סיפורה של תיקי ברזילי (53) ממזכרת בתיה, נשואה ואמא לשישה, מנהלת צהרונים:
"בשנתיים וחצי האחרונות, מאז שהבת שלי, אושר, נרצחה, פעם בשבועיים בימי שישי החברים שלה באים אלינו הביתה לאכול שניצל. אם יש למישהי חבר חדש היא באה איתו. אני בקבוצת הווטסאפ של החברים ואומרת להם שכל מי שהיה חלק מהעבר של הבת שלי הוא חלק ממני. כשהם סיפרו לי שהם נוסעים לטיול של אחרי צבא, מיד אמרתי להם: 'גם אני באה'. אמרתי שאני אעשה את כל מה שהיא לא הספיקה לעשות. אושר אמרה שהיא רוצה לטוס לתאילנד ושהיא לא בנויה לטיול ארוך, וזה מה שעשיתי.
"אני רואה את היכולות של חיל האוויר באיראן ואני חושבת שהם היו יכולים להציל את הבת שלי. איפה היו היכולות האלו כשהבת שלי עדיין הייתה בחיים?"
בשנה שעברה קניתי כרטיס לתאילנד, הייתי שם 15 יום, הלכתי לאן שהצעירים הולכים, פגשתי את החברים, יצאתי איתם למסיבות, הרמנו את הדגל עם התמונה של אושר, רקדנו בשבילה, שמחנו איתה, בכינו ביחד. אושר אהבה שקיעות, וכל שקיעה הייתי איתה. לא היה קל לראות את הצעירים, הייתי צריכה תעצומות נפש.
עוד לפני הטיול בתאילנד הייתי בטיול בפיליפינים עם אמהות שכולות, ועשיתי שם דברים שלא חשבתי שאעשה, צללתי עם כרישים. בזכותה אני לא מפחדת. אני אזרוק את עצמי מהמטוס בשביל להנציח אותה.
אושר, בת 19 וארבעה חודשים במותה, היא ילדה מנישואים בפרק ב'. התגרשתי כשהייתי בת 23 עם שני ילדים, האחים הגדולים שלה. אחרי כמה שנים הכרתי את ליאור, גם הוא גרוש עם שני ילדים. התחלנו לצאת, הפגשנו בין הילדים, וזה עבד מעולה. היינו ביחד שלוש שנים והתחתנו. כשאושר נולדה, קראנו לה ככה כי היא הייתה ילדת אהבה. יש לנו עוד ילדה משותפת.
אושר אהבה אתגרים: בגיל 16 צנחה ממטוס, גלשה, צללה, רכבה על סוסים. היא התנדבה במד"א, למדה מדעי המוח במכון ויצמן, בתעודת הבגרות שלה הכול מאה. היא ידעה מה היא רוצה לעשות בחיים: להיות רופאה, מנתחת מוח. את כל מסלול חייה היא בנתה כדי להגיע למטרה.
"התצפיתנית מאיה דסיאטניק סיפרה איך אושר תפקדה בחמ"ל, איך היא דאגה להן, הרגיעה אותן, חיברה אותן להורים שלהן, שיעשו את השיחות האחרונות"
כשאושר הוצבה כסמב"צית בחמ"ל בנחל עוז לא פחדתי. את אזור העוטף אני מכירה היטב. גדלתי בנתיבות, עבדתי כשהייתי נערה בקיבוץ סעד בחקלאות, את השירות הלאומי עשיתי במושב תקומה, יש לי חברות שעדיין גרות שם. הייתי שבויה בקונספציה שהחמאס מורתע. אושר נתנה לי תחושה שהכול בסדר.
ב־7 באוקטובר, כשהתחילו האזעקות, ידעתי שהיא עוד לא סיימה את משמרת הלילה. את זוכרת את הסרטון של כל התצפיתניות ליד השולחן? היא צילמה אותן. עשינו איתה שיחת וידיאו כשהיא הייתה איתן, היא אמרה לכל הבנות, 'תגידו חג שמח להורים שלי'. היא אמרה לי, 'אמא, אל תדאגי, יש לי מספיק אוכל'.
כשאנחנו ירדנו לממ"ד לא לקחתי את הטלפון. רציתי לצאת להביא אותו ולהתקשר לאושר, אבל בעלי והילדים לא נתנו לי, כי האזעקות לא פסקו. בשבע, כשראיתי את המחבלים בשדרות, אמרתי – זהו, הם עברו את אושר. התקשרתי אליה, היה תפוס כל הזמן.
