הפרקים הקודמים בספר
- פרק יח -
הפלגה חלקה
למחרת בבוקר, מעט אחרי הזריחה, הגיע זליג-אשר למעגן וחיפש את האונייה. כשמצא אותה, הופתע: לא היה מדובר באוניית הפאר שראה בדמיונו, אלא בספינת משא חבוטה ועליה רק קומץ נוסעים. לאחר שעלה בכבש, התאכזב לגלות שהמחלקה השלישית היא קיטון צר בקרבי האונייה, ליד חדר המכונות, אולם דבר מכל זה לא הצליח לעמעם את הברק בעיניו.
הספינה היתה אמורה להפליג לאיסטנבול ומשם, אחרי חניה של יום, להמשיך לנמל יפו ולהגיע ליעדה כעבור שמונה שבועות. בעת המסע היטלטלה הספינה כל העת בין הגלים, והנוסע החשאי מיעט לצאת מתאו ושמר על מרחק מהנוסעים האחרים, שרובם המכריע היו טורקים בדרכם למולדתם. הוא לא שיתף פעולה עם ניסיונותיהם להתיידד ולא ענה לשאלותיהם. בכל מי שהתעניינו בו חשד, הרי אף פעם אי אפשר לדעת מי האנשים הפונים אליו ומה הסיבה לחקירתם.
הוא העביר את המסע בציפייה חסר סבלנות, מסמן בפנקסו את הימים שחלפו. גבו נתפס, והשיעול הכרוני הקשה עליו להירדם. עם זאת, כל אימת שחזר ונזכר בנבואת הצוענייה על התינוק שעתיד להיוולד לו, ראה בעיני רוחו את דבורה, אשתו היפה, מחכה לו בכתונת לילה לבנה, שערה, שתמיד הקפידה לאסוף, פזור על כתפיה. "זמן כה ארוך חיכיתי לך, אהוב לבי," היא אומרת לו בקול רך, כמו שאמרה לו פעם, לפני שהדברים השתבשו. "מצולות לבי רוגשות. מעתה, אהובי, לעולם לא ניפרד."
הוא רשם גם את המילים הללו בפנקסו, מחק וחזר וכתב, "מצולות אהבתי רוגשות", ודבורה חזרה על המילים, בדמיונו, לקחה את כף ידו המרעידה והניחה אותה על חזה, עיניה עצומות. הוא ייחל לרגע שבו, אחרי זמן כה ארוך, ייגע בגופה, בדבשה ובעוקצה. בפנקסו הוסיף, "מי ייתן והרוח תישא אותי אלייך במהרה, דבורתי האהובה, משאת נפשי, זו שאין שנייה לה. בכל רחבי העולם אין אישה שתשווה לך, דבורה, דבורה שלי, דבורתי, אהובתי".
הספינה חצתה בנחישות את הים הסוער, נעה מצד לצד, נחבטת בגלים, ודאגה התעוררה בלבו. הוא הניח את ידו על חזהו ומנה את פעימותיו. כשהבחילה תקפה אותו, היה רץ אל הסיפון ומקיא את המעט שאכל במטבחה של האונייה. אחר כך נעץ את מבטו בים המקיף אותו מאופק לאופק ושוב דמיין את העתיד להתרחש כשיגיע למחוז חפצו כאדם חופשי.
לתחושתו, המסע נמשך זמן ארוך מנשוא. לאורך לילות וימים סוערים שטף הגשם והרחיק אותו מהסיפון, והוא כמה לאור השמש. ואז, לאחר ימים רבים מספור, הודיע לו אחד המלחים שלמחרת הם עתידים להגיע לנמלה של איסטנבול.
בבוקר הבא הקדים להתעורר וחדור תקווה עלה אל הסיפון, מאמץ את מבטו. ואכן, הרחק בקו האופק ראה יבשה. בשעת צהריים מאוחרת עגנה האונייה בנמל העמוס, לעצירה בת יום ומחצה, שבה הורדו ממנה סחורות, ואחרות הועמסו עליה, נוסעים ירדו וחדשים עלו.
