אם החמצתם את הפרקים הקודמים:
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
- פרק 35 -
אדי
החדר בשנטרל נראה צפוף יותר בכל פעם שנכנסתי. השעה כבר היתה אחרי שמונה בערב, ואנחנו עבדנו על תיקי החקירה כל היום. בלוך היתה על הקו רוב הזמן, והארי ואני קראנו וחשבנו. קייט מילאה את החדר בפתקים ובהררי ניירות שלא ידעתי מה לעשות בהם. נראה שהתיק רק הולך ומסתעף, אבל אנחנו לא התקדמנו לשום מקום.
"הצלחת להשיג את הפתולוג, פארנסוורת?" שאלתי.
בלוך הנידה בראשה.
"בסדר, תשאירי אותו לי. את תיצמדי לקורן ואל תרדי ממנו עד שתשיגי משהו שנוכל להשתמש בו."
היא הנהנה.
"אנחנו צריכים לדון באסטרטגיה שלנו מול עדי התביעה," אמרה קייט.
"אני יודע, אבל אני לא מצליח לחשוב כמו שצריך כרגע."
הארי קם מהכורסה, לקח פיסת נייר והצמיד אותה לקיר בנעץ. בטוש, הוא התחיל לרשום את עדי התביעה.
"מי יש לתביעה? אבא של סקיילר, פרנסיס אדוארדס. הוא יעיד בתחילת המשפט או בסופו. עדות שתרתיח למושבעים את הדם. אחר כך הפתולוגית הידידותית של התובע המחוזי, מיס פרייס, שתספק למושבעים את הפרטים המזוויעים. הבאה בתור היא מומחית הזיהוי הפלילי מטעם התביעה, שריל בנברי. היא תאשר שהדם של אנדי נמצא מתחת לציפורניים של סקיילר. עדיין אין לנו תוכנית פעולה מול כל אלה. הבעלים של הבר יעיד שהוא ראה את אנדי וסקיילר מתווכחים באותו לילה, וזה יסגור את הסיפור. קורן לא יזדקק למלשן מהכלא, לוסון, או לשריף לומקס כדי להציג את ההודאה החתומה של הלקוח שלנו ולהשיג הרשעה."
"ונוסף על הכול, יש לנו חבר מושבעים גרוע," אמרה קייט. "גם אם היה לנו טיעון נגד הממצאים הפורנזיים והעדות של בעל הבר, עדיין היינו צריכים לחלץ את אנדי מההודאה שלו. אני פשוט לא רואה איך אנחנו יכולים לנצח בתיק הזה, אדי. אני מצטערת. אני חושבת שאנדי חף מפשע, אבל אני לא רואה שום דרך לצאת מזה."
הנהנתי. "הדפוס שהושאר על הראש של סקיילר חשוב. הפתולוגית המחוזית השמיטה אותו מהדוח. זה אומר שהראיה הזאת לא מתאימה לתיק של התובע המחוזי, ואני לא מבין למה. למה להשמיט את הדפוס מהדוח? זה לא שהוא פספס אותו, וזה לא כי לאנדי לא היתה טבעת כזאת. אני בטוח שקורן היה יכול למצוא טבעת זהה ולשתול אותה בחפציו. לא, יש פה משהו אחר. משהו שאנחנו לא רואים."
"מה שאנחנו בטוח לא רואים זה את צילומי האבטחה מתחנת הדלק בליל הרצח," אמר הארי.
"קורן מקפיד מאוד לטשטש את עקבותיו," אמרתי. "הוא מכופף את הכללים, מסתיר ראיות לטובת ההגנה, ואני חושב שהיתה לו יד ברצח של קודי ובטי. רק תראו אותו גופה מהלכת. ויש לו אובססיה לעונש מוות. אם אנחנו רוצים להפיל את האיש הזה ולהציל את אנדי, אנחנו חייבים לשחק חכם יותר ומלוכלך יותר ממנו."
הוצאתי את הטלפון הסלולרי, בחרתי איש קשר ולחצתי על כפתור החיוג.
הוא ענה מיד. בלי שלום, בלי גינונים, לא היה לו זמן לזה.
"שמעתי על קודי ועל מנהלת המשרד שלו. אתה בסדר?" שאל ברלין.
"אנחנו בסדר. לא מפחידים אותנו כל כך בקלות. תקשיב, קורן תפר לאנדי תיק הרמטי. הוא החביא או השמיד צילומי אבטחה, שאולי היו חושפים את הרוצח האמיתי ומזכים את אנדי. והפתולוג מטעמנו לא מוכן לדבר איתנו. אני חושב שקורן הגיע גם אליו. הרצח של קודי ובטי היה מסר."
"אתה חושב שהיה לו חלק בזה?" שאל ברלין.
"אני לא יכול להוכיח את זה, אבל אני חושב שכן."
"מה אני יכול לעשות?"
"אני צריך עוד כסף."
"בדקתי את החשבון, נותרו בו שלוש מאות שבעים וחמישה אלף דולר. זה לא מספיק?" שאל ברלין.
"לא. אני צריך את זה למשהו אחר. עוד מאה אלף בערך אמורים להספיק," אמרתי.
"בשביל מה המאה אלף הנוספים האלה?"
"אני לא חושב שאתה רוצה לדעת."
"אדי, אני חושב שעדיף שאדע בדיוק לשם מה הם."
"הגיוני. אני רוצה לשחד מושבעת..."
היום החמישי
- פרק 36 -
אדי
נותר לי יום אחד עד המשפט. קמתי מוקדם ויצאתי לדרך בפריוס לבדי, לפני שעלה השחר. מחוז סאנוויל, המחוז הקטן ביותר באלבמה, היה קרוב למחוז השני בה מבחינת מספר התושבים, מחוז מוביל, שהעיר מוביל היתה בירתו. ההגייה המיוחדת של השם הזה היתה כנראה שריד מצרפתית או מקריאולית. בהשוואה לבאקסטאון הזעירה, מוביל היתה רגועה הרבה יותר. הנחתי שרק כמחצית מהאנשים ברחוב חמושים. אי אפשר למצוא מקום רגוע יותר באלבמה.
