סיפורה של חנה לוינגר (85), מורה בגמלאות, אלמנה, אם לשלושה וסבתא לשבעה, מתגוררת ב"אחוזת צהלה" בתל־אביב
"נולדתי בצ'כוסלובקיה, גדלתי בבית דתי והייתי חברה בתנועת הנוער בני עקיבא. במלחמת העולם השנייה ברחנו להרים במערב סלובקיה, אבל גם לשם הנאצים הגיעו. אמא ואני נשלחנו לטרזיינשטט ואבא נשלח לבוכנוואלד. שני האחים שלי נספו באושוויץ. כשהסתיימה המלחמה אבא הגיע הביתה כשהוא שוקל 49 קילו. ראיתי קבצן לבוש סחבות ושאלתי אותו: 'מי אתה?' הוא ענה: 'אני אבא'.
ב־1949 עליתי ארצה בקבוצה של 'עליית הנוער' ונשלחתי למעברה בכרכור, משם עברנו למוסד של התנועה. הוריי הגיעו ארצה חצי שנה אחריי ונשלחו למעברה. כשעברו לצריף בחדרה, עברתי לגור איתם. בשנת 1951 הוריי קנו דירה בשיכון ותיקים בנתניה, ועברנו לשם. בשנתיים הראשונות לא היה לנו חשמל והיינו קונים נפט לחימום מאיש שהיה מגיע עם עגלה. גם מקרר לא היה לנו, והיינו קונים קוביות קרח ל'ארגז הקרח', שבו אחסנו אוכל.
נכנסתי לכיתה י"א בתיכון ע"ש טשרניחובסקי. הכיתה הייתה מגובשת והבנות לא התאמצו במיוחד לשלב אותי, מלבד קבוצה של בנות שהתגוררו מחוץ לנתניה: האחת ממושב צור־משה, תורה אסא היה שמה, השנייה מכפר־נטר והשלישית מאבן־יהודה. הפכנו לרביעייה. בגלל קשיי התחבורה לא התראינו מחוץ למסגרת הלימודים, אבל בהפסקות היינו יחד והתפתחו קשרי ידידות יפים.
"נכנסתי לכיתה י"א בתיכון ע"ש טשרניחובסקי. הכיתה הייתה מגובשת והבנות לא התאמצו במיוחד לשלב אותי, מלבד קבוצה של בנות שהתגוררו מחוץ לנתניה: אחת מהן היתה תורה"
כשהייתי בת 18 הגיע החשמל לשיכון והתושבים עשו 'מסיבת אור', ובה הכרתי את מי שהפך לבעלי, ניסן. כשסיימנו את כיתה י"ב, תורה התגייסה לצבא ונעלמה מחיינו. לא ידענו איך לאתר אותה, כי לא היו אז טלפונים בבתים, והרביעייה הפכה לשלישייה של חברות טובות לכל החיים. שלושתנו למדנו הוראה בסמינר בנתניה, התגייסנו יחד לצבא (אני הייתי מורה־חיילת), ואחרי שנה וקצת שלושתנו עזבנו את הצבא כדי להתחתן, והצטלמנו יחד בשלוש החתונות.
עבדתי כמורה עד שפרשתי לגמלאות. כשהייתי בת 82 בעלי סוף־סוף הסכים לעבור לדיור מוגן, אבל לדאבוני כעבור חצי שנה הוא קיבל דום לב ונפטר. על הדלת עדיין כתוב חנה וניסן לוינגר, ולא אוריד את השלט לעולם. היינו יחד 63 שנים והייתה בינינו אהבה אמיתית.
"תורה התגייסה לצבא ונעלמה מחיינו. לא ידענו איך לאתר אותה, כי לא היו אז טלפונים בבתים, והרביעייה הפכה לשלישייה של חברות טובות לכל החיים"
אני משתתפת בחוגים רבים בדיור המוגן: התעמלות במים, פלדנקרייז, צ'י־קונג וקרמיקה. כשהבן שלי שמע שיש חוג תשבצי היגיון, הוא אמר שאני חייבת לנסות. יחד עם המורה טלי רובינשטיין אנחנו פותרים תשבצים מעניינים של דקל בנו מ'ידיעות אחרונות'. בחודש מרץ האחרון, באחד התשבצים שפתרנו בחוג, הופיעה המילה 'יונה'. אפשר היה לחשוב שהכוונה היא ליונה הנביא או לציפור, אבל מישהי אמרה 'תורה', במלעיל. מישהי אחרת ענתה לה: 'אין מילה כזו, יש יון ויונה אבל אין תור ותורה'. אני אף פעם לא מעירה הערות, אבל פתאום היה לי דחף להגיד משהו ואמרתי: 'יש אנשים שחושבים שתורה זו הנקבה של תור, כי הכרתי פעם ילדה שהוריה קראו לה תורה ואני יודעת שהם לא התכוונו לתורה מסיני'. ברגע שהמורה שמעה את זה, היא אמרה: 'רגע, רגע, יש לי באחוזת פולג תלמידה בשם תורה'. באותו רגע הייתה לי הרגשה פנימית: 'זו בוודאי תורה שלנו!'
טלי לקחה את מספר הטלפון שלי והבטיחה לעדכן. מאוחר יותר צלצלה לתורה כדי לוודא שזו אכן היא, ושאלה: 'הכרת בעבר את חנה ברנד?' (שם נעוריי) ותורה ענתה: 'כן, ודאי!'
באותו יום תורה התקשרה אליי והייתה בינינו שיחה מאוד נרגשת. השלמנו פערים, שמחנו אחת בהישגיה של השנייה, החלטנו שנחדש את הקשר וקבענו להיפגש, אבל אז פרצה הקורונה. חיכינו לסיומו של הסגר השלישי וקבענו פגישה. בכוונה לא החלפנו תמונות בווטסאפ, כי רציתי לשמור על אלמנט ההפתעה. הייתי סקרנית לדעת אם הייתי מזהה אותה ברחוב, כי בכל זאת, עברו 67 שנים. זכרתי אותה כילדה חמה וחמודה.
2 צפייה בגלריה
חנה לוינגר (משמאל) ותורה דראל. "לא החלפנו תמונות בווטסאפ כדי לשמור על אלמנט ההפתעה"
(צילום: יעל גרטי)
לפני הפגישה ממש התרגשתי, כמו לקראת חגיגה. כשראיתי את תורה חזרו אליי כל הזיכרונות, והסתכלנו יחד על התמונות מפעם. אני שמחה שהצלחנו להיפגש, זה היה מרגש מאוד.
אומרים 'רחוק מן העין, רחוק מן הלב': כלל לא ידעתי שתורה עדיין קיימת בלבי. רגשות אמיתיים לא נעלמים, הם נשארים איתנו וצריך רק לעורר אותם. אצלי זה קרה לגמרי במקרה.
שורה תחתונה: אני ממליצה לא לחכות למקרה, אלא ליזום ולשמור על קשרים, אפילו אם לא על בסיס יומיומי. אל תיתנו לקשרים חשובים להיעלם"