זליג אשר נשאר על האונייה, חושש שמא עכשיו, כשהוא קרוב כל כך ליעדו, יגלו הטורקים את זהותו האמיתית והוא ייאסר. הוא חיכה בתאו בחוסר סבלנות וכרסם את הלחם שלקח ממטבח האונייה מבעוד יום. למחרת בבוקר עלו לסיפון כמה חיילים טורקים, והוא עצר את נשימתו. לשמחתו, הם חלפו על פני תאו, בוודאי חיפשו משהו או מישהו אחר.
בשעות הצהריים הרימה האונייה עוגן, והמסע הפעם עבר בשקט, בים רוגע. כעבור שבוע וחצי, ביום קיץ בהיר, האיש בעל השם החדש עלה לסיפון עם הזריחה ובעיניים דומעות הבחין הרחק מולו בגבעותיה של יפו, העיר האקזוטית שעד כה ראה רק בדמיונו. מעליה היו פרושים שמים תכולים עם חשרת עננים לבנה, כמו בגלויה מצוירת.
האונייה התקרבה לנמל בשעת צהריים שטופת שמש והטילה עוגן. המלחים החלו צועקים בטורקית לנוסעים הספורים, "הגענו ליפו!" לבו של אשר זליג החסיר פעימה.
הוא עמד על הסיפון, אוחז במזוודתו. סירות קטנות נחפזו אל האונייה, לפרוק ולהביא אל הנמל את הסחורות שהובאו מרחוק. המלחים סייעו לו ולנוסעים האחרים לרדת. אשר זליג התעלם מגבו הכאוב ולא הניח למזוודתו לרגע. שמועה הגיעה לאוזניו על הערבים המנצלים את רגעי ההתרגשות וגונבים מהבאים את מיטלטליהם. הוא לא ייפול למלכודת הזאת, אמר לעצמו.
הסירה הביאה אותו אל הרציף, והערבי שהשיט אותה דרש תשלום. אשר זליג נפרד בצער מכמה מהרובלים המועטים שעוד נותרו בידו ועלה אל הרציף, שמח לעמוד שוב על קרקע יציבה אחרי ההפלגה הארוכה. הוא התקשה להאמין שהגיע לרגע הזה.
הנמל שקק פעילות באותה שעה, אונייה עמדה להפליג, וההמולה היתה גדולה. אשר זליג סקר את הערבים הישובים לצד הסחורות, מגלגלים בין אצבעותיהם שרשרות חרוזים. בסלים שלפניהם נערם מכל טוב: דגים טריים, תמרים, תאנים ודברי מאפה טובעים בשמן ובדבש. הוא שמע בליל שפות: טורקית, ערבית, רוסית. רק עברית, להפתעתו, לא שמע.
הוא פסע אל המבנה המרכזי ועמד בתור לבדיקת הפספורטים. לפניו עמדו כמה טורקים ומשפחה ערבית קולנית. לבו הלם בחוזקה, והוא מישש את הפספורט המזויף הנח בכיס מעילו, חרד שברגע האחרון ישתבש דבר מה, הזיוף יתגלה והוא יושלך לכלא.
בתורו, הושיט את הפספורט בארשת פנים רגועה. השוטר הטורקי המשועמם דפדף בו, העיף מבט בגבר העומד מולו והטביע כלאחר יד חותמת ירקרקה, עגולה. אשר זליג חייך והודה לו. הכול עבר בשלום, הכול צלח, מסעו הממושך הגיע לסיומו, והרי הוא חוקי למהדרין.
זליג זומר הגלותי, ביש המזל, נשאר מאחור.
האיש שצעד אל מחוץ לנמל היה איש חדש, אשר מוסינזון, כפי שהעיד השם הכתוב בפספורט כחול על גבי לבן. הוא ניצב בשער היציאה מהנמל וחזר במחשבותיו על המשפט שיגיד לאשתו הנרגשת, כשתפתח את הדלת ותראה אותו לפניה. "הנה אני ניצב בדלתך, דבורתי, אהובתי, למרות כל הקשיים שעמדו בדרכנו עמדתי במילתי, היום המיוחל הגיע. מעתה, אהובתי, יפתי, אשתי, לעולם לא ניפרד."
