אולי נראה לנו מובן מאליו שב־2026 אמא יכולה לעשות מה שהיא רוצה: להיניק את התינוק שלה, להאכיל אותו בתמ"ל או לשלב בין השניים. אבל הפוסט של רותם קליגר חליוא, דוקטורנטית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן ומרצה במכללת עמק יזרעאל, מראה תמונה אחרת לגמרי.
חודש וחצי אחרי שילדה את בנה הראשון, יונתן, הפסיקה רותם (31 מחיפה) להיניק, ולדבריה, "זה כאב יותר מהלידה". בפוסט, שזכה למאות תגובות ושיתופים, תיארה את הכאבים הפיזיים שחוותה בזמן ההנקה ולצידם את הלחץ מהסביבה להמשיך להיניק ואת תחושת הכישלון שחוותה.
"האופן שבו את מזינה את הדבר שהכי יקר לך הוא כל כך עדין, רגיש וקרוב ללב", היא אומרת. "אחרי שפרסמתי את הפוסט, נשים כתבו לי בפרטי את הסיפורים שלהן, ראו בי מישהי שיכולה להכיל את המורכבות של הדבר הזה. הן כתבו על הקשיים בהנקה, על זה שלא רואים אותן ואת הצרכים שלהן. מישהי כתבה לי: 'עשו גזלייטינג לכאב שלי'".
איך את מסבירה את זה? "לאורך השנים המערכת הרפואית פחות ראתה נשים ופחות עשתה מחקרים על נשים. נשים אומרות שזה עוד חלק מהסיפור שבו הן מתלוננות על כאבים קשים ואומרים להן שהן מדמיינות. במקרה שלי אמרו לי להמשיך להיניק למרות הכאב. כאילו זה לא כזה נורא. את מדממת? לא נורא, הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה להמשיך להיניק וכמה שתמשיכי בסוף זה יעבור. הביטוי 'גזלייטינג' מדויק בהקשר הזה".
הלידה התרחשה לפני שלושה חודשים. "זו הייתה חוויה מדהימה", היא אומרת. "הרגשתי שאני יכולה הכול, האמון בגוף שלי היה בשיא, הכי גבוה שאפשר. אבל אז ניסיתי להיניק".
"אמא שלי אמרה לי: 'מה פתאום הרופאה אומרת שהפסקת הנקה זו החלטה משנת חיים? זה בסך הכול אוכל. את גדלת על תמ"ל ויצאת בסדר גמור. תחליטי מה שאת רוצה'. זה הרגע שבו נפל האסימון"
מה קרה? "מהרגע הראשון ההנקה כאבה. יש נשים שזה הולך להן ממש בקלות, ואצלי היו פצעים פתוחים על הפטמה כבר בבית החולים. שלוש יועצות הנקה בבית החולים ניסו לעזור, ורביעית במלונית. כולן אמרו שהחיבור של התינוק לשד נראה טוב, אבל משהו לא עבד. בכל פעם כשהעליתי את הנושא של השאיבה הן אמרו, 'לא כדאי – עלולה להתפתח העדפת בקבוק'".
אמרת "עלולה", מילה בעלת הקשר שלילי. "בתור אנתרופולוגית לא שמתי לב לזה. אף על פי שיש לי עין חדה, לא קלטתי שמופעלים עליי לחצים מבחוץ ונשאבתי לטרמינולוגיה הזו. נכנסתי לפורומים בפייסבוק שיש בהם עשרות אלפי נשים, הרבה מידע חלקי וחצאי אמיתות. התייעצתי עם הצ'אט, הזמנתי יועצות הנקה הביתה, לא ויתרתי".
מאיפה הגיע הלחץ הזה להצליח בכל מחיר? "הייתה תחושה שזה חייב לעבוד. אם כל כך הרבה אומרים שלהנקה יש יתרונות, לא יכול להיות שאני אוותר. זו התזונה הכי טובה לילד שלי. וכן, גם – איזו אמא אני אם אני לא נותנת לילד שלי את הטוב ביותר. זה לא שאין לי חלב, יש חלב ומשהו לא עובד. אז מה, אני אפסיק כי כואב לי קצת? אם גברים היו צריכים להיניק והיו סובלים מכאלה כאבים, אני מנחשת שלא היו אומרים להם: 'אתה מדמם ממקום אינטימי ורגיש, פשוט תמשיך הלאה'. היו מוצאים פתרונות".

גוף מאובן

היא נולדה בחיפה, בצבא שירתה בדובר צה"ל, אחר כך למדה תואר ראשון ושני באנתרופולוגיה באוניברסיטה בעיר מגוריה, עבדה כמנהלת תוכן ועברה לכתוב ברשת על קיימות. היא ובן זוגה מכירים מהחטיבה, ולפני 12 שנה נהפכו לזוג.
