בגיל תשע אפרת כהן (47) רצתה להיות אמא. היא מתגוררת ברחובות, עובדת כמנהלת אדמיניסטרטיבית במכון ויצמן, ואת בנה הבכור סהר ילדה כשהייתה בת 22. כעבור שנתיים וחצי החליטה שהיא רוצה להביא לעולם ילד נוסף. ההיריון נקלט במהירות, בדיקות ההיריון היו תקינות, ובבוא השעה היא הגיעה ללידה במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) עם אמה וחמותה. כשיעצה לבעלה אופיר, איש צבא קבע, להישאר בבית כדי לשמור על סהר, לא העלתה על דעתה שמשהו עלול להשתבש.
את הרגע שבו הגיח ראשו של התינוק מרחמה היא לא תשכח לעולם. "הוא עדיין לא יצא ממני לגמרי כשהאחות נתנה צרחה, זה היה דרמטי", היא משחזרת. "יצא ילד עם פנים מאוד מיוחדות, מלחיצות. האחות רצה החוצה לקרוא לרופאים ולאחות האחראית, כולם היו מאוד לחוצים נוכח המראה שלו. לקחו אותו מיד לטיפול נמרץ, הוציאו את אמא שלי וחמותי מהחדר, ואני נשארתי שם לבד, מבוהלת, בוכה. אני מתקשה למצוא את המילים שיתארו את מה שהרגשתי באותם רגעים".
בנה מלאכי (22) נולד עם תסמונת נדירה בשם טריצ'ר קולינס, הגורמת לעיוותים קשים בפנים ובגולגולת ולבעיות שמיעה חמורות. המחלה מופיעה אחת ל־50,000 לידות, ומטופלת בדרך כלל באמצעות ניתוחים פלסטיים. בהמשך חייו עבר מלאכי ניתוח שתל באוזניים ששיפר את שמיעתו במידה ניכרת, וכן עבר שחזור אוזניים, הרמת עפעפיים ושחזור לסת.
"עד שמלאכי יצא ממני לא ידענו פסיק על בעיה כלשהי", היא אומרת. "עשיתי את כל הבדיקות, וזו רשלנות שלא ראו, היו צריכים לראות באולטרסאונד לפחות את העובדה שאין לו אוזניים".
מתי סיפרו לך מה הבעיה?
"אחרי כמה דקות ניגשה אליי מיילדת תורנית שלא השתתפה באירוע, והסבירה לי שהתינוק נולד עם מום שעדיין לא ידוע. לא הייתי מסוגלת לדבר מרוב בכי. מאוחר יותר אופיר הגיע לתוך הכאוס שהיה שם, הכללי והרגשי. הוא מיד הבין שהחיים שלנו הולכים להשתנות ואמר, 'אני מתקשה לדמיין אותנו מגדלים ילד עם מוגבלות'".
זו החלטה גורלית.
"אופיר מההתחלה הבין שנצטרך לסחוב את השק הזה כל החיים. דיברנו עם המון אנשי מקצוע שנתנו לנו תמונת מצב קשה. לקח להם יומיים לתת שם למוטציה, ובנוסף למראה, הם אמרו שהוא גם חירש באופן מלא ועדיין לא ידעו מה קורה איתו מבחינה קוגניטיבית (לימים התברר שאין לו בעיה קוגניטיבית כלל. ד"ח). שמו אותנו במקום הלא נודע של איך מתמודדים ומה ההשלכות, וזה השפיע על ההחלטה שלנו. בסופו של דבר, ביחד עם שאר בני המשפחה, הוחלט שעדיף ככה, ואחרי שלושה ימים עזבנו את בית החולים ויצאנו הביתה בידיים ריקות".
אפרת: "כשהייתי מגיעה למשפחת האומנה ורואה ילד מאושר למרות הניתוחים שהוא עבר, הבנתי שאסור לי לנתק אותו. למה אני צריכה לגרום לו צער בשביל להרגיע את המצפון שלי?"