חניתי ברחוב תלול קצת אחרי תשע בבוקר, יצאתי מהמכונית וניגשתי לבית פרטי גדול, ששכן בפרבר ובו בתים מוקפים בגדרות עץ לבנות. מהמקומות שיש בהם חוקים לגבי גובה הדשא המותר, לפני שמישהו אחר יכסח אותו בשבילך ויגיש לך חשבון. פתחתי את השער, עליתי במדרגות למרפסת וצלצלתי בפעמון. כמו כל הבתים ברחוב, הבית היה במצב מצוין ונראה כאילו נצבע זה עתה.
את הדלת פתח גבר בחלוק. הוא היה כבן שישים, ושיער לבן הקיף את קודקודו הקירח. החלוק נראה יקר משי אדום. דק, כזה שאפשר ללבוש בקיץ. ראיתי בליטה בצורת אקדח תופי בכיס הירך הימני. האיש נראה חשדן כלפי מבקרים, אפילו לאור יום.
"ד"ר פארנסוורת?" שאלתי.
"מי אתה?" הוא שאל, וידו נעלמה בתוך הכיס.
"שמי אדי פלין. אני עורך דין. אני מייצג את אנדי דובואה," אמרתי, פסעתי קדימה ותקעתי את הרגל בדלת. הוא ניסה לסגור אותה, אבל בגלל הנעל שלי לא הצליח.
"אתה מסיג גבול," הוא אמר.
"אני מדבר עם עד מומחה שאינו עומד בצד שלו בחוזה."
"פרשתי לגמלאות."
"גם קודי וורן. לצמיתות. וגם מנהלת המשרד שלו, בטי."
"בטי מתה?"
"מצאו אותם אתמול בלילה. שתי הגופות הושלכו במכונית בשטח של דובואה. אדוני, אני יודע שאתה מפחד, אבל אני חייב לדבר איתך."
הוא היסס לרגע, ויכולתי לראות שהוא עורך חישובים בראשו. עיניו התרוצצו ימינה ושמאלה. היתה לי הרגשה שהוא כבר הבין שקודי מת, אבל בטי הפתיעה אותו. הרציחות לא פורסמו בעיתונים או בטלוויזיה. מחלקת השריף שמרה על שקט בעניין, מה שהיה בהחלט חשוד.
הוא הרפה מהדלת, יצא החוצה והסתכל לשני צדי הרחוב. לא היו הולכי רגל, ולמעט הפריוס, לא היו מכוניות. לכל אחד בשכונה הזאת היתה חניה פרטית. רק אורחים, או אנשים שפוקחים עין, חונים כאן ברחוב.
"זאת המכונית שלך?" הוא שאל והצביע על הפריוס.
"היא שכורה, אבל כן. אפשר לדבר בפנים?"
הוא הכניס אותי פנימה במהירות. סגר את הדלת והוביל אותי לחדר משמאל למסדרון. זה היה חדר עבודה מחופה עץ אלון, עם כונניות ספרים לאורך קיר אחד. הווילונות היו מוסטים, והאור היחיד בקע ממנורת בנקאים על שולחנו. הוא לא התיישב ולא הציע לי לשבת על הספה.
"מה אתה רוצה? כבר אמרתי לך, פרשתי לגמלאות."
הוא התנשם, אבל פאניקה ופחד הם שגזלו ממנו את האוויר, לא מאמץ.
"קודי וורן שכר אותך לבצע נתיחה בגופתה של סקיילר אדוארדס. מצאת סימנים על הרקה שלה, שנוצרו מטבעת. הסימנים האלה לא מופיעים בדוח של הפתולוגית. אני חושב שזה חשוב. או שהפתולוגית פספסה אותם, מה שלא נראה לי סביר, או שאמרו לה להשמיט אותם מהדוח שלה. למה אתה חושב שזה קרה?"
"זה לא ברור? לחשוּד שקורן מצא לרצח לא היתה טבעת כזאת. זה היה יכול לשמש ליצירת ספק סביר. אני אגיד לך משהו, מר פלין, יש מעט מאוד מקרי רצח לא מפוענחים במחוז סאנוויל. הרבה אנשים חושדים שהמקרים הבודדים שלא פוענחו הן כנראה רציחות שבוצעו על ידי התובע המחוזי עצמו, או על ידי מקורביו."
"אתה חושב שהתובע המחוזי הוא רוצח?"
הוא הניד בראשו. "אם לא הגעת למסקנה הזאת בעצמך, אני לא יכול לעזור לך. טעם החיים בשבילו הוא הצפייה בהוצאות להורג שהוא תזמר. ולא משנה אם זה בכיסא החשמלי, בזריקה או... באמצעים אחרים."
"סיבה טובה עוד יותר לעזור לי להציל את אנדי דובואה."
כשהגיתי את השם הזה, פניו של פארנסוורת השתנו ונפלו. הוא הסב את ראשו ולא היה מסוגל להיישיר אלי מבט. השם אנדי דובואה היה רסיס של בושה שדקר את עורו.
"אני לא יכול לעזור לך. אמרתי לך שפרשתי לגמלאות," הוא אמר שוב, בקול נמוך.
"כבר היית בפנסיה כשלקחת את העבודה מקודי. מה השתנה?"
"הכול. ביצעתי את הנתיחה, כתבתי את הדוח שלי ודנתי בו עם קודי. בשלב כלשהו הוא היה חייב לחלוק אותו עם התביעה במסגרת גילוי הראיות. יום אחרי שהדוח שלי הוגש למשרד התובע המחוזי, קיבלתי טלפון ונאמר לי שלא יהיה לטובתי להעיד אם אני רוצה להמשיך לנשום."
"סיפרת על זה לשריף?"
"שיחת הטלפון הגיעה ממשרד השריף."
"לומקס?"
"כן. לומקס היה איש טוב לפני שהוא פגש את קורן. אני לא יודע איך להסביר את זה כמו שצריך, אבל אולי אני לא צריך. לקורן יש דרך להגיע לאנשים. לזחול לתוכם עם הזוהמה שלו. להדביק אותם בה. זמן קצר אחרי שהוא התמנה לתובע המחוזי, מספר מקרי הרצח שדינם עונש מוות במחוז נסק לשחקים, ולומקס קנה מכונית חדשה. וזמן קצר אחר כך בית חדש, ואשתו התחילה לעשות קניות בכל החנויות היקרות. תראה, אתה צריך שאאיית לך את זה? קורן שיחד את לומקס. וברגע שאתה עושה פשרה קטנה, אתה גמור. משם זה כביש חד סטרי. לקיחת שוחד נהפכת להעלמת עין משיבוש ראיות, ואז לשיבוש ראיות פעיל, להשמדת ראיות, להשמדת אנשים כמו קודי ובטי. במוקדם או במאוחר אתה מבין שהכביש הזה לקח אותך למקום שמעולם לא חשבת שתגיע אליו."
