בכפר הצ'כי שבו גדלה חנה גבריהו לבית דוידוביץ, היא נחשבה לילדה שמביאה מזל. בכל פעם שהחקלאים יצאו לזרוע את השדות, הם ביקשו ממנה להצטרף אליהם - כי האמינו שהילדה הזו נולדה עם ברכה ושהיבול יהיה טוב יותר בזכותה. לא סתם הם האמינו בכך: אחד הסיפורים שנקשרו בשמה היה לא פחות מנס. ביום הצילומים לכתבה הזאת, בין ריצה למקלט ובין נשנוש עוגה, היא נזכרה לספר אותו. מיכל אנסקי, הנכדה שלה, נדהמה: כל כך הרבה סיפורים כבר שמעה, אך את זה מעולם לא.
מיכל אנסקי וחנה גבריהו בראיון משותף
(כתבת וידאו: אורית מרלין־רוזנצוייג, צילום: אלכס גמבורג)
״כשהייתי קטנה היינו הולכים בין ההרים וקוטפים פירות יער״, היא נזכרת. ״יום אחד התקרבתי לענף יפה של פירות, ופתאום ראיתי בור ובתוכו נמרה עם הגורים שלה (כפי הנראה מדובר בשונר אירו־אסייתי. אמ"ר). הייתי מבוהלת. הנמרה הייתה יכולה לקפוץ עליי מחשש שאני באה לקחת את הגורים שלה, אבל היא לא קפצה. היא הסתכלה עליי ואני עליה, והתרחקתי לאט־לאט. ואז התחלתי לרוץ מהר הביתה ונפלתי בדרך. במשך שנים היה לי סימן בברך מאותו נפילה".
מיכל: "סבתא לימדה אותנו על אמונה ותקווה ושאפשר לקום. גם אני נפלתי בכל מיני מצבים בחיים, וקמתי".
איזה קשר יש לך עם סבתא?
״גרתי כל הילדות בבית מולה. בגיל 12, אחרי שסבא חיים נפטר, הייתי ישנה איתה במיטה. הייתי מגיעה עם רגליים קרות־קרות, כי הייתי רצה אליה יחפה, והיא הייתה מניחה את הרגליים שלי על הבטן שלה, ומספרת על הרגליים הקפואות שלה כשהייתה הולכת בשדות של קולאצ׳בה".
חנה, בניגוד לרבים אחרים, סיפרת לנכדים שלך על קורותייך בשואה.
"כן. חשבתי שזה עצוב, אבל שהם צריכים לדעת שאדם יכול לשרוד ושיש גם משהו, כמו השגחה, שלא תמיד תלוי בנו".
העיניים של אייכמן
חנה, בת 97, נולדה בכפר קולאצ'בה בצ׳כוסלובקיה, בהרי הקרפטים. "הילדות שלי הייתה נהדרת", היא מספרת. היא גדלה בטבע, שחתה בנהר וליקטה פטריות. הכפר היה כה מבודד, שלדבריה הם לא שמעו על היטלר ולא ידעו מה זה נאצים. זה היה "גן עדן לא נגוע", כמו שאומרת מיכל.
האושר הסתיים ב־1944, כאשר הנאצים הגיעו אל הרי הקרפטים והחלו לאסוף את היהודים. עוד לפני כן קיבלו הוריה של חנה מכתב מקרובת משפחה שהזהירה אותם וביקשה שיברחו – אבל הם בחרו להישאר בביתם. "כמה שבועות לפני שהנאצים הגיעו אל קולאצ'בה, עברתי באופן זמני לגור אצל דודה שלי, שגרה בכפר סמוך", היא נזכרת. ״הייתי בת 14. היא בדיוק עברה ניתוח ברגל ונזקקה לעזרה כי היו לה שלושה ילדים קטנים. זמן קצר אחר כך הגיעו הגרמנים אל הכפר של הוריי ולקחו את כל היהודים למחנה סלוציני בקרפטים, אבל אני לא הייתי שם.
חנה: "פתאום מישהו הגיע ודחף אותי לצד ימין, שבו עמדו האנשים שהולכים לעבודה ולא למשרפות. למה דווקא אותי? את זה צריך לשאול את הקדוש ברוך הוא"
"בשלב מסוים דודה שלי שמעה שתכף יבואו גם לכפר שלהם לקחת את כל היהודים. ביקשתי ממנה רשות לברוח וללכת לחפש את הוריי, ויצאתי מהר לשדות. בשלב מסוים נתקלתי בילדים לא יהודים ששיחקו ליד נחל. שאלתי אותם איפה נמצא ראש הכפר שלהם, והם לקחו אותי אליו. הוא הסביר לי שהיהודים נמצאים במחנה סלוציני, וניסה לשכנע אותי להימנע מלהגיע לשם, אבל התעקשתי. הם הנחו אותי איך להגיע לשם, ציידו אותי באוכל ובשתייה ויצאתי לדרך.