איך הרגשת עם זה?
"בהתחלה אמרתי: 'זה לא טבעי להשאיר ילד בלי חיבוק, בלי אמא'. צרחתי על אופיר. לאט־לאט איבדתי מהרוח הזאת וקצת נגררתי להחלטה. היום אני יודעת להגיד שזה בעקבות המצב הנפשי שנקלעתי אליו. לא הייתי מסוגלת בכלל להילחם על זה".
זה החזיק בדיוק שבוע.
"כן, אחרי שבוע לקחתי את האוטו ונסעתי לבית החולים בלי לשתף אף אחד. הרגשתי שהוא חייב לשמוע את הקול שלי ולראות את הפנים שלי, לא היה אכפת לי מכלום. הטבע עשה את שלו ומשך אותי לשם. הייתי חייבת לראות את מי ילדתי ואת מי סחבתי תשעה חודשים".
איך הרגשת כשראית אותו?
"עצב גדול ואושר עילאי בו־זמנית. היה לי קשה מאוד לראות אותו, הוא נראה כמו אדם מכוכב אחר. עם כל החשיפה שלנו לילדים עם מוגבלות כזו או אחרת, אף פעם לא ראיתי משהו שקרוב לזה. בראש רצה לי המחשבה איך בכלל נוצר כזה דבר, וכמובן שאלתי את עצמי למה דווקא אני. שלושה חודשים הלכתי אליו כל יום, הבאתי לו צעצועים ובגדים, סידרתי כל יום את הפינה שהוא גר בה, הרמתי אותו וחיבקתי אותו, זה היה לי הכי טבעי בעולם".
קופסת פתקים על הפסנתר
המיילדת בת שבע שוב, אמא לשמונה ילדים משל עצמה, רק באה למשמרת כשמלאכי נולד. היא לא הייתה חלק מהצוות שיילד אותו, אבל כששמעה שהוא ננטש, היא הגיעה לבקר אותו בפגייה בקביעות. ככל שעבר זמן ולא נמצא פתרון, הבינה שזה עליה. כשסיפרה על התינוק לשלמה, בעלה, והעלתה את הרעיון לשמש לו כמשפחת אומנה, הוא החליט לבקר אותו בטרם יחליט. "לא נעים לי להגיד, אבל כמעט התעלפתי במקום", סיפר שלמה מאוחר יותר.
בני הזוג החליטו להתייעץ עם שמונת ילדיהם באופן דמוקרטי. על הפסנתר בסלון הם הניחו קופסה ולידה פתקים: "לא אכפת לי", "רוצה", "רוצה מאוד", "לא רוצה". התוצאה: שלושה מהילדים שלשלו את הפתק "רוצה מאוד", שלושה "רוצה" ושניים "לא אכפת לי". בעקבות התוצאות החליטו בת שבע ושלמה לקחת לביתם את מלאכי במסגרת אומנה.
אפרת: "בהתחלה אמרנו לילדים שלי שמלאכי הוא בן משפחה, הצגתי את עצמי כדודה. כשאמרנו להם שמלאכי הוא אח שלהם, הם שאלו המון שאלות ובסוף קיבלו את זה ושמחו בו"
אפרת, היה בך חשש שהוא לא ימצא בית?
"בטח. אמרתי לאופיר, וזה היה סוג של תנאי, שאנחנו לא עוזבים אותו עד שאנחנו מוודאים שיש לו מקום טוב להיות בו. כשאמרו לי שזו מיילדת והוא יגדל במשפחה דתית, נרגעתי".
הרגשת הקלה כשהוא נמסר לידיהם של בת שבע ושלמה?
"לא הייתה לי הקלה. כשהוא היה בבית החולים, לפחות היה לי תירוץ שהוא צריך להיות שם בהשגחה, וכשהם לקחו אותו, המצפון נהיה מייסר יותר, מאשים יותר. רק ביום שחתמנו על מסמכי האומנה הרפיתי".
