קוראל ודר. " יש לי ייעוד ואותו אני צריכה להגשים"

בגיל 11 חלתה בסרטן. היום היא סטודנטית לרפואה בביה"ח שבו קטעו את רגלה

קוראל ודר חלתה בילדותה בסרטן עצמות אלים, ונאלצה לעבור כריתה של רגל ימין. המחלה וההחלמה גרמו לה להתאהב במקצוע, והיום היא סטודנטית שנה רביעית לרפואה בביה"ח שבו טופלה, מתרוצצת עם הפרוטזה בין המחלקות השונות ורק לפעמים עושה לעצמה הנחה בחדר הניתוח ולוקחת כיסא

פורסם: 01.05.22, 07:23
לפני כחודש שיתפה קוראל ודר, סטודנטית לרפואה, את חברי הפייסבוק שלה בתמונה מטקס קבלת התואר הראשון, שבו מקבלים הסטודנטים גם חלוק לבן ונכנסים רשמית לשלב הקליני של לימודי הרפואה. ודר הצטלמה עם התעודה ועם הפרוטזה שלה בחיוך גדול, ולא ידעה שתוך כמה שעות יהפוך הפוסט שלה - וידוי מרגש של סטודנטית שהחלימה מסרטן וחלמה להציל אחרים - לוויראלי, וירגש אלפי אנשים.
"היום הזה גורם לי להסתכל אחורה, אל קוראל בת ה־11", היא כתבה, "הילדה הקירחת ששכבה חודשים ארוכים במחלקה האונקולוגית בהדסה עין־כרם מחוברת לצינורות עם טיפול כימותרפי, וסבלה מבחילות וכאבים. כשאני מסתכלת על תמונות מהתקופה הזו אני בקושי מזהה את עצמי, זה מרגיש כמו סיפור ששמעתי הרבה פעמים שאותו אני מכירה טוב מאוד, אבל לא אני עצמי הייתי שם... כשקיבלתי את הבשורה (על האפשרות של כריתת רגל) החלטתי שאם זה מה שצריך לעשות, אז נעשה את זה. אז אחיה בלי רגל, אבל אחיה. באותו ערב ישבתי בקניון של בית החולים וחשבתי על זה שלא יכול להיות שהסרטן יכריע אותי ואמות. לא יכול להיות שזה מה שיקרה בסוף, כי יש לי ייעוד. אני אמורה להיות רופאה. אני יודעת, זה ילדותי, נאיבי, אולי אפילו מביך, אבל באותו ערב זה מה שהחזיק אותי ורומם את מצב רוחי - יש לי ייעוד ואותו אני צריכה להגשים, כך שהיקום לא ייתן לשום דבר רע לקרות לי".

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

"תמיד שאלתי את הרופאים מה עושים לי"