ברבע לתשע התקשרתי לטלפון האדום שלהם. ענה לי קצין. הייתי בהיסטריה, הוא אמר שהיא עסוקה. צרחתי עליו: 'תביא לי אותה מיד'. מסכן, לימים הבנתי שהוא נרצח וכאב לי הלב איך שצעקתי עליו. היא ענתה. אמרה: 'אמא, הכול בסדר, אל תדאגי. יש מצב שלא תהיה לי קליטה'. בדיעבד התברר לי שבזמן הזה היא שלחה הודעות לאחים שלה ואמרה להם, 'אנחנו לבד, צריכות להיות בשקט, לא בטוח שאצא מזה, תתפללו עליי'. בעשר וחצי היא שלחה לי הודעה, 'אמא, אני אוהבת אותך'.
התצפיתנית ששרדה (מאיה דסיאטניק. ג"ה) סיפרה איך אושר תפקדה שם, איך היא דאגה להן, הרגיעה אותן, חיברה אותן להורים שלהן, שיעשו את השיחות האחרונות. הציעו לה לברוח אבל היא סירבה. היא הייתה שם לבד בחמ"ל, תפעלה את האירוע, הקפיצה כוחות והכווינה אותם.
"המלחמה עם איראן גורמת ללחץ ולמועקה. בכל פעם שאני יורדת למקלט באזעקה, אני מתקשרת לילדים לראות איפה הם והלב מתכווץ: איפה אושר? אושר לא כאן. בכל אזעקה אני אחשוב על 7 באוקטובר"
במשך שבוע היא הוגדרה כנעדרת, חיפשנו אותה עד שהבנו שהחמ"ל נשרף כליל. התפללתי שתהיה לי גופה לקבור. כשמצאו אותה, לא ביקשתי לראות אותה, רציתי לזכור אותה כמו שהיא הייתה. יפה.
ביום ההלוויה שלה התקשרתי לראש המועצה ואמרתי לו: 'אני את אושר אקבור כמו גיבורה. אני רוצה שאנשים יעמדו עם דגלים במסע ההלוויה וניתן לאושר את הכבוד שמגיע לה'. האחים והאחיות שלה היו מרוסקים ואמרתי להם: 'תעמדו זקוף, תלוו את אחותכם בגאווה ותהיו חזקים. אף אחד מכם לא מוריד את הראש פעם אחת, כי אחותכם גיבורה'. וככה עשינו.
בשישי הראשון אחרי השבעה קמתי בשבע בבוקר, אחותי וגיסתי היו אצלי, רצו לעזור לי, אבל עשיתי הכול לבד. בעשר בבוקר השבת הייתה מוכנה, השולחן היה ערוך. שישי רגיל. אמרתי, אני קמה, מראה לילדים שעם כל הכאב החיים ממשיכים. לא אשכח את המבטים המבוהלים של הילדים בשבעה, מה יהיה עם אמא? האם היא תשתגע? אמרתי לעצמי שהילדים צריכים אותי ושאני צריכה להרים את כולם, את הבית הזה, לשמר את ההרמוניה שבנינו. באזכרה של החודש אמרתי: אני לא אמא שכולה, אני אמא שיכולה, ועם זה אני הולכת.
לפני 7 באוקטובר הייתי מעצבת פנים. אחרי מה שקרה עזבתי את התחום, לא הייתה לי השראה. במשך תשעה חודשים ישבתי בבית, החלטתי לעשות הפסקה מהכול, להתאבל כמו שצריך, להכיל את הסיטואציה. כי לא מאבדים מישהו פעם אחת, זה משהו שאתה מאבד כל בוקר מחדש כשאתה קם. אין סוף לאובדן.
עכשיו אני ממשיכה ללכת בדרכה. אני עובדת כמנהלת צהרונים וסיימתי תואר ראשון במשאבי אנוש בהצטיינות. אמרתי – היא לא למדה, אני אלמד. עכשיו נרשמתי לתואר שני במנהל מערכות חינוך. את שני התארים אני מקדישה לאושר שלי.
"בלוויה האחים והאחיות שלה היו מרוסקים. אמרתי להם: 'תעמדו זקוף, תלוו את אחותכם בגאווה ותהיו חזקים. אף אחד מכם לא מוריד את הראש פעם אחת, כי אחותכם גיבורה'"
המלחמה עם איראן גורמת ללחץ ולמועקה. בכל פעם שאני יורדת למקלט באזעקה, אני מתקשרת לילדים לראות איפה הם והלב מתכווץ: איפה אושר? אושר לא כאן. בכל אזעקה אני אחשוב על 7 באוקטובר. בחגים זה הכי קשה. ניקיתי את הבית לקראת פסח, הגעתי לחדר שלה והגעגוע הציף. איך אושר אהבה את החגים. אני בבית בחוסר מעש, כי סגרו את הצהרונים, והכול מתערבב במחשבות: המלחמה, החגים, יום הזיכרון. אני רואה את היכולות של חיל האוויר באיראן ואני חושבת שהם היו יכולים להציל את הבת שלי. איפה היו היכולות האלו כשהבת שלי עדיין הייתה בחיים?"
שורה תחתונה: "אי־אפשר לנתק בין אמא לבת, אני מרגישה שאושר תמיד איתי".