הברית של מלאכי נערכה בבית החולים, בהשתתפות ההורים הביולוגיים. "קראנו לו דניאל", מספרת אפרת, "וכשהוא הגיע לביתם של בת שבע ושלמה, הם פנו וביקשו רשות להוסיף לו את השם מלאכי. לא מצאתי סיבה אחת למה לא. השם הזה פשוט תפור עליו, בזכות מי שהוא ובזכות המלאכים שלקחו אותו לביתם".
איך היו התגובות של המשפחה והסביבה הקרובה?
"אנשים בסביבה הקרובה ידעו ונמנעו מלשאול שאלות. אחרי שלושה חודשים חזרתי לעבודה במצב נפשי קשה. אנשים באו ואיחלו לי 'מזל טוב', שאלו מה שלום התינוק, ולא ידעתי איך ומה לספר. יצרנו חומה, לא אפשרנו לאף אחד לשאול, וככה זה נשאר שנים. המשפחה למדה לקבל את זה, תמיד קיבלתי תגובות מחזקות ואף פעם לא הבנתי איך".
כשנה אחרי שבת שבע אספה את מלאכי לביתה, היא צלצלה לאפרת לעניין אותה בהורות משותפת. מרוב בהלה אפרת פשוט ניתקה לה את הטלפון. "הייתי ביקורתית מאוד כלפי עצמי, היה לי קשה מאוד לקבל את הטלפון הזה", היא מסבירה. "היא ושלמה ניסו לשדל אותנו להיות חלק מגידולו של מלאכי, ולא ידעתי איך להתמודד עם זה, עד שבסוף נכנעתי לטוב לבה של בת שבע. היצר האימהי שהיה בי כל הזמן, תפס את ההצעה שלה בשתי ידיים. אופיר לא רצה לבוא למפגש הראשון איתם, אז הלכתי עם אמא שלו. הם עשו הכול כדי שארגיש הכי בנוח, והכי חשוב הוא שהם מעולם לא שפטו אותי. מבחינתי זאת המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל בתוך כל הדבר השחור הזה. הם פשוט נתנו לי אור בקצה המנהרה, ובזכותם יכולתי לעמוד שוב על הרגלים ולהביא עוד ילדים לעולם. בהמשך ילדתי עוד שני ילדים: ירין, בת 20, וראם, בן 17. בת שבע יילדה אותי בלידה של ירין, ומבחינתי זו הייתה סגירת מעגל".
בת שבע: "לקחתי את הילדים לראות את מלאכי בבית החולים, והבת שלי אמרה, 'אמא, הכול בסדר'. הם ראו את הנשמה שלו, וזה אפשר להם לא להיבהל מהמראה שלו"
מה היה בפגישה ההיא עם בת שבע?
"היא אמרה לי: 'בואי נגדל אותו ביחד', והלכתי איתה יד ביד לאורך כל הדרך. לאט־לאט נרקם קשר חם בין שתי המשפחות".
איך הילדים הגיבו כשפגשו לראשונה את מלאכי?
"הם גדלו לתוך זה. בהתחלה אמרנו להם שהוא בן משפחה, הצגתי את עצמי כדודה, ככה אמרו גם למלאכי. את השיחה על כך שמלאכי הוא האח שלהם עשינו בליווי פסיכולוגי. זו לא הייתה להם כזאת הפתעה, כי הוא כבר היה חלק מהחיים שלהם, אבל זה היה להם מוזר, הם שאלו המון שאלות ובסוף קיבלו את זה. הם שמחו בו".
הם שאלו למה השארתם את מלאכי בבית החולים?
"ברור, עצם זה שההורים שלך בחרו לא לגדל את אחד האחים שלך מעורר שאלות, אבל בזכות מלאכי הם הבינו. בלעדיו לא היינו יכולים לסלוח לעצמנו או להמשיך הלאה".
