היא: ורד ארמייב (42), אשת חינוך ומרצה, מוציאה בקרוב את ספר הילדים "המגפיים של נויה"
הוא: ברוך ארמייב (32), יועץ למימוש זכויות רפואיות
הם: הורים לאיתי ניסים (12), עילאי (10), נויה אילה (4), אלעד ואביטל (שנה). גרים בבית שמש
מאיפה אנחנו?
ורד: "גדלתי בבית שמש במשפחה חרדית, בת בכורה מבין שישה. למדתי בסמינר למורות, ולאחר מכן עבדתי כמורה בבית ספר יסודי ובחטיבה ועם נוער בסיכון. בגיל 21 התחלתי לצאת לשידוכים. היו לי כל הנתונים להשתדך בקלות עם בחור ישיבה, אבל גם אחרי יותר ממאה בחורים שנפגשתי איתם, לא מצאתי את שאהבה נפשי. לקחתי את זה קשה מאוד. אני זוכרת שהייתי בוכה אל תוך הטלית שאמא שלי קנתה לי כסגולה למציאת זיווג, והיא כולה הייתה דמעות".
ברוך: "נולדתי ברוסיה ועליתי לארץ בגיל שנתיים. כשהייתי בן ארבע אמא שלי חלתה בסרטן ונפטרה כשהייתי בן 14. פרשתי מבית הספר בגיל 13 והשלמתי את הלימודים רק אחרי שהיא נפטרה".
ההיכרות
הוא היה בן 12 והיא בת 22. ורד: "הייתי מורה מחליפה בכיתה של ברוך. בהתחלה רק שמעתי עליו כי הוא לא היה מגיע. הייתה לי חמלה אליו, הוא היה אתגר בשבילי. לא ויתרתי לו ובכוח הייתי מביאה אותו לבית הספר. כשראיתי שזה לא הולך, עזרתי לו להירשם לפרויקט קידום נוער שבו עבדתי. רציתי שהוא יסיים עשר שנות לימוד".
ברוך: "מה שאני זוכר מהתקופה הזאת הוא שיחות הנפש עם ורד. במקום ללמוד היו שעות של שיחות על החיים ועל מה שקורה איתי. הייתי ילד מאוד סגור, ושם היה המקום שבו נפתחתי. ורד הייתה מרגיעה אותי, וזה היה בשבילי מרפא ללב. היא דרבנה אותי להמשיך הלאה בכל שלב שבו הייתי, אמרה שאני יכול ושהיא תהיה שם בשבילי".
"היה בינינו חיבור רגשי ונפשי יוצא דופן. הרגשתי שאם היא תתחתן - אאבד את החברה הכי טובה שלי. רציתי שהיא תהיה רק שלי"
הכניסה למשפחה
ורד: "יום אחד קיבלתי טלפון מאמא שלו, שאמרה לי שרק אני מצאתי את המפתח ללב של הילד שלה ושהיא סומכת עליי שאשמור עליו כשהיא לא תהיה כאן. מהיום שהיא נפטרה לא עזבתי את ברוך ואת אחיו הקטן. הם נהיו בני בית אצלנו, כולל שבתות וחגים. בחתונות של האחים שלי הם אפילו הצטלמו בכל התמונות המשפחתיות. ברוך היה קורא לי אמא".
ברוך: "נקשרתי למשפחה כולה. הייתי כמו ילד מאומץ שלהם".
השינוי בקשר
ורד: "כשברוך התגייס לצבא הקשר שלנו התהפך. הוא התבגר מאוד בעקבות השירות, ואני עברתי תקופה קשה כששני האחים הצעירים שלי התחתנו ואני עדיין לא מצאתי שידוך מתאים. ברוך ואחיו היו מסיעים אותי לפגישות עם בחורים וגם מחזירים אותי, והם היו הראשונים לספוג את האכזבה כששוב זה לא היה זה. בשלב הזה עדיין לא התאהבתי בו, אבל אהבתי אותו. ידענו הכול אחד על השני".
ברוך: "היה בינינו חיבור רגשי ונפשי יוצא דופן. היו לי חברות לפני כן, אבל כאן הרגשתי שאם היא תתחתן - אאבד את החברה הכי טובה שלי. רציתי שהיא תהיה רק שלי, לכל החיים. גם כשליוויתי אותה לדייטים, בתוך תוכי קיוויתי להיות האחד הזה".