הכרתי את הסיפור הזה טוב מדי. ראיתי את זה קורה לשוטרים בעבר. זה לא קורה בן לילה. מדובר בהצטברות אטית. לאט לאט הם נעשים מושחתים יותר ויותר, עד שזה מכלה אותם. זה כמו הסיפור על הצפרדע במים הקרים, שמתחממים לאט עד לרתיחה.
"למה שלומקס ילחץ על ההדק בשביל קורן? זה צעד גדול. סוחטים אותו?"
"אני לא יודע. לקורן יש דרך לגרום לאנשים לעשות כל מה שהוא רוצה. ואם הוא לא יכול לשלוט במישהו, המישהו הזה לא נשאר בסביבה עוד הרבה זמן. בגלל זה אני לא יכול לעזור לך. אני לא רוצה לפגוש את הקנה של רובה ציד בדרך לתיבת הדואר בוקר אחד."
לא רציתי ללחוץ על פארנסוורת. הוא נראה כמו זקן מפוחד. אבל המחשבה על אנדי יושב בכיסא החשמלי היתה עוול גדול הרבה יותר.
"תשמע, צילמת תמונות בנתיחה. בטי אמרה לי שהן היו בתא המטען של המכונית של קודי עם שאר הניירות בתיק, אבל הן נעלמו. אני צריך את התמונות האלה ואני צריך שתעיד על הסימנים שהיו על ראשה של הקורבן. אם תעשה את זה, אני אגן עליך."
"אתה מתכוון לעבור לגור איתי, בחור? בלי לזלזל, אבל יהיה לך קשה מספיק להישאר בחיים בעצמך."
"סיפור חיי," אמרתי. "תשמע, חייבת להיות דרך שאוכל להשתמש בתמונות ולהשאיר אותך מחוץ לסיפור. בשום דוח אחר, בשום תמונה אחרת, לא רואים את הסימן הזה על הקורבן."
"אני מצטער על הלקוח שלך. באמת. אבל אני לא מוכן למות בשבילו."
"יש לי חברים בניו יורק. אני יכול לארגן צוות אבטחה מלא, שיעלה על מטוס ויהיה בדרך לכאן בתוך פחות משעה. בבקשה "
"אין סיכוי שאני לוקח את הסיכון הזה."
"אז קודי ובטי מתו לשווא, הרוצח של סקיילר מסתובב חופשי וקורן זוכה לטגן ילד חף מפשע בכיסא החשמלי? זה מה שאתה אומר לי?"
הוא נסוג צעד אחד לאחור, שפתו התחתונה רעדה כששאף אוויר.
"היית פעם רופא. האם זאת לא חובתו הראשונה של רופא להציל חיים?"
הוא הרכין את ראשו. יכולתי לראות שהשאלה אוכלת אותו מבפנים. לא השאלה הרטורית ששאלתי אותו. לא, השאלה הגדולה. השאלה שכולנו שואלים את עצמנו בשלב זה או אחר. השאלה המשתמעת מנאום הווידוי של מרטין נימלר ב 1946. מילותיו קיבלו צורה פואטית וכעת מעטרות כמה מוזיאונים לזכר השואה. מרטין אמר שכאשר באו לקחת את הסוציאליסטים, הוא לא דיבר כי לא היה סוציאליסט. ואז באו לקחת את הקומוניסטים, את חברי האיגודים המקצועיים, את היהודים, והוא לא היה קומוניסט, לא חבר איגוד מקצועי, לא יהודי, ולכן לא דיבר. השורה האחרונה רודפת את הנשמה.
ואז הם באו ולקחו אותי וכבר לא נותר אדם לדבר בעדי.
באיזו נקודה אדם נוקט עמדה? מתי לדבר? זאת השאלה שהתרוצצה בראשו של פארנסוורת. המעילים על המתלה במסדרון והאופן שבו הבית היה מקושט העידו שלפארנסוורת יש רעיה, והנחתי שהיא כנראה יקרה מאוד ללבו. הוא שקל את הסיכון שייגרם לה נזק מול הבושה האפלה שיחוש אם יסרב לי.
"אני לא יכול," הוא אמר.
שאלתי את עצמי את השאלה הזאת מזמן. ודיברתי. אני מדבר בבית המשפט למען אלה שזקוקים לי, ולא משנה מה המחיר. והוא היה כבד. נישואי, מערכת היחסים שלי עם בתי. ולאחרונה, האישה שעם הזמן התאהבתי בה. לעשיית הדבר הנכון יש השלכות, בדיוק כמו לאי עשייה. ובשני המקרים יכול להיות קשה באותה מידה להביט בעצמך במראה.
הנהנתי. הבנתי למה פארנסוורת מפחד. הוא פחד בצדק.
"אוקיי, עכשיו יש לך שתי אפשרויות. אני יודע שהתמונות ברשותך ואני צריך אותן. אתה יכול לתת לי אותן, או שאני יכול לקחת אותן. אין פה פתרונות ביניים, דוקטור."
"אני אתן לך את התמונות הארורות, אבל אני לא אדרוך בבית המשפט. זה אומר שאתה לא יכול להשתמש בהן, נכון?"
"רק תן לי את התמונות," אמרתי.
הוא ניגש לשולחן, פתח אותו במפתח ומישש כמה תיקיות לפני ששלף מעטפה והושיט לי אותה. היא היתה פתוחה. הכנסתי יד פנימה ושלפתי כמה תמונות.
"אני חושב שמה שיש בתמונות האלה הרג את קודי ובטי," אמר פארנסוורת. "אני אצטרך לחיות עם זה."
מצאתי את צילומי התקריב של הפצעים על ראשה של הקורבן.
"הדפוס בצורת כוכב עוטף את קדמת הגולגולת. כאילו הטביעו עליה חותם," הוא אמר.
התמונות התקרבו עוד ועוד לפצעים, זום אין אחרי זום אין. התמונה האחרונה, שכנראה צולמה כשעדשת המצלמה כמעט נגעה בעור, היא שהרגה את קודי. הייתי בטוח בכך. לא ידעתי מה זה אומר, אבל ידעתי שמדובר בצרות.
"אלה סמלים על העור שלה, מעל הכוכב?" שאלתי.