מה חשבת על הנקה לפני ההיריון? "זה לא העסיק אותי. לא קישרתי הנקה עם אימהות טובה, לא הייתי חשופה לשיח על יתרונות ההנקה, ולא חשבתי עליה במונחי הצלחה".
רותם מביאה איתה זווית ראייה ייחודית כחוקרת. היא מתמחה באנתרופולוגיה של התרבות המודרנית, חוקרת קהילות בישראל ובגואטמלה ומחפשת תשובות לשאלות של שייכות, בדידות וכמיהה לשורשיות. "אני מסבירה איך התנאים החברתיים והתרבותיים יוצרים את תחושת הלבד, תחושה של לחץ שלא משנה מה אני עושה, אני אף פעם לא מספיקה ואין לי על מה להישען. זה מתקשר מאוד לסיפור ההנקה, להרגיש לבד מול הדבר הזה. לא ראיתי נשים מיניקות במרחב הציבורי משום שזה נחשב טאבו".
איך הרקע האקדמי שלך עזר לך להבין את מה שעובר עלייך? "באנתרופולוגיה יש הנחת בסיס שכל חוויה אנושית, ביולוגית ככל שתהיה, מושפעת מתרבות ומחברה. ההנקה היא הדבר הכי ביולוגי בעולם. כתבו לי בתגובות: 'הרצון שלך להיניק הוא טבעי בתוכך, רגש אימהי', אבל זה לא מדויק. יש כאן מערכת שמפעילה המון לחצים לשני הכיוונים. בבית החולים, כשאת אומרת שאת בהנקה בלעדית, העיניים של כולם נוצצות. 'את תותחית, את לביאה, את חזקה, איך את נלחמת', סוג של טרמינולוגיה צבאית. ואני שואלת, מה אם אני אגיד שאני נותנת תמ"ל? זו אפילו לא הייתה אופציה בראש שלי".
מתי המצב שלך הידרדר מבחינה רפואית? "הזמנתי יועצת הנקה מקופת החולים, ואחר כך פרטית, והן אמרו, 'אולי תנסי עוד קצת?'. הכאבים היו מטורפים. הגעתי לטיפת חלב ואמרו לי שהתינוק לא עולה במשקל, ובמקום כל שלוש שעות אני צריכה להיניק כל שעתיים. נשארה לי אולי שעה לישון ברצף. ואמרתי לעצמי: לא נורא, זה רק חודש־חודשיים. תספגי את זה.
"אבל אז מהפצע נכנס חיידק ונוצרה דלקת על השד. כל העור התחיל להתקלף, היה לי חום גבוה, לא יכולתי לזוז, לא יכולתי להרים את התינוק, ועדיין המשכתי להיניק, כי עודדו אותי לכך. אמרו לי שזה יעזור לדלקת לעבור. אני מיניקה עם פצע גדול שכבר התחיל לטפטף דם. לקחתי אנטיביוטיקה אחת, שעבדה למשך כמה ימים ואז הדלקת חזרה ועברה לצד השני. לקחתי שנייה, ושלישית, וארבע פעמים ביום איבופן. אני, שבחיים לא לוקחת כדורים, מצאתי את עצמי חודש שלם על כדורים חזקים".
מה אמרה הרופאה בשלב הזה? "הגעתי לרופאת הנקה כשאני בוכה, כואב לי אפילו רק לקרב את התינוק לשד. היא שאלה, 'כמה כואב לך מ־1 עד 10?', ואמרתי לה 'מיליון'. הגוף שלי היה מאובן מרוב כאבים. היא אמרה לי: 'ברגע הזה לא כדאי לקחת החלטות משנות חיים. בינתיים תמשיכי להיניק או לפחות לשאוב קצת ולהיניק כמה שיותר, כמה שאת מסוגלת'. ישבתי שם וחשבתי, איך? כואב לי בטירוף".
"הסיפור של להגיד 'אני מיניקה' הפך לסמל סטטוס. זו תחרות: האם אני נותנת לו את הכי טוב? הרצון להשתייך ל־20% שמיניקות בלעדית הוא לחץ מודרני שמופעל עלינו"
השינוי הגיע דווקא מהמקום הכי קרוב, מאמא של רותם. "בדרך הביתה משם אמא שלי אמרה לי: 'מה פתאום הרופאה אומרת החלטה משנת חיים? מה קשור? זה בסך הכול אוכל. את גדלת על תמ"ל ויצאת בסדר גמור. תחליטי מה שאת רוצה, אבל זו לא החלטה משנת חיים'. זה הרגע שבו נפל האסימון. אולי הראבק הזה להיניק הוא לא איזו כמיהה ביולוגית שלי אלא לחצים מבחוץ".