4 צפייה בגלריה
משפחתה של חנה לפני המלחמה. יושב משמאל: האב בנימין עם האח חיים. עומדת משמאל: האם שרה
(צילום: אלבום פרטי)
"וכך הלכתי ומצאתי את המחנה. נכנסתי דרך חור בגדר, וחיפשתי את ההורים שלי בין האנשים. שאלתי איפה היהודים מהכפר קולאצ'בה וכיוונו אותי לאן ללכת. כשמצאתי את הוריי ואת האחים שלי, הם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהשמיים. כולם היו בטוחים שלעולם לא יראו אותי שוב. השמחה הייתה גדולה. החלטתי שאני נשארת עם ההורים, ומה שקורה איתם יקרה איתי.
לקראת סוף 1944 הגיעו בני המשפחה לאושוויץ. ״יצאנו כמו שמוציאים בהמות. בקושי היינו חיים. בדקו את כולם - הבריאים והחזקים לעבודה, החלשים ישר לתאי הגזים. אבא שלי ואחיי הופרדו מאיתנו. אבא היה חולה מאוד והוא נלקח יחד עם החלשים. האחים שלי לא רצו לעזוב אותו. אחד לקח אותו בצד אחד והשני החזיק אותו בצד השני, והם הלכו ביחד. בהמשך הבנתי שהם צעדו אל תאי הגזים".
חנה מספרת שהיא זוכרת את אדולף אייכמן ניצב בכניסה למחנה. "עד היום אני זוכרת את העיניים שלו, בוחנות את היהודים שהגיעו. אני הלכתי יחד עם אמא, אחותי, סבתא רחל ואחי התינוק, ואייכמן סימן מי הולך ימינה ומי שמאלה. עוד לא ידענו שזה המיון מי לחיים ומי למוות. שישה צעדים מהכניסה למחנה היה אולם שבו היו פותחים גז ואנשים היו מתים. פתאום מישהו הגיע, אסיר יהודי שעבד בגטו, משך אותי חזק וניתק אותי מאמא. הוא דחף אותי לצד ימין, שבו עמדו האנשים שהולכים לעבודה ולא לתאי הגזים. אדם זר לחלוטין. כאילו מלאך מהשמיים הגיע אליי. בלבי שאלתי: למה דווקא אותי? את זה צריך לשאול את הקדוש ברוך הוא. כל המסלול של החיים שלי היה רצוף ניסים, אבל כנראה שעשיתי רק טוב בחיי והייתי ראויה".
הבטחתי לדודה לטפל בילדים
בפעם השנייה ניצלו חייה של חנה כאשר בוצעה סלקציה נוספת לפני היציאה מאושוויץ. היהודים עברו מיון: חלקם נשלחו לתאי הגזים, בני המזל נשלחו לעבוד במחנה הריכוז שטוטהוף, בחפירות תעלות מיגון לנאצים כהכנה לפלישה הרוסית. חנה, שכבר הייתה רזה וחלשה מאוד, נשלחה לקבוצה המיועדת למשרפות, אך ברגע האחרון הצליחה לחמוק ולעבור לצד של החזקים. היא נלקחה לעבודה בחפירות. "חפרנו כל מיני בונקרים בשביל החיילים שיוכלו לברוח, עד שהגיעו הרוסים, והגרמנים נסוגו, אבל הם לקחו אותנו איתם".
"כשראו אותי, מישהו אמר ׳זה ילד׳. בגלל שלא היה לי שיער והייתי רזה כמו שלד, חשבו שאני בן, ושוב קרה לי נס ולא נאנסתי"
אחרי כמה שבועות במחנה שטוטהוף הגיעו טרנספורטים של יהודים מכל רחבי אירופה, ויחד הם הוצאו לצעדה. ״בצעדת המוות הזו הלכנו בלי כלום בחורף קשה, בגשם. לי היו נעליים, תודה לאל, וזה מה שהציל אותי. אלה היו נעליים שאחי קנה לי מסנדלר שהכין נעליים טובות. הרבה מתו באמצע, וראיתי איך זורקים את הגופות לבור. היה יום אחד שהייתי נורא רעבה, ופתאום ראיתי מהצד שדה של סלק סוכר. בהחלטה אמיצה יצאתי מהשורה לקחת קנה סוכר, ולא ראיתי שהקאפו רץ אחריי. כשהגיע אליי הוא הסתכל, אמר ׳לכי׳ ולא הרג אותי. באף רגע לא היה לי פחד שאני הולכת למות.
"בשלב מסוים הגענו לאסם תבואה ושם התיישבנו. בוקר אחד קמנו וראינו שהחיילים הגרמנים נעלמו. פתחנו את הדלתות ולא היה אף אחד. אחרי כמה ימים הגיעו הרוסים והם שחררו אותנו.