הוא יצא מהנמל וצעד נמרצות לכיוון כיכר השעון. ערב רב של קולות, ריחות זבל ועשן קידמו את פניו. אישה עם מחשוף עמוק קראה לו מהמרפסת, "מון שרי, עכשיו הגעת? לבאים מרחוק יש חצי מחיר." היא הציעה לו בתנועת ראש לעלות אליה, אבל הוא ענה לה בנימוס, בעברית צחה, "אני מודה לך מקרב לב, גברתי הנכבדה, על הצעתך הנדיבה, אבל אני נוסע לעין גנים, שם אשתי ובנַי מחכים לי. אל לי להתעכב."
הוא צעד נמרצות אל המקום שבו חנו המרכבות, ובדרכו דרך על ערימת גללים ריחנית שהשאיר אחד מחמורי המשא. אשר המושפל פלט קללה עסיסית וניסה לנקות את נעליו המהוהות בעליו של סרפד שצרב את אצבעותיו, מנופף בידו בחוסר אונים לעבר הדיליז'נס שזז ממקומו באותה שנייה ממש.
מתוסכל, כשאינו יודע מתי עתיד לצאת הדיליז'נס הבא, פנה לרכבים שעמדו בכיכר לצד המרכבות והסוסים ובחנו בתמיהה את הגבר המוזר בחליפה הכהה. הוא פנה אליהם בעברית צחה, מקפיד על כל הברה: "שלום לכם, עגלונים. חפץ אנוכי להגיע למושב העובדים עין גנים, ליד המושבה פתח תקווה. האם מי מכם יואיל לקחתני למחוז חפצי?"
מאחר שהרכבים לא ענו לשאלתו, חזר על דבריו ביידיש.
"אדון, אתה מבקש להגיע למלאבס?" שאל אחד העגלונים.
אשר הניד בראשו בתקיפות. "לא למלאבס. פני מועדות לעין גנים, מושב העובדים בקרבת מקום למושבה פתח תקווה."
הצעתו של הרכב לדחות את הנסיעה למחרת בבוקר, מאחר ששעת הצהריים כבר עברה ומדובר בדרך ארוכה, נדחתה בנחישות. "זה עתה הגעתי לנמל, אחרי מסע ממושך והפלגה ארוכה מאוקראינה הרחוקה. האם יודע אתה כמה זמן אשתי וילדַי מחכים לי, סופרים את הימים לבואי? יש לצאת מיד לדרך, כל שעה חשובה."
העגלון בחן את העומד מולו, לא מסתיר את אי רצונו לצאת לדרך. "לא טוב לנסוע בלילה, יש שודדים. אם נצא עכשיו, נגיע למלאבס אחרי חצות."
אשר הניד בראשו בתקיפות. "לא לשם מועדות פני, אדוני הרכב, אלא לעין גנים. עין ג נים. אשתי ובני מחכים לי, וגם אם נגיע עם שחר, אל לנו להתעכב."
"זה יעלה לך כפול, תוספת סיכון."
"אם נגיע לפני חצות, אכפיל את דמי הנסיעה," אמר אשר בנחישות. "ניסע בלי לעצור, עד שנגיע למחוז חפצי, לעין גנים."
* * *
השמש כבר נטתה מערבה כשהדיליז'נס יצא לדרכו. הרכב הצליף בסוסה, ופרסותיה הקישו על הכביש. הם השאירו את בתי יפו מאחור והמשיכו בדרך עפר, בין פרדסים ושדות. הרקיע היה פרוש ממעל, תכול עמוק. לבו של אשר דילג בקצב שעטתה הנחושה של הסוסה. הוא הסתכל סביבו בגבעות, בפיתולי הדרך, בשדות המוריקים, נרגש מהמראות, ומזוודתו מקפצת על ברכיו. הם חצו גשר עץ מעל נחל והמשיכו לאורך שדרת ברושים, חלפו דרך יישוב ערבי וחצו פרדסים.
טלטולי המרכבה הפילו תרדמה על אשר, שמרוב התרגשות לא נרדם בלילה הקודם. בחלומו עתה ראה אולם רחב ידיים ובו במה, שעליה הוא עומד ולצדו דבורה, הלבושה בשמלה ארוכה ומתבוננת בו בהערצה כשהוא מודה לקהל ונושא נאום נמלץ על משמעות השירה. לפתע עלו לבמה שוטרים במדים והורידו אותו ממנה. הוא ראה את דבורה מתרחקת, מנופפת לו בידה.