"לא ראיתי אותם בהתחלה. העיניים שלי כבר לא חדות כמו פעם. קודי ראה משהו בתמונות שצילמתי וביקש להגדיל אותן. הוא בא לראות אותי כדי לדבר על זה. כשהוא יצא מכאן, זאת היתה הפעם האחרונה שמישהו ראה אותו."
"מה הסימנים האלה? כוויות?"
"לא, אלה דפוסי חבורות. העור עוטף עצם שבא איתו במגע במהירות ובכוח. מקום הפגיעה יכול להיראות לבן עם שינוי צבע מסביב, וכך הצורה נראית ברורה יותר. הסמלים היו על הטבעת. הם חזרו על עצמם, חלש מאוד, עם כל מכה, אבל בפצע הזה רואים הכי טוב את ההטבעה. קודי חשב שהתמונה הזאת חשובה."
ראיתי קווים קטנים, באורך חצי סנטימטר. ידעתי שהסמל על עורה הוא תמונת ראי של הסמל על הטבעת.
אלה היו שתי אותיות. ממש מעל הכוכב.
F C
- פרק 37 -
בלוך
בלוך עמדה בפינה של רחוב 15 והרחוב הראשי וסרקה את מגרש החניה ששכן מעברו השני של הכביש, מאחורי גדר רשת. הוא הכיל כחמישים מקומות חניה, ומשני צדיו ניצבו סניף דואר ותיק וחנות בייגל שנראתה כאילו נפתחה לפני חמש דקות. בצד הכביש שבו עמדה היו מחסן וחנות ממתקים שפנו אל המגרש.
השעה היתה עשר בבוקר, והאדם שהיתה אמורה לפגוש איחר, טכנית, בדקה. היא תפסה את עצמה חורקת שיניים וחדלה. הכניסה לפה מסטיק פירות ונאנחה.
אם בלוך קבעה להיות במקום מסוים בשעה מסוימת, היא התייצבה שם, בדיוק בנקודה המיועדת, בדיוק בזמן או אפילו לפניו. היא שנאה לאחר ושנאה אנשים שאיחרו. דברים היו אמורים להיעשות בדרך מסוימת, והיא עדיין התקשתה לקבל את מי שלא יישרו איתה קו.
לינקולן נוויגייטור נכנסה למגרש החניה. צמיגיה חרקו על שכבת החצץ שבכניסה ואז התגלגלו על הבטון החלק. המכונית נסעה לאחור וחנתה, ומתוכה יצאה אישה בחולצת בז', מכנסי פלנל ונעלי קנבוס. שערה החום היה אסוף, ולצווארה ענדה שרשרת זהב עדינה ועליה תליון שנראה כאבן ירקן. בלוך חצתה את הכביש ופגשה אותה ביציאה מהמגרש.
"ג'יין?" שאלה.
"כן, את בטח בלוך," אמרה האישה. עלה ממנה ריח מתוק ועשיר של שמנים משובחים. בלוך דמיינה אותה אוכלת אוכל טבעוני לארוחת ערב, על רקע צלילי ג'אז קלאסי, בעודה קוראת את הגיליון השבועי של "הניו יורקר". לג'יין היה די והותר כסף, כך שלא נזקקה לעבודה של ממש והקדישה את זמנה לכמה ארגוני צדקה. אחד מהם פעל למען נידונים למוות, והיא כיהנה בו כסגנית היו"ר.
בלוך הנהנה.
"טוב, כאן זה קרה," אמרה ג'יין. "כמו שאמרתי, אין הרבה מה לראות. סוכנות הרכב נסגרה אחרי שמר סקנטס נרצח. המקום עמד נטוש זמן רב, ואז, כשהעסקים התרחבו לצד הזה של העיירה, נוצר צורך בעוד מקומות חניה, והמגרש הזה נפתח. הוא די זול, יחסית לאזור. ארבעה דולרים לשעה."
את בלוך לא עניין מחיר החניה.
"הבאת את המסמכים שקשורים לתיק?" שאלה.
ג'יין שילבה את זרועותיה, העבירה את משקלה לצד אחד והטתה את ראשה.
"את יכולה להגיד לי למה את מתעניינת בכל זה? לא ראיתי את השם שלך מוזכר בשום מקום בתיק."
"אני עובדת במשרד עורכי דין," אמרה בלוך.
ג'יין לא זזה ולא דיברה. היא ניסתה להבהיר לבלוך שאין די בתשובתה. אפילו לא קרוב.
"אנחנו מייצגים את אנדי דובואה," הוסיפה בלוך.
"שמעתי על התיק הזה. המשפט מתחיל מחר, נכון? אז למה את שואלת אותי על דריוס רובינסון?"
"אני לא מתעניינת בדריוס רובינסון. אני מתעניינת בתובע המחוזי."
"תראי, חבל שתבזבזי את הזמן. רנדל קורן מוגן היטב. לא מצאנו עליו שום דבר שיכולנו להשתמש בו בתיק של דריוס. הוא מכסה את עקבותיו. לדריוס היה עורך דין גרוע במשפט, אבל עורך דין מעולה בערעור, וגם קודי וורן לא הצליח למצוא שום דבר שאפשר להשתמש בו נגד קורן. מצטערת," אמרה ג'יין.
היא שמטה את זרועותיה לצדדים ועשתה צעד לאחור. היא התכוונה ללכת.
"קודי וורן מת," אמרה בלוך.
"מת?"
"וגם מנהלת המשרד שלו. הם הוצאו להורג והושארו במכוניתו של קודי, מחוץ לבית של אנדי דובואה."
"אלוהים אדירים, זה... פשוט נורא. אנשים מסכנים. את חושבת שלתובע המחוזי היה קשר לזה?"
בלוך הרימה גבה אחת.
ג'יין נותרה המומה לכמה רגעים, ולבלוך לא היה זמן לבזבז.
"תני לי להסתכל בתיק, בבקשה."
"מה הטעם? אם היה שם משהו, קודי היה מוצא את זה."
בלוך נאנחה. היא לא אהבה לדבר. שיחות לא היו הצד החזק שלה. אבל היא היתה חייבת להעיף מבט בתיק הזה.
"אם אני לא אמצא בתיק שום דבר שימושי, לא הפסדת כלום. רק חצי שעה בזמן שאני אקרא אותו. אם אני אמצא משהו, תוכלי להגיש בקשה לחנינה לאחר המוות לדריוס רובינסון."