ודר (26) נמצאת בדרך להגשמת הייעוד, החלום, המטרה. היא סיימה כמצטיינת דיקאן את השנה השנייה והשלישית בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, ועושה בימים אלה את שנת הלימודים הרביעית של התואר, ונזכרת שההחלטה ללמוד רפואה עלתה לראשונה במחשבותיה זמן קצר לאחר שגידול ברגלה אובחן כסרטני (מסוג אוסטוסרקומה).
"חליתי בגיל צעיר ונחשפתי לעולם הרפואה", היא אומרת. "הייתי ילדה ממש מעורבת בתהליך ההחלמה. אהבתי לדעת. זה לא הפחיד אותי. התמצאתי בשמות של סוגי סרטן וסוגים של פרוצדורות וטיפולים, ותמיד רציתי לדעת בדיוק מה עושים לי".
איזה מפגש בבית החולים עורר בך את הרצון ללמוד רפואה?
"יום אחד הגיעו כמה סטודנטים למחלקה ההמטו־אונקולוגית שבה אושפזתי לצורך כימותרפיה במהלך כיתה ה', וזכורה לי שיחה די קצרה איתם. חשבתי בזמנו שזה לא נחמד לבקר בבית חולים כחולה, אבל להיות סטודנט לרפואה זה בטח ממש מעניין. שם נולדה המחשבה הראשונית. באותה תקופה ליווה אותי רופא אונקולוג שאני מאוד מעריכה, פרופ' מיקי וינטראוב, אז מנהל המחלקה ההמטו־אונקולוגית, שהוא מודל חיקוי בשבילי. הוא נתן לי יחס בגובה העיניים. כילדה זה מאוד השפיע עליי. אני הולכת אליו עד היום מדי פעם לביקורת".
מה עשית כדי להתקבל ללימודי רפואה, שתנאי הקבלה אליהם כמעט בלתי אפשריים?
"אני ממש זוכרת את עצמי בכיתה י', אחרי שהחסרתי כמה שנים בגלל המחלה, עם פער משמעותי בלימודים. לא ידעתי איך מחסרים ומחברים שברים, אבל הייתה לי בראש מחשבה שאני חייבת לעשות חמש יחידות במתמטיקה כי אני רוצה ללמוד רפואה. זה היה שם תמיד. הציונים שלי בבגרויות היו בסדר, אבל ללימודי רפואה זה לא הספיק. אחרי שסיימתי שנתיים התנדבות לצבא, שיפרתי את הבגרות במתמטיקה מ־73 ל־97, הרחבתי גם בגרות בספרות ותנ"ך ל־5 יחידות לימוד, ועשיתי ארבע פעמים פסיכומטרי. בראשון הוצאתי 660 ובאחרון 744. כמעט כל הסטודנטים שלומדים איתי עשו את השיפורים האלה".
בראיונות האישיים סיפרת על המחלה?
"מבחני האישיות של האוניברסיטה העברית, תל־אביב והטכניון הם לא ריאיון אישי של 45 דקות כמו בבאר־שבע, אלא תחנות שמציעות דילמות חשיבה בנות עשר דקות כל אחת. הלכתי למבחנים בלי פרוטזה כי היה קיץ ורציתי שיהיה לי נוח. בסיום המבחנים הייתה מישהי אחת שאמרה לי שהיא עושה סיכום ושאלה אותי למה אני הולכת עם קביים, וסיפרתי לה".
הסטודנטים וצוות המרצים בחוג לרפואה שבו היא לומדת ומסתובבת במרץ ובחיוך לבבי עם הפרוטזה שלה, מכירים את סיפור חייה. לא תמיד היה להם אומץ לשאול, אבל קוראל ודר מספרת לכל מי שמתעניין. היא יודעת שהיא נותנת כוח לאחרים. גם לה נטרפו הקלפים בגיל צעיר, ואת הפרופורציות הנכונות לחיים קיבלה בגיל מוקדם מדי.
איך אובחנה המחלה?