הוא הקיץ מתרדמתו בבהלה, כשהרכב נענע אותו בנחישות. "יש מחסום טורקי. צריך לשלם דמי מעבר."
שלושה שוטרים טורקים ניצבו ליד הדיליז'נס במבט מעוקם ודרשו תעודות ודמי מעבר. אשר הכניס יד למגפו ושלף שטר.
"עוד," הם סימנו.
הוא שלף שטר נוסף בחשש שזוהי מזימה של הרכב, שמתכנן לשדוד אותו ולהותירו לצד הדרך.
"לא נשאר לי דבר," אמר מודאג, שמא מסעו ייקטע רגע לפני הגעתו למחוז חפצו. למזלו, השוטרים התרצו והניחו להם להמשיך בנסיעה.
השמש שקעה, ואשר התכרבל במעילו כנגד קרירותו של הערב ושפשף את ידיו זו בזו. הרכב המשיך בנסיעתו, מצליף שוב ושוב בסוסה, בלי לזַכּות ולו במבט את הנוסע, שמצדו הביט בו בחשדנות. הוא היה רעב, צמא ועייף, אבל ההתרגשות לקראת הפגישה הקרובה השכיחה ממנו את הפרטים השוליים האלה.
אחרי שעות ארוכות בדרכים לא סלולות, לאור הירח החסר והכוכבים, עצר הרכב את הדיליז'נס. "רבע לחצות. מגיע לי תשלום כפול, כמו שאמרת, אדון. המקום שאליו ביקשת להגיע, הוא שם." הוא הצביע על שורת בתים חשוכים. "שם ה'אין גנים' שלך."
אשר ספר לידי הרכב את השטרות כמובטח וירד מהמרכבה, אוחז בשתי ידיו במזוודתו. הרכב הכה בשוטו, והדיליז'נס עקר ממקומו. קולן של הפרסות הלך והתרחק, עד שנמוג.
אשר הסתכל בחשיכה שמסביב והתמקד באורות בודדים שסימנו את יעדו. אחרי המסע הממושך הזה, על כל פיתוליו וצרות הדרך, התגשם חלומו. אם כך, למה הוא מרגיש כה בודד, עייף ועזוב? לא כך דמיין את הארץ שעליה חלם שנים ארוכות. בעיני רוחו ראה פרדסים כתומי תפוזים, שדות מוריקים וחולות זהובים על שפתו של ים תכול. ובכל זאת, רוחו לא נפלה והוא דיבר לעצמו בקול, מספר לדבורתו האהובה על הדרך הארוכה והקשה שעבר ומונה את הסכנות שהתעמת עמן.
הוא צעד במהירות, דורך בתוך שלולית, נעליו מתמלאות בבוץ. "אשתי המסורה, דבורתי אהובתי, הנה אני מגיע מדרך ארוכה, אהובתי, יונתי, הנה אני בא," שר לעצמו במנגינה שהמציא. "היום המיוחל הגיע, הבטחתי וקיימתי, למרות כל הקשיים, הגעגועים שעברנו לעולם לא יחזרו."
הוא צעד במעלה השביל בכבדות, בגלל המזוודה שנשא ובה היו צרורים בגדיו המועטים וכמה צעצועים זולים שרכש עבור בניו בשוק באודסה. מולו צעד בחושך זוג, יד ביד. אשר הניח את מזוודתו.
"סלחו לי בבקשה, חברים. זה עתה הגעתי מנמלה של יפו. אשתי דבורה מתגוררת כאן, אצל חברתה שרה בריל. האם תוכלו להורות לי היכן אוכל למצאה?"
האישה הצעירה סקרה את העומד מולה, שהזיע למרות הקור ומחה את פניו בשרוול מעילו. "דבורה? היא גרה עם הבנים בבית של שרה, בקצה הרחוב," ענתה. "כמה מוזר, בכלל לא ידעתי שיש לה בעל. חשבתי שהוא מת."