ג'יין סקרה את בלוך מכף רגל ועד ראש. "ומה גורם לך לחשוב שתצליחי למצוא משהו שאחד מעורכי הדין הכי טובים במדינה לא ראה?"
בלוך בעטה בחצץ במגפה ואמרה, "זה מה שאני עושה."
ג'יין שתקה לרגע לפני שאמרה, "אלוהים אדירים, איך תקראי הכול בחצי שעה? יש לי שני ארגזים מלאי מסמכים בתא המטען."
גבתה של בלוך התרוממה שוב.
"בואי איתי," אמרה ג'יין.
לבלוך נדרשו כמה ימים לעבור על עשרים תיקי עונש המוות האחרונים שניהל קורן. אולי שניים מהם היו נחשבים לתיקי רצח שדינם מוות גם בעיני תובעים מחוזיים אחרים, אבל קורן העמיד את כל הנאשמים לדין במלוא החומרה ודרש עונש מוות בכל פעם. מתוך עשרים התיקים, עשרה מהנאשמים היו אשמים בעליל. לא שהגיע להם למות, חשבה בלוך, אבל הם לא יקצרו אהדה ציבורית רבה גם אם תצליח למצוא התנהלות פסולה מצדו של קורן. מבין עשרת התיקים האחרים, תשעה מהנאשמים היו צעירים עם מוגבלות שכלית או נפשית. היו להם קווי הגנה סבירים, אבל שום דבר לא משך את תשומת לבה של בלוך.
עד שנתקלה בתיק של דריוס רובינסון. הוא הורשע תחת חוקי השותפות לדבר עבירה של אלבמה, הקובעים כי מי שלוקח חלק בפשע אחראי לפשע כולו, גם אם מילא תפקיד שולי בלבד. דריוס הורשע בשוד וברצח. הוא היה נהג המילוט של עבריין מורשע בשם פורטר, שלקח כסף ממגרש מכוניות משומשות וירה בבעלים תוך כדי השוד. דריוס טען שלא ידע שלפורטר יש אקדח ושרק הסיע אותו לאסוף מכונית שקנה. לדבריו, כשפורטר חזר למכונית בריצה, עם אקדח ביד ושקית מזומנים, הוא איים לירות בו אם לא ייסע משם.
פורטר נורה למוות מאוחר יותר על ידי המשטרה. דריוס אותר לאחר ששני עדים ראו את לוחית הרישוי שלו.
זה מה שעורר את תשומת לבה של בלוך.
אם אתה מתכנן שוד מזוין, זה רעיון גרוע להשתמש במכונית שלך. למעשה רק מטומטם יעשה את זה. ודריוס רובינסון לא נראה מטומטם.
ג'יין פתחה את תא המטען של הלינקולן. בלוך לקחה ארגז אחד למושב האחורי, נכנסה והחלה לדפדף בניירות. היא סיימה עם הארגז הראשון בתוך עשר דקות. ג'יין הגישה לה את הארגז השני.
תשע עשרה דקות לאחר מכן, בלוך שלפה דף בודד מהארגז השני ואמרה, "סיימתי. בואי איתי."
הן יצאו מהמכונית, וג'יין הלכה אחריה. הן עזבו את המגרש, חצו את הכביש ופנו אל חנות הממתקים.
"דיברנו עם הבעלים, דורותי מייג'ורס," אמרה ג'יין. "היא רק אישרה את מה שאמרה למשטרה. היא לא שמעה ולא ראתה כלום. היא כבדת שמיעה."
כשדלת חנות הממתקים נפתחה, צלצל פעמון מעל המשקוף.
כמעט מיד הגיחה מהחדר האחורי אישה, שחגרה סינר כחול מעל חולצה לבנה. על לחייה היתה אבקת סוכר, וגם על ידיה ועל סינרה. כשזזה, התרומם ענן לבן קטן של אבקה שהדיפה ניחוח מתוק. שערה היה לבן, והיה קשה לדעת כמה מהאבקה דבק גם בו.
"בוקר טוב," אמרה האישה.
"בוקר טוב," אמרה בלוך. "אני ממשרד התובע המחוזי. אני רוצה לדבר עם דורותי מייג'ורס על התיק של דריוס רובינסון."
"אני דורותי. חשבתי שהכול כבר נגמר ונסגר. הוא... האם הוא לא..."
"הוא הוצא להורג בשנה שעברה," אמרה בלוך. "אנחנו רק מסדרים כמה פרטים קטנים לפני שנסגור את התיק. אני מקווה שזה לא מפריע לך."
דורותי נפנפה בידה. "לא, בכלל לא. מה את צריכה ממני?"
בלוך הגישה לדורותי את ההצהרה. זאת היתה ההצהרה היחידה שלה בתיק, והיא הוכנה על ידי עורך הדין שטיפל בערעור של רובינסון.
"הצהרת בפני עורכי הדין האלה שלא שמעת דבר באותו יום."
היא לקחה את המסמך והעיפה בו מבט. היו בו רק שורות ספורות, שאישרו את זהותה של דורותי, את כתובתה ואת העובדה שלא שמעה את הירייה משום שהיא כבדת שמיעה, ושהיא גם לא ראתה דבר.
"כן, אני זוכרת שחתמתי על זה. לא שמעתי את הירייה, אז לא היתה לי סיבה לצאת החוצה ולראות מה קורה," אמרה, אך לא יכלה להתאפק והעיפה מבט, מעבר לכתפה של בלוך, אל פעמון הדלת. היא שמעה אותו מצלצל כשבלוך וג'יין נכנסו.
"טוב," אמרה בלוך. "אז לא סיפרת להם שבעצם כן שמעת את הירייה, שיצאת החוצה ושכן ראית מה קרה."
דורותי חייכה, פחות במתיקות עכשיו. "תזכירי לי מאיפה את?"
"ממשרד התובע המחוזי. זה בסדר, גברתי, את יכולה לדבר בחופשיות."
דורותי שתקה לרגע. היא ניגבה את הדלפק במטלית בעודה שוקלת את דבריה.
"מי סיפר לך ששמעתי את הירייה?" שאלה.
"זה הגיוני, גברתי. הפעמון הקטן שלך מעל הדלת מצלצל בעוצמה של ארבעים דציבלים בערך. מנוע סילון מגיע למאה וארבעים דציבלים. פורטר השתמש בברטה תשעה מילימטרים וירה קליע הולופוינט. הוא עשה את זה כאן בחוץ, במרחק שלושים ושניים מטרים ממך. הבום העל קולי שנוצר הגיע לעוצמה של מאה ושישים דציבלים. שמעת את הפעמון הזעיר הזה הרגע. אז שמעת את הירייה."