בפוסט כתבת על רגע נוסף בטיפת חלב שזעזע אותך. "מילאתי את השאלון שמודד מצוקה נפשית ונטייה לדיכאון אחרי לידה. האחות הסתכלה עליי במבט מודאג ואמרה שיצא לי ציון גבוה. אמרתי לאחות: 'זה רק בגלל ההנקה'. היא אמרה שהיא ממליצה לי להתייעץ עם פסיכולוג
התחנה. חשבתי לעצמי, זה מה שאת ממליצה? אם את אמורה לדאוג לאמא ולתינוק, למה את לא ממליצה לי לשלב תמ"ל? אפילו רק לשלב. הקיצוניות הזו של רק הנקה היא הבעיה".
איך הייתה הפעם הראשונה שנתת בקבוק? "זה בא עם חששות, בכי ותחושה שאני נותנת לו רעל. ממש ככה. גם בפוסט מישהי כתבה לי, 'למה את מעודדת לתת לו מזון אולטרה־מעובד?'. אבל עכשיו זה לא מזיז לי. יונתן רק על תמ"ל, והוא בסדר גמור. הפצעים שלי עברו, נשארה רק צלקת. סוף־סוף אני יכולה לישון על הבטן".

הכי טוב לתינוק

רותם לא יוצאת נגד הנקה, אלא נגד הלחץ הבלתי מתפשר. "יש הבדל בין להנגיש מידע ובין לחץ. ברור לי שכל נשות המקצוע שפגשתי רק רצו לעזור לי והיו מקסימות. הבעיה היא לא ביועצת אחת או אחרת אלא בשילוב של גורמים חברתיים ותרבותיים והתנגשות של כוחות, כשהאישה שהרגע ילדה תקועה באמצע. נשות המקצוע צריכות לראות את טובת האישה. אולי טובתה היא לשלב? ברוב המחקרים שנערכו על הנקה לא מדברים על שילוב, מדברים על 'הנקה בלעדית' מול 'תמ"ל בלעדי'. מכיוון שאין מידע, מעודדים רק את הקיצון".
יכול להיות שאותן יועצות הרגישו ממך את הלחץ להיניק ורצו לעזור לך? "‫מנקודת המבט שאני יכולה ‫להציע כאנתרופולוגית, ‫זה תמיד גם וגם. ‫יש את המקום של הפרט ואת המקום של החברה. ‫הרצון שלי האישי ‫הוא אף פעם לא רק רצון פנימי להיניק. יש סיבה ‫שבגללה הרצון הזה נולד. אם אני מוזנת כל הזמן מהחברות שסביבי שמיניקות ומקבוצות הפייסבוק והמחקרים שמפארים הנקה ויש את טיפת חלב והיועצות, ואני אמא לילד ראשון שנמצאת במקום הכי עדין ורגיש ופגיע ‫שיכול להיות – אז ברור שאעשה הכול בשביל לתת ‫לתינוק שלי את מה שאומרים לי ‫שהוא הכי טוב".
"מהפצע נכנס חיידק ונוצרה דלקת על השד. כל העור התחיל להתקלף, היה לי חום גבוה, לא יכולתי לזוז, לא יכולתי להרים את התינוק, ועדיין המשכתי להיניק, כי עודדו אותי לכך"
יש תחושה שמיניקות מתהדרות בזה. "הסיפור של להגיד 'אני מיניקה' הפך לסמל סטטוס. זו תחרות: האם אני נותנת לו את הכי טוב? הרצון להשתייך ל־20% שמיניקות בלעדית הוא לחץ מודרני שמופעל עלינו. אבל אימהוּת לא נמדדת בהחלטה אחת – רק מה הילד אוכל או לאיזה חוג הוא הולך. זה אוסף של דברים".
מה יהיה עם הילד הבא? "אני אנסה להיניק, חד־משמעית, אבל אם זה לא ילך בקלות ובטוב, אעבור לתמ"ל הרבה יותר מהר. תהיה לי קופסת תמ"ל מוכנה מראש בבית".
כתבת בסיום הפוסט שלך ש"אין גבורה בלסבול כאב כזה" "כן. יכול להיות שאם בתוך התהליך שעברתי הייתי קוראת פוסט דומה של מישהי אחרת, זה היה מונע הרבה סבל. אני מציעה להיות יותר עדינים ורגישים כשמפעילים לחץ על נשים אחרי לידה. בסוף המסרים האלה נכנסים פנימה ויושבים בלב".