איך את מרגישה עם זה שהוא נושא את שם המשפחה של בת שבע ושלמה?
"אני גאה בזה. על פניו הוא לא אומץ, אז יש מקומות שבהם הוא כהן, למשל בצבא הוא מלאכי כהן. הוא נושא את שם המשפחה שוב בנוסף, וכמובן זה בסדר גמור מבחינתי כי השם הזה הוא סמל למקור האושר שלו".
התנדבות ביחידה מובחרת
סיפורן של אפרת ובת שבע ובני משפחותיהן מובא בסרטם המטלטל של עדו בהט ונעם דמסקי, שעוקב אחר המסע שעובר מלאכי בחייו עם משפחתו האומנת, קשריו עם הוריו הביולוגיים ושאלת החיפוש אחר כפרה לנטישתם. הסרט (ישודר בשבת 29/11 אחרי פגישה עם רוני קובן בכאן 11 ובכאן BOX) זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר ופרס העריכה בפסטיבל הקולנוע בירושלים 2025.
מלאכי מופיע בסרט בתחילה בתמונות ילדות ובקולו בלבד על רקע אנימציה, ובהמשך, לקראת הסוף, הוא מצטלם כגבר בן 22. המצלמה מלווה אותו בריצת אימון בשדות, והוא מספר על עצמו, על משפחתו המאמצת, על כך שהוא לא כועס ולא נוטר למשפחתו הביולוגית ועל כמיהתו לחיים רגילים ופשוטים ולזוגיות.
"הוא גדל להיות אדם נפלא", מספרת אמו הביולוגית. "הוא עשה שירות צבאי התנדבותי ביחידה מובחרת, ועכשיו הוא מתכנן לצאת לטיול הגדול".
חשיפה כזאת שלך בסרט דורשת אומץ.
"כשהציעו לנו לעשות את הסרט, החשש שלנו היה עצום. אמרנו, רגע, לא בטוח שנשתתף. אין אחד שלא הזהיר אותנו מהתגובות. הסכמתי בעיקר בגלל הביטחון העצמי הגבוה של מלאכי, הוא השרה עלינו את כל הביטחון הזה. אחרי שהוא הסכים לחשוף את חייו בסרט, מי אנחנו בכלל? אחרי לא מעט שיחות עם מלאכי וגם עם בת שבע הבנו את המשמעות ואת המטרה והבנו שאנחנו איזשהו צינור".
איך הרגשת כשצפית בסרט?
"לפני ההקרנה הראשונה היו המון חששות, היה מפחיד מאוד, אבל בסוף הייתה הקלה מטורפת, כאילו הורידו מעליי איזשהו סלע, בעיקר כששמענו את התגובות. התגובות היו מחבקות מכל הלב, אנחנו מרגישים בסדר ושלמים מאוד עם המסר. אני מניחה שאחרי שהסרט ישודר בטלוויזיה, יהיו גם תגובות אחרות, קיבלתי המלצה חמה לא להיכנס לרשתות אחרי השידור. אני לא חוששת, אני כבר לא במקום הזה, אני בונה לאט־לאט את ההגנות שלי כדי לשמור על הנפש שלי שנמצאת היום במקום הרבה יותר טוב. לא אאפשר לשום דבר לפגוע בי. בסוף מה שחשוב לנו זה שמלאכי בוחר בנו להיות חלק מהמשפחה שלנו".
מלאכי: "אני מכיר את ההורים הביולוגים מגיל קטן ואני יודע שהם אנשים טובים. הם לא עשו את זה מכוונה רעה, פשוט לא היו להם כלים"
הפתיע אותך שהוא לא כועס עליכם?