"כמו שאמרתי לשריף, יצאתי החוצה אחרי ששמעתי את הירייה וראיתי את הבחור עם השקית. הוא עמד על הכביש, כיוון את האקדח אל הנהג במכונית וצעק שאם הוא לא יפתח את הדלת, הוא יהרוג אותו. זה מה שאמרתי לשריף לומקס. הוא אמר שכדאי שאשמור את זה לעצמי. הוא לא החתים אותי על כלום. זה עדיין בסדר?"
"זה בסדר גמור, גברתי. היתה לך שיחה דומה עם התובע המחוזי?"
"לא, דיברתי רק עם השריף. עשיתי משהו לא בסדר?"
"אל תדאגי. תודה על שיתוף הפעולה. אם נצטרך משהו נוסף, ניצור איתך קשר."
בלוך יצאה מהחנות, הפעמון צלצל בעדינות מעליה, וג'יין יצאה בעקבותיה בפה פעור.
"אלוהים אדירים," אמרה ג'יין.
נראה שהיא נוהגת לומר זאת לעתים קרובות. בלוך הוציאה את הטלפון מהז'קט ועצרה את ההקלטה. היא שמרה אותה כקובץ ושלחה אותו במייל לקייט.
"אף אחד לא עלה על זה קודם. איך עשית את זה?" שאלה ג'יין.
"אמרתי לך. זה מה שאני עושה," אמרה בלוך.
- פרק 38 -
קייט
בלוך לקחה את רכב השטח, אדי את הפריוס, מה שהשאיר את קייט והארי עם מלכודת המוות שלא היתה פולקסווגן. הארי נהג בה לתחנת ההתרעננות לנהגי משאיות וחנה מאחורי הבר. הם הגיעו לשם בצהריים, שעת הפתיחה. קייט שוחחה בטלפון עם בלוך.
"הקשבתי להקלטה של האישה מחנות הממתקים. עבודה מצוינת, אבל זה לא מוביל אותנו לקורן," אמרה קייט.
"אנחנו יכולים להשתמש בזה כדי להגיע אליו. דורותי מייג'ורס מפלילה את לומקס בעדות שקר ובשיבוש הליכי משפט. אנחנו יכולים להשתמש בזה כדי לגרום לו לעבור צד."
"אז נגרום ללומקס לסגור עסקה עם ברלין בתמורה לעדות נגד קורן."
"בדיוק."
"בסדר, אני אדבר עם אדי," אמרה קייט וניתקה.
"את חושבת שלומקס יפתח על התובע המחוזי?" שאל הארי.
"לא תהיה לו ברירה. אני בספק אם הוא ילך לכלא בשבילו. שמעתי שאשתו חולה מאוד. הוא לא ירצה להיפרד ממנה. ככה נתפוס את קורן, אני מרגישה את זה."
הארי הנהן והציץ מבעד לשמשה הקדמית אל הבר של הוג.
הם יצאו מהמכונית אל השמש הלוהטת ומיהרו אל דלת הבר. בפנים, המקום היה חשוך. הניגוד לשמש היוקדת היה חד מדי עבור קייט. היא נאלצה לעצור ולמצמץ כמה פעמים לפני שעיניה הסתגלו לאור העמום. החלונות היו מכוסים ביריעות פלסטיק עבות, והאור היחיד בקע משלטי הניאון שמאחורי הדלפק הארוך, ממשחקי הווידיאו ומתיבת הנגינה הדיגיטלית.
בין הדלת לדלפק היו פזורים חמישה או שישה שולחנות עגולים קטנים ושרפרפים. משמאל היתה שורת תאים, אולי שישה. מעל כל שולחן היתה מנורה, אבל האורות עוד לא הודלקו. שתי קורות עץ טיפסו מפינות הבר אל התקרה. שתיהן היו משובצות פרסות סוסים.
גבר עמד מאחורי הדלפק וניגב כוס בירה במגבת כלים לבנה. לא היה שם שום לקוח, אבל לפי הריח שעלה מהמטבח, התכוננו במקום לעומס בשעת ארוחת הצהריים. הגבר הניח את הכוס, ניגב את עורפו במטלית והשליך אותה לכיור. הוא לבש חולצה משובצת באדום ושחור, ג'ינס כחול וטישרט שחורה. או שהוא לא התגלח שבוע, או שהוא התכוון להיראות ככה. קייט לא הצליחה להחליט.
"להביא לכם משהו?" הוא שאל.
"בטח," אמר הארי ומשך אליו כיסא בר. "הקפה מריח טוב. אני אקח שתי מנות בורבון עם קרח, מים וכוס קפה."
הברמן הנהן. הוא מזג שתי כוסות מים קרים, הניח אחת מהן מול הארי ואת השנייה מול כיסא הבר שלידו. במקומות כאלה השתלם לדאוג שהלקוחות לא יתייבשו. כך קטן הסיכוי שימותו ממכת חום לפני שישלמו את החשבון.
"קייט, את רוצה משהו?" שאל הארי.
קייט התיישבה לידו ולגמה מהמים. "אני בסדר, תודה."
הברמן חזר עם המשקאות של הארי ועם ספל קפה.
"שתי מנות בורבון וקפה?" היא שאלה.
"אל תדאגי, הקפה לא בשבילי," ענה הארי. הוא הוציא את הטלפון הסלולרי שלו וצילם את הקפה. "אדי לא שתה כוס קפה נורמלית מאז שעזבנו את ניו יורק. התמונה הזאת תשגע אותו."
"למה לא פשוט הזמנת מנה כפולה של בורבון עם קרח?"
"כי ברמנים תמיד מוזגים מנה נדיבה יותר למשקה בודד. אני צודק?"
הברמן הנהן. "אתה מבין עניין," אמר.
"כן. בעיקר בברים," אמר הארי. "תגיד, אתה ראיין הוג?"
הברמן רכן מעל הדלפק כדי לנקות אותו בדיוק כשהארי שאל את השאלה. המטלית שלו קפאה במקומה.
"מי רוצה לדעת?" הוא שאל.
"אנחנו עורכי הדין של אנדי דובואה," אמרה קייט.
הוא נאנח והמשיך לנגב את הדלפק, הפעם במרץ רב יותר.