כך התאהבנו
ורד: "ביום ההולדת ה־29 שלי, כשברוך היה בן 19, הגעתי אליו הביתה. שבוע לפני כן נפגשתי עם בחור שלא כיבד את שמירת הנגיעה שלי ורצה לשים עליי יד, וכשחזרתי בכיתי לאמא שלי שאני לא הולכת יותר למפגשי שידוכים ושלא מעניין אותי כלום. באותו יום עם ברוך הוא ביקש להיות איתי לבד בחדר. הוא נתן לי טבעת ואמר לי שהוא רוצה להתחתן איתי".
איך הגבת?
"הרגשתי שאני מתייבשת. בכלל לא חשבתי על האפשרות שנהיה זוג, וממש רבתי איתו. שבועיים לא דיברנו. אמרתי לו, 'מה קשור?'. ממש זעזע אותי שהוא אמר דבר כזה, למרות שהוא הבן אדם שהכי אהבתי בעולם.
"אחרי שבועיים שהתחבטתי עם עצמי, הלב שלי הרגיש שהוא כן רוצה את זה, אבל עדיין לא הצלחתי לקבל את עצם הרעיון. הלכתי לפסיכולוגית ולרב שהכיר אותי, עד שהגעתי למסקנה שאני באמת רוצה אותו ושזה מה שיקרה, גם אם תהיה התנגדות של ההורים".
ברוך: "דאגתי שהיא לא תסכים ותחשוש ממה שיגידו, בכל זאת הייתי נער רחוב. לי לא היה חשוב מה יגידו".
התגובות
ורד: "אמא שלי הייתה בהלם. היא כעסה ואמרה שזה קשר שלא יחזיק מעמד ושאני עושה טעות איומה. אני אמרתי שלא אכפת לי להתחתן ברבנות ולעבור לעיר אחרת כדי לא לעשות להם בושות. אבא שלי לעומת זאת אמר שהוא שמח בשבילי, ושברוך גדל אצלנו בבית, כך שהוא יודע שהוא אדם טוב. הוא אמר גם שבשום פנים ואופן אני לא אתחתן ברבנות, אלא רק בחתונה שחלמתי עליה".
החתונה
ורד: "החופה שלנו הייתה על חוף הים כמו שתמיד רציתי, וחגגנו באולם עם כל האנשים שהיה חשוב לי שיהיו איתנו ביום הזה. שמרנו נגיעה ומאוד חיכינו לרגע הזה".
ברוך: "בסוף החתונה, באזור חצות, אמרתי לה, 'אני ואת הולכים עכשיו ומשאירים את האורחים'. יש אפילו סרט וידיאו שרואים בו איך 'ברחנו', השארנו שם את כולם רוקדים והלכנו להיות עם עצמנו. טיילנו בטיילת, וכל מה שרצינו זה להיות אחד עם השנייה. זו הייתה ההתחלה של הביחד האמיתי שלנו".
"אמא שלי הייתה בהלם. היא כעסה ואמרה שאני עושה טעות איומה. אני אמרתי שלא אכפת לי לעבור לעיר אחרת כדי לא לעשות להם בושות"
האהבה
ברוך: "יש לנו זוגיות שלא הרבה אנשים זוכים לה, כי לפני שאנחנו זוג אנחנו חברי נפש. אנחנו מכירים אחד את השני הרבה לפני שהתחתנו, מהמקומות הכי עמוקים ובניואנסים הכי קטנים".
ורד: "אנחנו שני קצוות כמעט בכל מובן. אחת הסיבות לכך שהתגברנו על פער הגילים היא העובדה שאני די ילדותית וברוך התבגר טרם זמנו. הוא חילוני ואני חרדית, וזה קצת מאתגר, אבל לימדתי את עצמי עם הזמן שמה ששלי שלי ומה ששלו שלו, ואני לא הרב שלו. אנחנו מקיימים אורח חיים דתי בבית, והילדים נכנסו לבתי ספר דתיים לאומיים.
"לפני עשר שנים ברוך חלה במחלת קרוהן קשה. במשך שלוש־ארבע שנים חיינו בתוך כאוס של אשפוזים, חוסר ודאות ומשבר כלכלי ונפשי. בתקופה הזאת הקמנו את העסק שלנו למימוש ומיצוי זכויות רפואיות".
בשורה התחתונה
ורד: "ברוך הוא המשענת שלי".
ברוך: "היא חברה. זה מה שהכי אהבתי ואני עדיין אוהב בה".