* * *
מעט אחרי חצות נקש אשר על דלת הבית, דומע מהתרגשות. מאחר שלא היתה תגובה, חזר והקיש, חסר סבלנות. שרה, בכתונת לילה, פתחה את הדלת והופתעה לראות מולה גבר ובידיו מזוודה. "מי אתה?" שאלה בתדהמה, "ואת מי אתה מחפש אצלנו באמצע הלילה?"
"שרה, אני מצטער שהערתי אותך. זה אני, אשר מוסינזון, זליג זומר לשעבר, החלפתי את שמי. נאמר לי שדבורה אשתי ובנַי משה וישראל מתגוררים כאן."
שרה ההמומה לחצה את ידו בהתרגשות והזמינה אותו להיכנס. "זליג! איזו הפתעה, לא ציפינו לבואך. מתי הגעת? ברוך הבא. דבורה ישנה, היא עבדה עד מאוחר היום. הנה, זה החדר שלהם," הצביעה על הדלת השלישית במסדרון, "כאן דבורה, רחל והילדים גרים."
"שמי הוא אשר, לא זליג."
היא הנהנה והוסיפה, "הער אותה בזהירות, זליג, שלא תיבהל."
אשר פתח את הדלת ופסע אל החדר החשוך בלב הולם. הוא נשם נשימה עמוקה בניסיון להירגע. הכול היה כדאי הנדודים הארוכים, התלאות שפקדו אותו בדרך. מסעו הממושך בא בשלום לקצו.
לאור הירח החסר שהציץ מהחלון ראה את דבורה. שני בניו נמו על המזרנים לידה, הגדול על גבו, הקטן מכורבל לצד אמו. על מזרן נוסף שכבה רחל.
עיניה של דבורה היו עצומות, אולי עליו היא חולמת? הוא הביט בה באהבה וחשב כמה בר מזל היה שהצליח לחמוק מרודפיו ובעוד רגע יישק לשפתיה, והיא תפקח את עיניה ותמלמל, "אהובי, בעלי, סוף סוף הגעת, התגעגעתי אליך נואשות, אבל ידעתי שתקיים את הבטחתך, שגם אם תתעכב, בוא תבוא."
הוא התכופף בזהירות. נחירה קלה הרעידה את חזה של דבורה. היא לא הרגישה באיש שליטף בעדינות את שׂערה הפזור על הכר. הוא ירד על ברכיו, התכופף לעברה ולחש, "דבורה, דבורתי, אהובתי, קיימתי את הבטחתי. הנה הגעתי. מעתה לעולם לא ניפרד."
דבורה פקחה את עיניה, הבחינה בדמות הגוחנת מעליה ובבהלתה הדפה את אשר והרימה את השרפרף הקטן שעליו היה מונח השעון המעורר שצנח אל הרצפה ופצח בצלצול. היא החלה חובטת בזר בכל כוחה, בצעקות, "גנב! פורץ! שודד! הצילו!"
ברגע אחד הבית כולו התעורר, הדלת נפתחה וגבר צעיר תפס את אשר המופתע בצווארונו. "דבורה, את בסדר? תפסתי את הגנב."
אשר הגן בידיו על פניו בעודו צועק בבהלה, "דבורה, דבורה, דבורתי, זה אני, בעלך, זליג! זאת אומרת אשר. החלפתי את שמי. שבתי אלייך, כמו שהבטחתי. חזרתי אלייך, אהובתי."
- פרק יט -
מה שהיה שם, נשאר שם
כמה ימים אחרי האיחוד המוצלח עברו דבורה, אשר והילדים לבית במרכז היישוב, שבעליו, משפחת אלתרמן, נואשו מהחיים הקשים ושבו לרוסיה. כך נהגו עוד רבים מעולי העלייה שכונתה לימים העלייה השנייה דבר המזכיר שלעתים כישלון של אחד הוא הזדמנות לאחר.
בבית הקטן היו שני חדרים, פינת אוכל ומטבח. עץ תות הצל על גינה קטנה, שבה נאבקה שורה של שיחי עגבניות בצחיחות האדמה. אשר נפרד בצער מהרובלים האחרונים שנותרו לו, דבורה הוסיפה מחסכונותיה והם רכשו מהדיירים הקודמים את הנחוץ מיטות להם ולילדים, שולחן אוכל וחמישה כיסאות, סירים ומחבתות. ישראל ומשה היו מאושרים לקבל חדר משלהם. גם לרחל נמצא מקום משלה, חדר בביתה של אלמנה שגרה לבדה בבית הסמוך ושמחה על החברה.