"לא הפתיע, מכמה סיבות: הרבה פעמים השתמשו במילה נטישה, אבל אנחנו לא באמת נטשנו אותו. בחרנו להיות חלק מהחיים שלו, וזה באמת בזכות בת שבע שלקחה לי את היד ואמרה לי שנגדל אותו ביחד ונהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלו. השתתפתי בהמון אירועים משמעותיים בחיים שלו כילד, מהאירועים בגן ועד לניתוחים הרבים שהוא עבר. תמיד הייתי בשבילו אמא אפרת, הייתי דומיננטית יחסית לסיטואציה. במשפחות אומנה, עד כמה שאני מכירה, ההורים הביולוגיים לא לוקחים חלק בחיים של הילד. אנחנו יוצאי דופן גם בזכות בת שבע ושלמה, בזכות זה שהם אפשרו את זה. עדיין קיימנו את הבחירה שלנו, ויחד עם זה תמיד היינו שם ועשינו הכול כדי שהוא יגדל בצורה הכי בריאה. הילדים – הבכור סהר ושני הנוספים שנולדו אחרי מלאכי, ירין וראם - מכירים את מלאכי מהיום שהם מכירים את עצמם. בזכות הלידה של ראם, בן הזקונים שלנו, עשיתי סגירת מעגל דווקא מכיוון שהוא בן. לפניו נולדה ירין שהביאה לנו הרבה אור, אבל התיקון נעשה בלידה של ראם".
בדיעבד היית פועלת אחרת?
"זו בדיוק השאלה שנשאלתי בפאנל האחרון של הסרט שהשתתפתי בו. איך במהלך כל השנים לא בחרתי לקחת את מלאכי בחזרה, כי תמיד הייתה לי האפשרות. התשובה שלי הייתה ההבדל ביני היום ובין הילדה בת ה־25 שילדה אותו. אפרת של היום לא הייתה עושה את זה, היא הייתה לוקחת אותו ומתמודדת עם ההשלכות. יש משמעות לגיל ולתובנות של הבן אדם. הסיבה שלא בחרתי בשום שלב לקחת אותו הביתה היא בזכות הבית המדהים שבת שבע ושלמה העניקו לו. כשהייתי מגיעה ורואה ילד כל כך מאושר למרות הניתוחים הכואבים שהוא עבר, הבנתי שאסור לי לנתק אותו מכל הטוב הזה. ראיתי את הסביבה העוטפת והאוהבת שהייתה סביבו, ואמרתי לעצמי שאני את הגיהינום שלי כבר עברתי, למה אני צריכה לגרום לו צער כשהוא במקום כל כך טוב, רק בשביל להרגיע את המצפון שלי? אני אומרת כל יום תודה, כי הוא קיבל את המקום הכי טוב שהוא יכול היה לקבל. גם הזדמנויות שניתנו לו כילד אומנה, למשל, כל מיני חוגים וקדימות בניתוחים, יכול להיות שהוא לא היה מקבל אותן אם הוא היה גדל במשפחתו הביולוגית. ראיתי את טובת הילד ולא את טובתי, והיה ברור לנו עם כל הכאב והעצבות שהיו בנו כל השנים, שזה המקום שלו".
אם האומנה: "ידעתי שמאחורי הילד הזה יש אמא שבורה"
בת שבע שוב (59) ממבוא חורון, אם לתשעה (כולל מלאכי) ואחות מיילדת במרכז הרפואי שמיר כבר 34 שנה, זוכרת היטב את המפגש הראשון עם מלאכי בבית החולים. "אני מודה שברגע הראשון המראה שלו טלטל אותי. בכל זאת בחרתי לחבק אותו. ברגע הזה נפשי נקשרה בנפשו".
במשך ימים ארוכים נהגה לבקר אותו, "וכשסיפרתי על כך לבעלי", היא נזכרת, "הוא אמר: 'אם זה כל כך מציק לך, תפסיקי לדבר ותעשי מעשים'. לקח לי רגע להבין למה הוא מתכוון: שהבית שלנו יכול להכיל דבר כזה. ברגע שהוא אמר את זה, הכול נעשה פשוט. זה היה פלאי שהיה לי שותף לתחושות שלי, וזה מה שאִפשר לי לחשוב בכלל על הכיוון. אל תשכחי שהיו לי בבית ילדים בגיל ההתבגרות".
