כדי שיוכלו לזוז במהירות כשהרכבת תעצור.
אם היא תעצור. הרכבת דהרה לעברם במלוא המהירות, והיה נדמה שהנהג לא ראה את הפנס וימשיך לנסוע. המנוע שאג, ולרגע חשבה שהרכבת תמחץ אותם.
ואז נשמעה חריקה מחרישת אוזניים כשהנהג בלם, ולבסוף הרכבת נעצרה בגניחה.
האנה פעלה על אוטומט ומיהרה אל הקרון האחרון. היא ניסתה לפתוח את אחד הלוחות באמצעות הלום, אך ללא הועיל. מטיאו ניסה לשבור את המנעול שעל דלת הקרון באמצעות הפטיש, אך הוא היה חזק מכפי שנראה, והוא בזבז רגעים יקרים שלא היו להם על המאבק בו. היא קיוותה שהאסירים בפנים ישתמשו בכלים שנתנה ללילי וינסו לפתוח את הדלת או את לוחות החלון, אך הקרון נותר ללא פגע. "מהר!" דחקה בו האנה. בכל רגע יגלו הגרמנים שהם שם.
כששמעו את המהומה, האסירים שבפנים נהרו לעבר הדלת. האנה דמיינה את לילי וג'ורג'י ביניהם והתפללה שלא יימחצו. "לכו אחורה!" לחשה. היא חששה שמישהו ייפגע בזמן שמטיאו הולם במנעול.
לבסוף המנעול נכנע והדלת נפתחה. בפנים, האסירים לא זזו. הם עמדו כחיות מפוחדות, פניהם השלדיות חיוורות כפניהן של רוחות רפאים. האנה סרקה את הקבוצה וחיפשה את לילי. את ניק ואת ג'ורג'י, אך לא ראתה אותם. הם בטח נמצאים מאחור, החליטה. "קדימה," דחקה באנשים שבחזית.
הם החלו להתקדם לאט ובגרירת רגליים לעבר חזית הקרון והיססו ליד הדלת, כאילו היה שם מחסום בלתי נראה שלא יכלו לחצות. "תקפצו!" צעק מטיאו, תחילה בצרפתית ואז בגרמנית. האנשים רק עמדו שם.
האנה זינקה לתוך הקרון. צחנת הצואה והזוהמה בחלל החם והמחניק היתה נוראה. היא נתנה לאחד הגברים שליד חזית הקרון דחיפה עדינה, והוא ספק קפץ, ספק נפל לקרקע. היא קיוותה שלא נפצע בנפילה. אבל זה עבד: אנשים החלו לקפוץ מהרכבת. אחדים נסוגו לאחור, מכווצים מפחד, חוששים מדי לקפוץ, אבל אחרים נהרו קדימה.
מטיאו החל לנוע ביניהם, חילק כסף ונתן הוראות בקול נמוך אך סמכותי. "אל היער, מהר."
"ולאן נלך משם?" שאל גבר שהחזיק ילד קטן.
מטיאו היסס והחליף מבטים עם האנה. הם שמחו שהצליחו לשחרר כל כך הרבה אנשים, אבל לא היה להם היכן להסתתר. "לכו עמוק יותר לתוך היער," אמרה האנה לבסוף. "לכו בקבוצות קטנות, לא יותר משלושה או ארבעה אנשים, אלא אם כן אתם חלק מאותה משפחה. תמצאו מחסה באסמים או במחסנים. בכנסיות אולי יסכימו להסתיר אנשים, או שתוכלו להשתמש בכסף כדי לשחד איכרים או כפריים."
"האם כדאי שנחזור הביתה?" שאל הגבר.
הביתה. האנה הרהרה בכך. לרוב האנשים האלה כבר לא היה בית. השכונות היהודיות נהרסו, בתי המגורים נשרפו והחנויות נסגרו. כל הבתים ההגונים שנותרו בוודאי נמסרו לידי לא יהודים. "תחזרו לעיר או לכפר שלכם רק אם יש שם מישהו שאתם יכולים לסמוך עליו שיסתיר אתכם," אמרה לבסוף.