אשר נהנה להלך בשבילי היישוב ולנהל שיחות עם החברים, שמצדם התרגשו לפגוש בבעלה של דבורה. לכל המתעניינים הוא סיפר את נפלאות קורותיו, שהלכו ותפחו ונעשו ססגוניים, רבי תהפוכות ומסוכנים מפעם לפעם, כשרק אומץ לבו ותושייתו הצילו אותו מהכלא האוקראיני. חברי עין גנים, בתורם, שמחו לספר לו את כל שהחמיץ הסכסוך המתמשך עם אנשי פתח תקווה, שבו עומדת אשתו בחזית המאבק, וההתארגנויות החשאיות שיזמה דבורה להגנה על הרכוש מפני החיילים הטורקים והערבים.
עם זאת, הגבר שהגיע לעין גנים חדור תקווה ואהבה מצא עולם שונה לחלוטין ממה שדמיין. השינוי שעברה דבורה מאז הערב הרחוק שבו נפרדו, באוקראינה, היה גלוי לעין. האישה שניצבה מולו כמו גיבשה זהות חדשה ולא דמתה בדבר לאישה שממנה נפרד לפני שנה ומחצה. בת הטובים שהכול נעשה בשבילה השתנתה מן הקצה אל הקצה ונהפכה לפועלת מסורה, המקדימה לצאת ומאחרת לחזור. כוח חדש, החלטי, קרן ממנה, והיא שידרה ביטחון מלא בכל צעד. אשר התבונן בה והתקשה להחליט אם היתה יפה יותר פעם, בשמלות הארוכות ובחולצות המשי, רכה ונשית, או עתה, בבגדי עבודה ובפנים צרובות שמש.
בשיחות ביניהם דיברה דבורה על עתיד היישוב היהודי, על המצב העולמי ועל המטלות היומיומיות, אך עקפה כל דיון העוסק ביחסיהם, מסרבת להעלות זיכרונות מעולמם הקודם. ניסיונותיו להזכיר לה את תחילת יחסיהם את ההבטחות שהבטיחו זה לזה ואת התקוות שטוו יחד, את חגיגת הנישואים ואת בואם לעולם של בניהם נתקלו בקיר אטום.
"מה שהיה שם, נשאר שם," פסקה בהחלטיות. "אנחנו מסתכלים קדימה, בונים את העתיד ולא מקדשים את העבר. מה שהיה היה. מה שחשוב הוא מה שקורה היום המשימות העומדות לפנינו, ומה שעתיד להתרחש בארצנו בעתיד הקרוב והרחוק."
היא אמרה שהיא צריכה זמן להכיר מחדש את הגבר לו נישאה וביקשה שינהג בסבלנות עד שתהיה מוכנה. היא לא נעתרה לחיזוריו הזהירים ונרדמה בזמן שקרא לה משיריו. דומה שהדבר, שפעם היה ממלא אותה בהתרגשות, רק עייף אותה עתה עיניה היו נעצמות כבר בשורות הראשונות. אשר אכול הקנאה תהה אם רק עתיד היישוב הוא הגוזל אותה ממנו בלילות, או שמא תפס מישהו אחר את מקומו בלבה. נראה שביומה העמוס לא נותר מקום בשבילו.
בבקרים השכימה בטרם שחר, ממהרת לעבודת יומה. בערבים, אחרי שובה מהפרדסים וארוחת הערב, היתה עוברת על סיכומי הוועדה, מסמנת הערות ומתקנת את העברית, מוסיפה בכתב ידה ההחלטי את דעתה בכל נושא ועניין. לעתים קרובות היו חברי היישוב באים להתייעץ עמה, משתפים אותה באתגרים ובקשיים שאיתם הם מתמודדים ובשאלות על חינוך ילדיהם ועל זוגיות. דבורה היתה מקשיבה בתשומת לב, מייעצת, מציגה זווית שונה לנעשה ולעתים פוסקת ומפשרת בין זוגות מסוכסכים. בלילות היתה מאחרת לעלות למיטתה המשותפת עם אשר ונרדמת מיד.