אני מבינה שנתתם להם להחליט באופן דמוקרטי אם לקחת את מלאכי או לא.
"ידעתי שאני מפילה עליהם משהו גדול, מציאות חדשה, והמעט שיכולתי לעשות זה לשאול אותם לדעתם. לקחתי אותם לראות אותו בבית החולים, והבת שלי אמרה, 'אמא, הכול בסדר'. הם ראו את הנשמה שלו, וזה אפשר להם לא להיבהל מהמראה שלו. הוא בא לבית שרצה לגדל אותו, היה מטורף לראות כמה ילדים יכולים להתאהב בן רגע".
מה גרם לך להרים טלפון לאפרת ולהציע לה להשתתף בטיפול בו?
"היה לי ברור שמאחורי הילד הזה יש אמא שבורה שמתגעגעת. אין דבר כזה שאת יולדת והולכת, זה נגד הטבע. היה לי ברור גם שירגיע אותה לדעת שהוא מטופל ושמח. בחשיבה שלי ושל שלמה בעלי ידענו שכדי שהנפש שלו תהיה שלמה, הוא צריך להכיר את ההורים שלו, וידענו שאם אנחנו נאהב אותם, גם הוא יאהב אותם".
האמנת שהיא תסכים?
"ידעתי שהיא תסכים. ידעתי שגם אותה זה ירפא, וזה גם טוב למלאכי להיות בקשר עם ההורים הביולוגיים שלו, שהם לא יהיו חידה בשבילו. חלמנו על היום שהוא יעשה רישיון, ייקח מפתחות ויגיד, 'אני נוסע להורים שלי'".
כשמלאכי הגיע אליכם קראו לו דניאל. למה בחרתם להוסיף לו את השם מלאכי?
"מלאכי זה שם עם נשמה גבוהה, וזה מה שראינו בו. תמיד אהבתי את השם הזה, אבל הוא לא התחבר לי לאף ילד. כשמלאכי הגיע אמרנו: הוא מלאכי".
איך היה לגדל אותו?
"כשאתה בוחר את המסע שלך, אתה מגיע אליו עם כוחות אחרים. אם אדם מחליט לעלות את האוורסט, הוא יצליח, אבל אם תכריחי אותו, הוא לא יגיע לפסגה לעולם. אני מאמינה שהקדוש ברוך הוא מוביל אותנו וסולל לנו את הדרך. הרגשתי שאלוקים נותן לי את הכוחות והתובנות ועוטף אותי ברחמים כשהיה קצת יותר קשה. הוא היה איתי מהרגע הראשון".
מלאכי נולד חירש, מה הביא אתכם להקים לו חדר תיפוף בבית?
"השתל הושתל באוזניו בגיל עשר, אבל עוד לפני כן, כשהוא עוד היה עם מכשיר שמיעה, גילינו את הכישרון המוזיקלי הענק שלו. מגיל צעיר הוא למד תופים עם מורים מובחרים, ואנחנו בית מוזיקלי מאוד".
מה הוא רוצה לעשות בחיים?
"בתקופת הקורונה הוא למד תקליטנות והקים עסק לאירועים. היום הוא די־ג'יי שמשמח אנשים בימים הכי מאושרים שלהם. מדהים לראות שהתעסוקה שהוא בחר היא תעסוקה של שמחה. הוא גדל בשמחה ובחר בשמחה ומבין ששמחה זה הכול".