כשהקרון התרוקן, האנה סרקה את הקבוצה. היה שם ילד. ג'ורג'י, חשבה, אבל הוא היה צנום מדי, ושערו אדמדם ולא שחור. היא העיפה מבטים בשאר האנשים בקרון בשעה שנדחקו לעבר הדלת.
לילי לא היתה ביניהם.
האנה קפאה בהלם. איפה לילי? מה השתבש?
כשהקרון היה ריק, היא קפצה לקרקע וסגרה את הדלת מאחוריה. "לילי?" שאל מטיאו.
האנה נענעה בראשה. "היא לא היתה שם." פניו נפלו. "בוא, אנחנו חייבים לזוז." השומרים יגלו מה קרה ויהיו פה בכל רגע. היא החלה ללכת לכיוון היער, אבל הוא עמד ללא ניע, ולרגע היה נדמה שלא יסכים לעזוב. היא תפסה בזרועו והחלה לגרור אותו למחסה שבין העצים.
"היא לא היתה שם," חזר ואמר בקול קהה.
"לא."
"אבל זה בלתי אפשרי. היא שובצה לקרון הזה, והגרמנים כל כך מדויקים ברשימות שלהם." הוא חשב לרגע. "אלא אם כן שיבצו אותם בקרון אחר ברגע האחרון."
"אתה חושב שיש קרון חולים?" שאלה האנה. "אולי מכיוון שבעלה רופא, הכריחו אותו לנסוע בו." זה נשמע הגיוני. לילי כמובן לא היתה עוזבת את ניק.
"יש. ראיתי קרון, קרוב לקדמת הרכבת, שמסומן כמזוהם." החלק השמור ביותר של הרכבת, חשבה האנה באימה.
אבל הקרון שישגיחו עליו פחות מכול, כי איש לא יכול לברוח ממנו. היא החלה ללכת לכיוונו. מטיאו תפס בכתפה. "חכי."
"אני חייבת ללכת ללילי."
"את לא יכולה. אין זמן." מטיאו החווה בראשו לעבר הרכבת. כמה שומרים רצו כעת לאורך המסילה והתקרבו לקרון האחרון. אם יבדקו אותו ויראו שהאסירים נעלמו, הם בוודאי יסרקו את היער. "זה מסוכן מדי. אני לא ארשה לך. אני לא אעמוד בזה."
האנה ראתה שהוא אוהב אותה, בדיוק באותה מידה שהיא אוהבת אותו. היא ידעה זאת בוודאות עכשיו. הוא רצה להציל את לילי, אבל לא היה מוכן להקריב את חייה של האנה לשם כך.
"לילי צריכה אותי," התעקשה. היא לא תוותר, היא לא יכולה לוותר ולהניח לבת דודתה ולמשפחתה להגיע לאושוויץ בגלל מה שעשתה.
"אני אלך," אמר מטיאו. "את תובילי את האחרים ביער. אני אמצא את לילי ואפגוש אתכם." אם היא תהיה שם. ואיך מטיאו יוריד את לילי ומשפחתה מהרכבת? גם אם יצליח, איך יברחו וימצאו זה את זה? היו לה המון שאלות. היא ידעה שאם תתרחק מהרכבת, לא יהיה לה סיכוי למצוא את בת דודתה. אבל רבים מהאנשים ששחררו עדיין התמהמהו בקרבת מקום. הם לא ידעו לאן ללכת והיו זקוקים לעזרה. אם ימשיכו לעמוד שם, האנשים שלמען שחרורם סיכנו הכול, האנשים שסמכו עליהם וקפצו, בוודאי ייהרגו כולם.
"בבקשה תמצא אותה," התחננה. היא ידעה שלמטיאו אכפת מלילי לא פחות מאשר לה ושדבר מלבד המוות לא יעצור אותו. הוא היה האדם היחיד הנוסף שיכלה לסמוך עליו שימצא את בת דודתה.
מטיאו הנהן וזינק שוב לעבר הרכבת.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-12 של הספר.
בנות הספיר / פאם ג'נוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