"מתישהו בתחילת כיתה ה' התחלתי להרגיש כאבים ברגל ופניתי לרופא המשפחה. בצילום שהופניתי אליו ראו גוש, הפנו אותי לבדיקות נוספות וגילו שזה סרטן. התחלתי שנה של טיפולים כימותרפיים באשפוז, 17 סבבים של טיפולים, כל סבב - שבוע אשפוז. כימותרפיה זה סבל עצום. הטיפולים נוראיים, נשר לי השיער, הייתי עם קרחת, סבלתי מבחילות והקאות, שקלתי 25 ק"ג, היו לי פצעים בפה. במהלך השנה הזו עברתי ניתוח לכריתת הגידול, והחליפו לי את העצם בשתל. לאחר אותה שנה חזרתי לכיתה ו' ולחברים. שנה לאחר מכן היו צריכים לעשות לי ניתוח ברגל כדי לתקן את השתל שהכניסו בניתוח הראשון. הייתי בכיתה ז' וכשפתחו את הרגל ראו גוש, הוציאו אותו והמשיכו בתיקון של הרגל. אחרי כמה ימים הודיעו לנו שהגוש שהוציאו הוא חזרה של המחלה, אותו סוג של סרטן".
3 צפייה בגלריה
קוראל ודר בת 11
קוראל ודר בת 11
קוראל בגיל 11, בזמן האשפוז והכימותרפיה
(צילום: אלבום פרטי)
רגע קשה.
הפעם השנייה הייתה יותר טראומטית. הרגע שבו הרופא הגיע אליי לחדר בערב, לקח את הוריי לשיחה ואז סיפר שוב, בנוכחתי, שהמחלה חזרה - נצרב לי בזיכרון. מבין כל הרגעים שעברתי זה היה הרגע הקשה ביותר. אני לא יודעת אם אני יכולה להסביר את זה במילים. האדמה ממש נשמטת מתחת לרגלייך. הטיפולים שעברתי בפעם הראשונה שחליתי היו מאוד קשים וכבר ידעתי מה מצפה לי. הפעם הייתי בת 13, קצת יותר בוגרת, הכרתי חברים מהמחלקה בזמן הזה שנפטרו. ראיתי אותם מקבלים את הבשורה שהמחלה חזרה והולכים לעולמם. הייתה בי חרדה קיומית, פחד שזהו, אני הולכת למות מזה".
"ביום שהרופא בישר לי שהמחלה חזרה הייתי מאוד נסערת. בכיתי וצעקתי. אבא שלי חיבק אותי, ואמר 'אל תדאגי, את עוד תקברי אותי, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שיכרתו לך את הרגל"
אבא שלך, כך אמרת, היה צמוד אלייך.
"ממש מההתחלה הוא עזב את העבודה שלו בביטוח והיה צמוד אליי בבית החולים, בשעה שאמא שלי, שעבדה ברשות מקרקעי ישראל, המשיכה לעבוד ולטפל באחי ובאחותי. היה בינינו הסכם - אחרי שהוא הולך לדבר עם הרופאים הוא חוזר ומספר לי הכל. הורים לא באמת מספרים לילד מה נאמר בשיחות מבוגרים, ואני רציתי לשמוע את האמת. באותו יום שהרופא בישר לי שהמחלה חזרה הייתי מאוד נסערת. בכיתי וצעקתי. אבא שלי חיבק אותי, וזה הרגע שכתבתי עליו בפוסט. הוא אמר לי, 'אל תדאגי, קוראל, את עוד תקברי אותי, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שיכרתו לך את הרגל".
נבהלת מהאפשרות של קטיעת הרגל?
"לא, למרות שאבא העלה את המחשבה הזו בפעם הראשונה. הוא ידע שמה שאני הכי חוששת ממנו באותו רגע זה שלא אשרוד. הוא הכיר אותי וידע שלאבד רגל זה דווקא מה שירגיע אותי. והוא צדק. כששמעתי שזו אופציה, הייתי רגועה יותר. הבנתי שיש לי הזדמנות להבריא. למחרת פגשתי רופא בכיר יותר ושאלתי בישירות מה האופציות. הוא לא רצה להגיד, ענה שהם עוד חושבים. אמרתי, 'אני יודעת שלכרות את הרגל זו אופציה ואני בסדר עם זה'. הוא הופתע ואמר, 'זו אחת האופציות שנברר, ואני שמח לשמוע שאת בסדר עם זה'".