"מהימים ההם אני זוכרת בעיקר את הכינים שהיו לי בכל מקום. הלכנו והגענו לעיר חינוב, ושם לקחו אותנו לבית חולים. אמרתי לצוות הרפואי, ׳גלחו לי את כל הראש'. את יודעת מה זו מסה של כינים? היו ימים שהרגשתי שהן אוכלות אותי חיה. זה היה משגע אותי. גם עם הרוסים לא היה קל. בלילות היו באים רוסים לחפש בחורות כדי לאנוס אותן. כשראו אותי, מישהו אמר ׳זה ילד׳. בגלל שלא היה לי שיער והייתי רזה כמו שלד, חשבו שאני בן, ושוב קרה לי נס ולא נאנסתי".
לאחר המלחמה מצאה את עצמה חנה לבד בעולם. היא הגיעה ארצה במרץ 1947 באוניית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי", ונקלטה לבסוף בקבוצת מזרע במסגרת קבוצת גאולים. מחצית מהיום היא עבדה במטעים ובגן הילדים, ובמחצית השנייה למדה. ב־1948 התגייסה לחטיבת הנגב של הפלמ"ח, עברה טירונות וקורס קשרים ושירתה במהלך מלחמת השחרור כקשרית. ב־1949 השתחררה וחזרה למזרע.
את בעלה, פרופ׳ חיים גבריהו, מייסד חידון התנ״ך העולמי, יו"ר החברה לחקר המקרא בישראל והחברה היהודית העולמית לתנ"ך, שהיה מבוגר ממנה ב־15 שנה, הכירה באופן לא שגרתי: הוא היה דוד שלה. ״חיים היה נשוי ללאה, אחות של אמא שלי, שעלתה לארץ לפני עליית הנאצים״, היא מספרת. ״אחרי שחזרתי למזרע הייתי מבקרת אותם בשכונת נווה שאנן בירושלים. יום אחד חיים הגיע לקיבוץ ואמר לי, ׳דודה שלך חולה בסרטן ויש שלושה ילדים קטנים שצריך לטפל בהם, אני צריך שתבואי איתי'. הגעתי איתו לירושלים והבטחתי ללאה לטפל בהם".
מיכל: "סבתא הייתה מספרת לי שלא היה לה תמיד אוכל, ושאני צריכה לסיים מהצלחת כדי שאהיה חזקה. אוכל, בעיני סבתא, עושה אותנו בריאים"
דודה לאה נפטרה ב־1955, ושנה לאחר מכן חנה וחיים התחתנו ("לחתונה שלנו הגיעו יושב ראש הסוכנות היהודית וגם בן גוריון, שחיים היה אחד האנשים הקרובים אליו ביותר"). שנה לאחר שנישאו נולדה שרה, כיום שרי אנסקי, אשת קולינריה ואמה של מיכל. שנתיים אחריה נולדה רחל.
חנה עבדה כמורה לחקלאות בבית הספר שפיצר בירושלים ("שחזרתי עם התלמידים את הכפר שלי"). כשהחל משפט אייכמן עקבה אחריו בתשומת לב, "והרגשתי שאני עוברת את כל הדברים הקשים מההתחלה. באותם ימים לא כיבדו בארץ את ניצולי השואה. כשניצולים סיפרו מה הם עברו, חשבו שהם מספרי סיפורים. רק אחרי המשפט התחילו להתייחס יותר בכבוד לניצולי שואה, כי גילו את הזוועות".
איזה קשר יש לך עם מיכל?
"בגלל שההורים שלה היו עסוקים, מיכל גדלה פה, והייתה באה אחרי בית הספר להיות אצלי. הייתי מכינה לה מרק עוף עם לוקשן".
מיכל: "סבתא הייתה מספרת לי שלא היה לה תמיד אוכל, ושאני צריכה לסיים מהצלחת כדי שאהיה חזקה. אוכל, בעיני סבתא, עושה אותנו בריאים. היא הייתה סוחטת לי רימון והייתי חייבת לשתות את המיץ עד הסוף. אחרי שילדתי היא הביאה לי כבד עם בצל מטוגן ומרק קימל כדי שאהיה חזקה.
"סבתא למדה ולימדה חקלאות והיא עובדת אדמה, היום אני מסתכלת מהחלון על הגינה המפוארת שלה, שמלאה פרחים שהולכים להיות ענפים כבדים מפירות, ולמרות שאנחנו במלחמה, אני מרגישה שיש תקווה. החיבור לאדמה שאמא עשתה ממנו קריירה ואני המשכתי, התחיל מהאהבה שלך, סבתא, לאדמה".
- הראיון המלא עם מיכל אנסקי וחנה גבריהו מתפרסם בגליון לאשה החדש, השבוע בדוכנים
איפור: גלית ורטהיים, שיער: קובי קלדרון | בגדים ואביזרים: מיכל: מכנסיים וחולצה, Oma by Sivan Himy, תכשיטים, אוסף פרטי. חנה: בגדים, אוסף פרטי