"אישה דעתנית," אמרו עליה, "חכמה, חרוצה ומסורה," אך כל השיחות היו משתתקות עם הצטרפותו של אשר, ואנשים הרימו גבה בספקנות לשמע דעתו. אשר הרגיש מיותר.
הפגישה המחודשת עם בניו גם היא לא דמתה לתמונה שראה בדמיונו. השניים התעלמו מאביהם שהופיע לפתע, מחשש שמא ישנה את סדרי החיים, והתחמקו מסיפוריו על נפלאות קורותיו. ישראל, שדיבר עברית טובה משלו, היה מתקן ברשעות את שגיאותיו. משה מצדו הביט בהשתאות באיש הזר שלא זכר כלל וראה בו מתחרה על זמנה היקר של אמו.
מאחר שגבו הכאוב ושיעולו הטורדני של אשר לא אפשרו לו להצטרף לעובדים בפרדסים, דבורה החליטה להקים ליד הבית רפת. "זה יהיה שירות חשוב שלצדו הכנסה," קבעה. "נרכוש פרה שתספק חלב לחברי היישוב, והיא גם תשמח את הילדים. הם ילמדו איך מתייחסים לבעלי החיים, לצד שיעור חשוב בחקלאות."
אשר, שהשתכנע, צעד למחרת אל פג'ה, היישוב הערבי הסמוך, ואחרי שעמד ארוכות על המקח רכש במחיר מופקע את הפרה הראשונה, שזכתה לשם ציונה. הפרה עם הכתם השחור על העין והגעייה הצרודה נהפכה לחלק מהמשפחה. הילדים היו קוטפים צמחי בר ומביאים לפרה הידידותית, ומשה צחק כשליקקה את פניו בלשונה המחוספסת. אשר למד כיצד לחלוב ועשה זאת בעודו ישוב על כיסא, ממלא כד חלב שנמזג לבקבוקים. לאחר מכן נשלח ישראל, מלווה במשה, לחלק אותם לבתי התושבים.
כעבור שלושה חודשים, בעקבות הביקוש הגואה לחלב ביישוב, נרכשה הפרה השנייה, ומשה העניק לה את שמה, "חמודה". בכל בוקר, אחרי שדבורה יצאה אל הפרדסים, היתה רחל שותה קפה עם אשר ומשכימה את הילדים. כשאשר פנה לעבודת היום ברפת, היו רחל ומשה מלווים את ישראל לבית הספר ומשם המשיכו לפרדס הסמוך, לקטוף תפוזים, או שהרחיקו לשדות המקיפים את היישוב, ושם קטפו פרחים, שמשה הביא בגאווה לאמו.
"תראי, מימא," היה אומר, "הבאתי לך פחים."
רחל היתה מקריאה למשה סיפורים בעברית רצוצה, מהספרים שלקחה בהשאלה מספריית עין גנים. בשבתות ובחגים היה הילד מתלווה לאחיו הגדול לטיולים ארוכים בפרדסים ובשדות, ציית לכל פקודותיו והביט בו במבט מעריץ. מערכת היחסים ביניהם היתה אמיצה, מסורה ואוהבת, והיא עתידה להישאר כזאת ולהישמר מכל משמר בכל תהפוכות הזמן, עד יומם האחרון.
עם רדת החשיכה, אחרי שובה של דבורה מעבודתה בפרדסים, המשפחה היתה סועדת את ארוחת הערב, שהכין אשר. דבורה היתה מקשיבה לסיפוריו של ישראל על יומו, מה למד ואיפה טייל, וצחקה לדבריו של משה, שהיה משתף, "הפרה אמרה לי שהיא רעבה, אז הבאתי לה את האוכל שלי ובעד זה היא אמרה לי שהיא תיתן לנו חלב."
הוא היה גאה בצחוקה, שמח כשהיתה מחבקת אותו ופורעת את שערו. "אין כמוך, ילד שלי," היתה אומרת. "אתה ילד חכם ויצירתי עם חוש הומור נדיר, מוישה'לה שלי, נכון לך עתיד מזהיר."