מלאכי: "הרווחתי, יש לי שתי משפחות"
מלאכי כהן־שוב לא התלבט לפני שהחליט להשתתף בסרטם המרגש של עדו בהט ונעם דמסקי, הנושא את שמו. "המטרה היא לתת אור ותקווה לאנשים שקשה להם, שסובלים מהחברה ומפחדים להביע את עצמם", הוא מסביר. "רציתי לתת להם להבין שיש חיים אחרים, שאפשר לחיות בכיף וליהנות. אני מקווה שזה מה שהסרט יעשה. בינתיים קיבלתי תגובות מאוד טובות ומחממות את הלב".
מה חשוב לך שאנשים ידעו עליך?
"בכלל לא חשוב שאנשים ידעו עליי, המסר של הסרט גדול יותר מהסיפור. הסיפור שלנו נחמד, אבל המסר שלו עוצמתי. הסרט אמור לגרום לחברה שלנו להפסיק לשפוט את האחר והשונה".
כמה השוני שלך הפריע לך בחיים?
"השוני הוא שוני, אבל אני יכול להגיד שזה לא כל כך הפריע לי גם הודות למשפחה שגידלה אותי וגרמה לי להבין שאני לא באמת כזה שונה. למדתי בבית שאם אני אתנהג כמו כולם, אני אהיה כמו כולם. נולדתי עם אופי כזה, שאני לא מייחס לזה חשיבות כי אני יודע מי אני ומה אני מביא בתור בן אדם. אני מודה שהיו תקופות שזה פגש אותי, והן לא היו נעימות, אבל זה עבר מהר מאוד".
מלאכי: "המוטו שלי בחיים זה אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו. אני לא יודע מה גרם להם לעשות את מה שהם עשו ואיך הם הרגישו באותו יום"
הדבר שהכי הפתיע אותי בסרט הוא שאתה לא כועס על הוריך הביולוגיים, אפרת ואופיר. בעיניי זה כמעט לא אנושי.
"מבחינתי זה הדבר הכי אנושי בעולם. המוטו שלי בחיים זה אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו. אני לא יודע מה גרם להם לעשות את מה שהם עשו ואיך הם הרגישו באותו יום. מה שעזר לי זה שאני מכיר אותם מגיל קטן ואני יודע שהם אנשים טובים. הם לא עשו את זה מכוונה רעה, פשוט לא היו להם כלים. היו לי תקופות בחיים שפחות הבנתי את זה, אבל היום הם כבר המשפחה שלי".
איזה קשר יש לך איתם?
"קשר משפחתי רגיל. אני הולך אליהם, מגיע לאירועים ומכיר את המשפחה המורחבת. אפשר להגיד שהרווחתי מכל הכיוונים, יש לי עכשיו שתי משפחות".
משפחה אחת דתית ואחת חילונית. איפה אתה על הסקאלה הזאת?
"אני אדם מאמין ויודע שיש בורא לעולם והכול מכוון מלמעלה. גם בילדות ידעתי שיש דברים נכונים לי ויש כאלה שלא. ניסיתי לשלב בין שתי המשפחות ושני העולמות, ונראה לי שהצלחתי".
מה עשית בצבא?
"קיבלתי פטור משירות כי אני עם מכשיר שמיעה. נלחמתי המון כדי להתנדב, היה לי חשוב לתרום למדינה, וברוך השם הצלחתי. השתחררתי לא מזמן מיחידה מובחרת, וכרגע אני די־ג'יי, אבל אני לא יודע אם אעסוק בזה כל החיים".
מה החלום שלך?
"להקים בית בישראל ולגדל פה דור חדש שיגדל על הערך של קבלת השונה. אני חושב להתחיל לעשות הרצאות על החיים שלי, כדי להסביר את זה".