20 דקות הליכה בתוך הקמפוס

שלושה חודשים עברו מרגע חזרת המחלה ועד ניתוח הכריתה. בתקופה זו נעשו הרבה צילומים, סריקות של כל הגוף, התייעצות עם רופאים שונים. "בלב הרגשתי שזה מה שאמור לקרות", היא נזכרת, "אבל עדיין זו החלטה מאוד לא פשוטה לעבור קטיעה גבוהה מאוד של הרגל קרוב לאגן. היה צריך לשקול את זה בכובד ראש.
"לבסוף זו הייתה החלטה שהתקבלה עם פרופ' מיקי וינטראוב, האונקולוג שלי. אמא התייעצה גם עם הרב פירר שתמך בקטיעה. פרופ' וינטראוב אמר, 'אנחנו רוצים שקוראל תחיה וצריך לכרות, אבל מה קוראל חושבת?'. הייתי רגילה שהשיחות נעשות עם הוריי ופתאום הוא פנה אליי. הופתעתי. צחקתי ואמרתי, 'ואם אחליט שלא, אז לא נכרות?'. הופתעתי שיש לי סיי בעניין. הוא רצה לקבל ממני הסכמה ולתת לי תחושה שההחלטה בידיי. כל הזמן הזיכרון הזה חוזר אליי - איך פרופ' וינטראוב דיבר אליי בגובה העיניים, ניסה לתת לי תחושה שאני חלק מההחלטה. ממנו קיבלתי מוטיבציה והשראה ללמוד רפואה. באותה שיחה הבנתי שאפשר לשנות חיים של בנאדם לא רק בטיפול, אלא גם ביחס האנושי, ואני חושבת עליו כשאני חושבת איזו רופאה אני רוצה להיות ואיך לדבר עם המטופלים שלי".
"כשהודיעו לי שהמחלה חזרה, בכיתי וצעקתי. אבא שלי חיבק אותי ואמר, 'אל תדאגי קוראל, את עוד תקברי אותי. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שיכרתו לך את הרגל. ודווקא זה מה שהרגיע אותי"
אחרי כריתת הרגל עברה ודר שנה של טיפול ביולוגי. את השנים הראשונות תיארה ביומנים שהחלה לכתוב באותם ימים. "התקופה שמיד אחרי הקטיעה הובילה להקלה גדולה מאוד, הרגשתי שלקחו ממני את הסרטן, ושזה מאחוריי. היו כמובן קשיים. את בתקופת הילדות ואת רוצה להיות כמו כולן ולהיראות כמו כולן. השתדלתי לחזור לחברים שהיו לי בחטיבה ואחרי כן בתיכון. רציתי לצאת לטיולים שנתיים למרות שהלכתי עם קביים (בשלב ההוא לא הייתה לה פרוטזה, אמ"ר). בכיתה ח' הלכתי את נחל ג'ילבון, שמונה ק"מ ברמת הגולן, למרות הקטיעה. לא הפסדתי מאז אף טיול שנתי. חוץ מזה, מגיל 14 עד 22 הגעתי להתנדב במחנות קיץ של עמותת 'גדולים מהחיים' לילדים חולי סרטן והדרכתי קבוצות".
באיזה אופן קיבלו החיים משמעות אחרת?
"לדבר על שיעורי בית ומבחנים אחרי מה שעברתי הרגיש לי תלוש, אבל השתדלתי להשתלב. באותה תקופה התחלתי לכתוב יומן במחשב, ואני זוכרת שכתבתי על ילדה בבית הספר שהתלוננה על מבחן שיש לנו, ואיך זה הרגיש לי קטנוני שהיא לחוצה ממבחן ואני מתוצאה של בדיקת סי־טי. הבטחתי לעצמי שבעתיד לא אהיה לחוצה מכלום ואזכור שיש דברים חשובים יותר".
הצלחת לעמוד בהבטחה?
"כמובן שלא, אבל בתקופת מבחנים אני נכנסת ליומן שלי לפעמים, וקוראת את הטקסט הזה, ששמור לי גם בטלפון, כדי להיזכר. קראתי אותו גם לפני המבחן הכי חשוב שהיה לי עד עכשיו, 'מבואות לרפואה' - שלוש שעות מבחן, 12 נקודות זכות לתואר - ולקחתי נשימה. אני יודעת שמבחן זה לא הדבר הכי מלחיץ בעולם".
3 צפייה בגלריה
קוראל ודר
קוראל ודר
"הייתה לי מטרה להתקבל ללימודי רפואה", קוראל ודר
(צילום: אלכס קולומויסקי)