משה אהב לשעשע את האורחים ונהנה מהתפעלותם. הם היו שואלים את הילד שעוד לא מלאו לו שלוש שאלות מורכבות, צוחקים לתשובותיו הבלתי צפויות, מלטפים את ראשו ואומרים, "לילד הזה עוד נכונו גדולות. מרגישים."
על קירו המזרחי של הבית, מעל שולחן האוכל, התנוסס תצלום גדול בגוונים חומים, שכדי לצלמו נסעו דבורה ואשר עם בניהם לתל אביב, לסטודיו של צלם. דבורה יושבת בו זקופה, ואשר עומד לצדה, ידו על כתפה. לידם עומדים ישראל ומשה ומיישירים מבט רציני למצלמה. התמונה הזאת תישאר בזיכרונותיו של משה שנים ארוכות, גם אחרי שתיעלם.
פעמיים בשבוע, בערבו של יום שלישי ובמוצאי שבת, אחרי שהרדימה את בניה, היתה דבורה יוצאת למפגשים חשאיים עם הנהגת היישוב. לעתים קרובות התארכו המפגשים ונמשכו עד אחרי חצות, ואשר היה מחכה ער לשובה של אשתו.
"אתה לא תאמין," אמרה לו לילה אחד, כששבה מאוחר, בעיניים בורקות. "מה שהוחלט הערב, מה שעתיד להתרחש... אנחנו נתאחד ונקים מדינה סוציאליסטית, שדתה היא עבודה, ואליה יעלו יהודים מרחבי העולם. בעזרת הבריטים נילחם בממשל העות'מאני, נגרש את הטורקים ונכריז עצמאות, נחולל מהפכה."
"איך נעשה את זה כשאפילו אין לנו צבא?" היה אשר מקשה, ודבורה ענתה, "גם צבא יהיה לנו, הכול יהיה לנו בבוא הזמן. אתה תראה."
לעומתה, אשר הקדיש את עיקר מרצו לכיבוש מחדש של מקומו במשפחה מטרתו העליונה. הוא האמין שבניו צריכים לנהוג בו בכבוד ושכבוד מושג באמצעות חוקים ועונשים. לא פעם התעמת עמם בניסיונותיו להשליט מרות, וישראל היה מתעלם במופגן מדבריו.
כשראה את בנו הבכור לבוש בתחתוניו בלבד על מרפסת הבית, אשר האדים מכעס.
"ישראל, ישראל... ישראל! תקשיב לי! אני מדבר אליך!" הרים את קולו, אך ישראל התעלם ממנו והמשיך לנעול את סנדליו.
"שמעתי כבר בפעם הראשונה. מה אתה רוצה?" ענה לו בטון מזלזל.
"שתלבש מכנסיים וחולצה. אינך יוצא ככה החוצה. אין זה יאה."
ישראל חייך בביטול. "באמת, אבא? מי קבע? אתה יכול להראות לי איפה זה כתוב?"
"כולם יודעים, לא יוצאים מהבית בהלבשה תחתונה. אני אוסר עליך לצאת ככה מהבית!"
"אולי לא שמת לב, אבל יש חמסין בחוץ. תנסה ותראה בעצמך, הרבה יותר נעים ככה."
ישראל קם על רגליו, מתכונן ללכת.
"אני מזהיר אותך, ישראל!"
"אני מזהיר אותך, ישראל," חזר הילד בלעג על דברי אביו, מחקה את מבטאו ואת הבעתו. אשר הרים את ידו באיום, אך ישראל ביצע הטעיה מוצלחת, והוא חבט רק באוויר. בנו הבכור חמק החוצה, צוחק, ואחריו משה, שהצטרף לצחוקו של אחיו הבכור.
אשר היה מסתכל חסר אונים על בניו ועל אשתו, מתקשה להתעלם מהעלבון שחש כשהרגיש שאולי היה להם נוח יותר לפני ששב.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק התשיעי מתוך הספר.
ורד מוסנזון / המוסינזונים
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עריכה: עמיחי שלו
עורכת הלשון: רתם כסלו
איור הכריכה: רנן מוסינזון
עיצוב הכריכה: נורית וינד קידרון
צילום תמונת המחברת בכריכה: יוחאי פרץ
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