כספים לניתוחים וחדר תופים ביתי
מלאכי ושתי משפחותיו לוו במשך כל השנים על ידי מכון סאמיט, עמותה האחראית על שירות האומנה במחוז ירושלים והדרום, הפועלת בשיתוף משרד הרווחה. "הסרט 'מלאכי' הוא דוגמה חיה לאיך שמשפחת אומנה יכולה לשנות חיים של ילד", אומרת נטע סיבוני, עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית בהכשרתה ומנהלת שירות האומנה במכון. "הסרט בחוכמתו גורם לכך שהלב יוצא אל כל אחד מהמשתתפים ואפשר להזדהות בקלות עם ההחלטה של כל אחד מהם. לבת שבע יש בייגלה מעל הראש, היא מלאך חכם שהבין בחושיו שההורים הביולוגיים אפרת ואופיר צריכים להיות בחייו של מלאכי וכל הזמן קירבה ביניהם".
באיזה אופן ליוויתם את מלאכי ואת משפחתו?
"מעבר לליווי השוטף ולדאגה לדברים הבסיסיים כמו חוגים וטיפול רגשי קבוע, היינו שותפים למשל לגיוס תרומות לצורך ניתוחים מורכבים בארץ ובחו"ל. עזרנו להם גם להקים חדר תופים בבית עבורו".
בכמה ילדים כמו מלאכי אתם מטפלים?
"המקרה הזה נדיר יחסית במובן זה שרוב ילדי האומנה הם לא סיפור של נטישה. רוב הילדים מגיעים ממשפחות מתעללות או מזניחות, או מרקע מורכב של חוסר מסוגלות הורית לגדל אותם. רק ילדים ספורים ננטשים מדי שנה בבתי החולים. כמובן, בשנתיים האחרונות אנחנו מטפלים גם בילדים שאיבדו בבת אחת שני הורים במלחמה. אנחנו מלווים היום כ־1,400 ילדים שנקלטו ב־950 משפחות אומנה, ובהן שש משפחות אומנה שקלטו ילדים שהתייתמו במלחמה. גם כשהמשפחה הקרובה מגדלת את הילדים, הם נחשבים תחת סידור אומנה. במקרים האלה לפחות לא היינו צריכים לגייס משפחות, שזה הקושי העיקרי שלנו, המשפחות ממש רבו על הילדים האלה".
איזה פיקוח יש על משפחות האומנה?
"לכל משפחת אומנה יש מנחת אומנה, עובדת סוציאלית בהכשרתה, שהיא הגורם המקשר בינינו ובין המשפחות ומייצגת את הצרכים של הילדים בפני גורמי החוץ ונותנת למשפחות ולילדים תמיכה רגשית ומעשית. היא בונה תוכנית טיפול לפי הצרכים הייחודיים של כל ילד והיא גם עין מבחוץ שבוחנת ומפקחת".
מה האתגר הכי גדול שעומד בפני המכון?
"למצוא את המשפחות האלה. משפחה אומנה משנה את החיים לא רק של הילד שנכנס למשפחה, אלא של כל המשפחה שמשתתפת במעשה החסד הזה".
מה משפחה ששוקלת להיות משפחת אומנה צריכה להביא בחשבון?
"קודם כול יש תנאי סף מינימליים: ההורים צריכים להיות מתחת לגיל 55, עם בריאות תקינה, הכנסה קבועה ויציבות כלכלית, שיש להם מקום ראוי בבית לילד הנקלט. כל משפחה מקבלת סכום חודשי שנועד לעזור לגדל את הילד, כשכל ההוצאות השוטפות, כמו חוגים והסעות, הן על חשבון הארגון".
מה המשפחות צריכות לדעת לפני שהן לוקחות ילד אומנה הביתה?
"שהילדים האלה לרוב מגיעים אחרי שעברו חיים לא פשוטים וצברו חוויות טראומטיות שיש להן ביטויים התנהגותיים, כמו אי־שקט וקושי בוויסות רגשי. אנחנו משקיעים הרבה משאבים כדי לעזור להם לעבד את החוויות הקשות. יש שקיפות מלאה על מה שהם עברו ומה עומד בפניהם, בסוף זה המפתח להצלחה".