"כבר סיפרתי לשריף מה ראיתי," הוא אמר.
"אז אתה ראיין," אמרה קייט. "אנדי נראה ילד טוב."
"גם אני חשבתי ככה, אבל אף פעם אי אפשר לדעת."
קייט החליפה מבט עם הארי. לראיין עדיין היתה פינה חמה בלב לאנדי. היא הרגישה את זה. גם הארי הבחין בכך.
"התובע המחוזי אומר שאנדי רצח את סקיילר אדוארדס. אנחנו לא מאמינים לזה. מה אתה חושב?" שאלה קייט.
ראיין הניח את המטלית ונשען על הדלפק מולם, כפות ידיו פרושות לרווחה.
"בכיתי בלילה שמצאו את סקיילר. היא היתה מיוחדת. חכמה, יפה, לב זהב. היה לה זמן לכולם. הרבה אנשים בעיירה הזאת התגאו בה. היא השגיחה על אנדי כשהוא עבד פה. דאגה שיישאר בתלם. וידאה שהוא עושה את העבודה כמו שצריך, רוב הזמן. אני לא יודע למה הם רבו באותו לילה. אבל ראיתי את זה במו עיני. הם עמדו ממש שם, בדלת."
"אתה יכול לתאר איך אנדי התנהג כלפי סקיילר?" שאלה קייט.
"הוא צרח עליה. סקיילר לא היתה ילדת פרחים היא לא נשארה חייבת."
"אנדי נראה כועס?" שאל הארי.
ראיין הביט בדלת, כמי שמשחזר את הפרטים בראשו ונותן לסצנה להתנגן בחלל.
"הוא הרים את הקול. אני מניח שכן."
"על מה לדעתך הם רבו?" שאל הארי.
"אין לי מושג, אבל הוא רתח מזעם."
הם שתקו לרגע. קייט העיפה מבט נוסף בהארי, והוא הנהן. הגיע הזמן לשאול את שאלת מיליון הדולר.
"ראיין, אתה חושב שאנדי הרג את סקיילר?"
הוא הניד בראשו. "אני רק מנסה לנהל את הבר שלי. כבר אמרתי לשריף שאני פשוט אגיד את האמת כמו שהיא. זה מה שראיתי. זה הכול. אני לא צריך שרנדל קורן ייכנס לי לוורידים."
הארי נאנח.
קייט הבינה למה ראיין חושש. איש לא היה רוצה את קורן כאויב. אבל זה לא הסביר מדוע הוא משקר. אנדי אמר שהוא לא רב עם סקיילר באותו לילה, שהם אף פעם לא רבו, והיא האמינה לו. היא הורידה את מבטה אל ידיו של ראיין, שהיו פרושות על הדלפק.
"תודה. אפשר להשתמש בשירותים?" שאלה.
"בטח, הם שם מעבר לפינה," אמר ראיין.
היא קמה, עקפה את הבר והלכה אל צמד דלתות שעליהן היה כתוב "שירותים". היא דחפה אחת מהן ונכנסה בלב הולם. היא הוציאה את הטלפון הסלולרי שלה ושלחה להארי הודעת טקסט.
מאחורי הדלת היה מסדרון קצר וצר, שבקצהו יציאת חירום. מימין היה קיר שנצבע פעם בלבן וכעת היה מכוסה בגרפיטי. משמאל היו שתי דלתות: "חזירים" ו"חזירות". היא חיכתה, האזינה ליד הדלת שדרכה נכנסה, המתינה לשמוע את... והנה זה בא. צליל ההתראה מהטלפון של הארי, שבישר על קבלת הודעה. היא נכנסה דרך הדלת שעליה נכתב "חזירות" ותהתה למה לעזאזל שאישה תדרוך במקום הארור הזה. היא התיזה מים על עורפה, רחצה את ידיה, ניגבה אותן וחזרה לבר.
הארי פגש מיד את מבטה.
קייט חזרה לכיסא שלה בדיוק כשהוא גמע את הלגימה האחרונה מהמשקה שלו והניח את הכוס באטיות על הדלפק.
"תגיד, ראיין, אפשר לקחת את הקפה הזה לדרך?"
"אין בעיה," אמר ראיין והוריד כוס חד פעמית מהמדף שמעל מכונת הקפה. הוא הרים את הקפה של הארי ומזג אותו בזהירות לתוכה.
בזמן שעשה זאת, קייט כיוונה את הטלפון שלה אליו וצילמה בזריזות כמה תמונות. הוא נתן את הכוס להארי והתנצל שנגמרו להם המכסים. הארי שילם את החשבון, והם קמו לצאת.
"תודה על העזרה," אמרה קייט בכנות רבה ככל שהצליחה לגייס.
בפעם הראשונה מאז שנכנסה לבר שלו, ראיין הוג הביט בה בחשדנות.
קייט לא אמרה דבר להארי כשיצאו. אף לא מילה אחת בחניון. הם לא דיברו עד שנכנסו למכונית.
נראה לקייט שהיא יודעת למה ראיין משקר.
"צילמת את התמונה שרצית?" שאל הארי.
היא גוללה בטלפון שלה, מצאה את אחת התמונות שצילמה זה עתה ומתחה את האגודל והאצבע על המסך כדי להגדיל פרט מסוים בה. בתמונה נראה ראיין הוג מוזג את הקפה של הארי לכוס החד פעמית. על ידו הימנית ענד טבעת זהב גדולה.
עם כוכב מחומש במרכזה.
- פרק 39 -
לומקס
המנחמים האחרונים הניחו את הצלחות הריקות בכיור, שבו והשתתפו בצערו של לומקס ועזבו. ההלוויה עמדה להתקיים בעוד יומיים. נותרו לו עוד ארבעים ושמונה שעות מהחרא הזה. הוא לא רצה עוד עוגות בבית, לא רצה להכין עוד קפה, לא לראות איש ולא לדבר עם איש עוד זמן רב.
האנשים שבאו לנחם היו חבריה של לוסי שכנים, תושבי העיירה, מוכרים בחנויות, אחיות, הקבועים. מחלתה היתה ממושכת, אבל מותה, בסופו של דבר, היה פתאומי, ואיש לא היה מוכן לקראתו. היא נלחמה במחלה ומעולם לא נתנה לה ליטול ממנה את כבודה או את כוחה. אולי משום כך עבור חלקם, מותה היה בגדר הפתעה.