כאן מתקיימים לימודים כרוניים

בגיל 18 החליטה להתנדב לצבא ושירתה כמפענחת תצלומי אוויר בחיל האוויר. שירות אינטנסיבי שהיא מודה עליו עד היום. "אחרי תקופה ארוכה בטיפולים שבה לא חוויתי ילדות שגרתית, היה לי חשוב לחיות חיים רגילים ולעשות צבא כמו כולם. כשהציעו לי במהלך השירות לצאת לקצונה ולהישאר בקבע, סירבתי, כי הייתה לי מטרה להתקבל ללימודי רפואה".
עד כמה המגבלה הפיזית מקשה עלייך במהלך הלימודים?
"כשהגענו בשנה א' לקמפוס בגבעת רם, שהוא נורא גדול, היו אולמות שהיו בקצה השני שלו, עניין של 20 דקות הליכה. קיבלתי אישור לנסוע עם האוטו בתוך האוניברסיטה, אבל גם הנסיעה והחניה גזלו את ההפסקה שהייתה לי בין שיעור לשיעור. והיה יום אחד שנכנסתי בטעות לתרגול של מדעי המחשב, והבנתי שאני כבר לא אגיע לשיעור הנכון.
"במשך כל השנה השנייה היו לנו פעמיים בשבוע דיסקציות - נתיחות של גופות במסגרת לימודי אנטומיה, שבהן צריך לעמוד שלוש שעות על הרגליים. דיברתי לפני כן עם המדריכה שהייתה לנו והיו שם כיסאות, אבל זה קצת בעייתי, כי אם יושבים על הכיסא לא רואים את הנתיחה של הגופה. אלה ניתוחים שהתרחשו בין שעה ארבע לשבע בערב, אחרי יום לימודים שיצאתי בו מהבית בשש וחצי־שבע בבוקר. הייתי חוזרת הביתה בשמונה בערב עם כאבים בגוף, ולפעמים למחרת היה בוחן בשמונה בבוקר וצריך היה ללמוד בלילה.
"הפקולטה סייעה לי בדברים הקטנים, רכזת הנגישות של הפקולטה עשתה איתי ממש סיור בכיתות התרגול ובאולמות כדי לבחון מה המרחק של כל כיתה ואם יש מדרגות. לפני שנה שברתי את היד - פציעה די קשה. לא יכולתי ללכת עם הפרוטזה או להחזיק קביים, אז איפשרו לי להיבחן בבית מרחוק, כך שחשוב לשתף בקשיים".
מה מקל עלייך את ההתמודדות?
"לתכנן את היום שלי בצורה מדויקת. עכשיו, כשאני בשנים הקליניות של לימודי הרפואה, זה קשה פי עשרה מבחינה פיזית, כי אנחנו כל היום על הרגליים, מסתובבים בבית החולים בסיבוב בוקר של שעה בין החדרים של החולים, ונמצאים בניתוחים. אני עומדת שעות בחדרי ניתוח, וכן, לפעמים אפשר לשבת, אבל זה לא כל כך נעים לשבת כשכולם עומדים. בחדרי ניתוח יש אווירה קשוחה. אז אם יש יום של ניתוחים, באותו יום לא אלך גם למיון, כי שם צריך לעמוד הרבה על הרגליים. עוזר לי גם להכיר טוב מאוד את המבנים שאני מגיעה אליהם. אני יודעת מראש היכן אני חונה, מה המעברים הכי קרובים לכל מקום, אילו מכנסיים הכי נוחים לאותו יום, אם להביא לפטופ, כי זה עוד משקל שאני סוחבת על הגב ועוד. המגבלה הפיזית פיתחה לי יכולות ארגון יוצאות דופן. לפני מבחנים כשהיה צריך לארגן לו"ז למידה, שלחתי גם לחברים את התוכנית של מה לומדים כל יום".
את מספיקה לנהל גם חיי חברה?
"משתדלת. לפעמים אחרי דיסקציה קשה לשבת ללמוד, אז יוצאים בערב. יש לי בן זוג שלמד איתי בחטיבת הביניים, התחלנו לצאת מיד כשהשתחררתי מצה"ל. הוא התקשר אליי כשרצה להתנדב בעמותת 'גדולים מהחיים' ומאז הכל היסטוריה. ההורים צוחקים עליי בעניין החרישה למבחנים. אבא תלה לי שלט על הדלת: כאן מתקיימים לימודים כרוניים, נא לא להפריע".
"בתקופת מבחנים אני נכנסת לפעמים ליומן המחלה שלי כדי להיזכר. קראתי אותו גם לפני המבחן הכי חשוב שהיה לי עד עכשיו, 12 נקודות זכות לתואר - ולקחתי נשימה. אני כבר יודעת שמבחן זה לא הדבר הכי מלחיץ בעולם"
בחרת מרצונך לעשות בעוד חודשיים תורנות סטודנטים במחלקה ההמטו־אונקולוגית לילדים שבה היית מאושפזת. למה, בעצם?
"הלימודים הם התמודדות עם פצע, טראומה שעברתי, ואם אצליח לעבור שם את השבועיים האלה, זה כמו להוריד את הפלסטר מהר מהפצע. אם אשרוד את השבועיים האלה, אוכל להיות רופאה ולהתמודד עם קושי. זה כמו אדם שעובר תאונה ולא רוצה לראות את המקום שבו עבר את התאונה או לעלות על האוטו שוב. אני רוצה להוריד את הפלסטר ולחזור למקום שיהיה לי בו הכי קשה. עכשיו כשאני עוברת בין הבניינים בהדסה וצריכה לעבור בקומת הסי־טי, בכל פעם יש לי מין התכווצות בלב מכל הפעמים שישבתי שם מרוטת עצבים, בידיעה שאני עוד שנייה נכנסת לבדיקה כל כך מכריעה לחיים שלי".
את רואה את עצמך בעתיד רופאה אונקולוגית?
"למרות שהלכתי ללמוד רפואה בגלל המחלה שלי, ואני נמצאת בבית חולים הדסה שבו שבו טופלתי, אני מרגישה שלעבוד במחלקה האונקולוגית יהיה לחטט בפצע ויחזיר אותי למקום טראומטי. אני אוהבת את העבודה עם ילדים במחלקות הרגילות. יש בזה משהו מאוד אופטימי, כי אתה מרפא אותם וצפויים להם עוד חיים שלמים".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.