לומקס השאיר את הצלחות, הכוסות והספלים המלוכלכים במקומם, עלה לקומה העליונה וחשב שלוסי היתה נוזפת בו על שלא סידר. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם זה עכשיו. הוא רק רצה לשכב. בחדר השינה חלץ את נעליו בעזרת רגליו ונשכב בצד של לוסי במיטה. הוא שאף אוויר וקלט את ריח הבושם שלה. הריח עדיין נותר על הסדינים. הוא בכה זמן מה ואז נרדם. כשהתעורר, הביט בשעון שעל השידה וראה שהשעה כבר אחרי חמש אחר הצהריים. הוא היה רעב, אבל לא רצה לאכול.
הוא התהפך על צדו ובחן פסלון של שוטר עומד לצד פנס. הוא היה שייך ללוסי, מתנה שקיבלה מחברה כשהוא נבחר לראשונה לתפקיד השריף. הוא היה בן עשרים וחמש, פסלון החרסינה הזה. לוסי בהתה בו כל לילה, והדמות, בדרכה, בהתה בה בחזרה.
לומקס סטה מאור הפנס. קורן גרר אותו אל האפלה. הוא פתח את המגירה בשידה של לוסי, בתקווה שימצא שם את הבושם שלה. זה היה המרחב הפרטי שלה. הוא מעולם לא התקרב למגירות או לארון הבגדים שלה. היא אהבה שחפציה יהיו מסודרים בדרכה, והאזור הזה היה מחוץ לתחום עבורו. היה לו ארון משלו, אחרי הכול. הוא הציץ במגירה וראה את בקבוק הבושם.
לצד בקבוק הבושם הצרפתי היתה מונחת מעטפה לבנה רגילה. הוא התיישב, שלף אותה וקרא את השם שהיה כתוב עליה בכתב היד המוכר.
לקולט. לאחר לכתי.
הוא הפך את המעטפה ופתח אותה בזהירות. הוא לא רצה לקרוע אותה. כתב ידה של לוסי, שבו נכתב שמו בצדה השני, היה יקר ערך בעיניו. דבר שיש להוקיר.
בפנים היה מכתב בכתב יד.
קולט יקירי,
אהובי, אני יודעת שתמצא את המכתב הזה רק לאחר שלא אהיה כאן עוד. בבקשה, אל תהיה עצוב כל כך. אהבתי אותך כל חיי. אני עדיין אוהבת אותך. אל תשכח לאכול. אני מכירה אותך.
אהבתי את הדרך שבה טיפלת בי כשהייתי חולה. עיסית את כפות רגלי, רחצת אותי, חפפת את שערי, אפילו ריסקת את הכדורים שלי ושמת אותם ביוגורט כשלא יכולתי לבלוע. אתה יודע להיות כל כך מתחשב.
אני אוהבת את הבית שבנית לנו. הוא הסב לי שמחה מיוחדת בשנים האחרונות. ואל תחשוב שלא הייתי מודעת למחיר. אתה נושא משא כבד על כתפיך. הבחנתי בכך. זה התחיל זמן קצר אחרי שרנדל קורן נכנס לחיינו, ואני מתחרטת בכל יום ויום על הרגע שבו עיניך נחו לראשונה על האיש הזה. הוא רקוב מבפנים. והוא מנסה להפוך גם אותך לכזה.
אתה לא כמו רנדל קורן. אתה איש טוב. אני יודעת את זה. ידעתי זאת ביום שהתחתנתי איתך. משהו דיכא את הטוב הזה, אבל הוא עדיין בתוכך, קולט לומקס. אני רואה אותו כשאתה נועל לי את נעלי הבית, כשאתה עוזר לי להגיע לשירותים, כשאתה מכין שוקו מאוחר בלילה.
הוא גרם לך לעשות דברים רעים. דברים שלא היית עושה פעם. החיים האלה כל כך קצרים וכל כך מתוקים. לא יכולתי לדבר איתך על זה קודם. אתה יודע שלא יכולתי. ניסיתי, אבל לא הקשבת. כל מה שעשית הכאיב לך, עמוק בפנים. ואני רוצה שלא תכאב עוד.
תעשה מעט טוב בכל יום. כמו פעם. יש לך את רגל הארנב למזל. שום דבר רע לא יקרה לך כשהיא על צרור המפתחות שלך. היא תשמור עליך. אבל אל תתמהמה, אהובי, נתק את האיש הזה מחייך, לתמיד.
בשבילי.
בבקשה.
עשה זאת ואני אחכה לך.
אשתך האוהבת,
לוסי
לומקס בהה במכתב. הוא לא היה מסוגל לדבר. לא היה מסוגל לזוז.
הוא נדרך כשדמעה נשרה על הדף ומרחה את הדיו. בזהירות, הוא הניח את המכתב על שידת הלילה ובכה על אשתו.
ועל עצמו.
כעבור זמן מה הוא קם ופתח את ארון הבגדים. היתה שם קופסת נעליים, ליד הכספת שבה שמר את הנשק האישי שלו. הוא הוריד את קופסת הנעליים ופתח אותה. בפנים היה החסן נייד שהכיל את צילומי האבטחה מתחנת הדלק בארבעים ושמונה השעות שסביב היעלמותה ורציחתה של סקיילר אדוארדס. זה היה העותק היחיד שלהם. הוא מחק את המקור מהשרת בתחנת הדלק.
ברגע שדוח הפתולוג העלה כמה אי התאמות, הוא המשיך בחקירתו בנוגע לרצח של סקיילר. יומיים לאחר שכתב אישום הוגש נגד דובואה, הוא מצא את הצילומים מתחנת הדלק. הוא עדיין לא האמין למראה עיניו. סקיילר נכנסה למכונית. אותה מכונית חזרה למחרת בערב, קצת אחרי רדת החשיכה. בתקריב, הוא ראה את הנהג מוציא משהו כבד מתא המטען ופונה אל שטח העשב שמעבר למגרש.
הוא זיהה את הנהג. הרוצח האמיתי. חשוב מכך, בלילה שבו נעלמה, רואים בצילומים בבירור את אנדי דובואה מתרחק מהאזור, והוא מעולם לא חזר.
הגיע הזמן להתוודות ולעצור את רנדל קורן לפני שישלח אדם חף מפשע נוסף אל מותו.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ חלק מספר 9 מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
פרקליטו של השטן / סטיב קוואנו
מאנגלית: ליאור אלול
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות תרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
