סיפורה של מעיין יוסיף אור (35) מחולון, מאמנת מנטלית ורגשית, אמא לשניים (שש, שנתיים):
"אבא שלי עזב את הבית כשהייתי בת שנתיים, ועד היום לא הצלחתי לחדש איתו את הקשר. אמא שלי התחתנה והתגרשה שלוש פעמים, וגדלתי בחולון, בבית עם הרבה מתח. הייתי ילדה מרצה: טיפלתי באחים הקטנים שלי, והיה חשוב לי לתקתק את הבית ולעזור כמה שיכולתי. כנערה עבדתי בגן ילדים ועזרתי לאמא שלי עם הכסף שהרווחתי.
יום אחד, כשהייתי בת 17, רבתי עם אמא. בפעם הזאת משהו היה שונה. לא ריציתי אותה. לא הסכמתי למה שהיא דרשה, והיא פשוט זרקה אותי מהבית פיזית, הוציאה אותי מהשער בנוכחות חברה שלי שהייתה איתי.
באותו ערב הלכתי לאותה חברה וישנתי אצלה, ומאז לא חזרתי הביתה. שם התחיל הנתק. היום אני מבינה שאמא שלי פעלה מתוך מטרה חינוכית. זה משהו שהיה נהוג בעבר. 'אם לא תתנהלי לפי הכללים שלי, את לא תהיי פה'. היא הייתה במצב נפשי כל כך הישרדותי, שהיא נלחמה גם בילדים שלה. אבל אז לא יכולתי לקבל את זה. העדפתי לנסות להסתדר לבד.
הייתי מגיעה לגן שעבדתי בו ובוכה כל היום. נעלבתי וכעסתי כל כך. מנהלת הגן, רודי אלמוג, החליטה לאמץ אותי. היא הזמינה אותי לישון אצלה, חילקה את אחד החדרים בבית בקיר גבס ועשתה לי חדר. התעקשה שאלמד ואוציא בגרות ועזרה לי לקבל מלגות. בזכות המלאך הזה הוצאתי בגרות, אפילו בהצטיינות. כל החיים אודה לה על זה.
בצבא הייתי חיילת בודדה וקיבלתי מגורים ותמיכה. אחרי הצבא למדתי חינוך ולקויות למידה ועבדתי כגננת. היה לי חשוב להוכיח לעצמי שאני אצליח. דווקא בגלל העבר שלי רציתי להיות הכי טובה שאפשר. מפני הסביבה הסתרתי את הסיפור שלי. התביישתי. מישהו פעם שאל אותי, 'מה עשית שאמא שלך זרקה אותך מהבית?', וזו הייתה נקודה מהותית. ידעתי שלא עשיתי שום דבר שיכול להצדיק את זה, ועדיין היה לי קשה ששופטים אותי. לעתים רחוקות קיבלתי הודעות ממנה, אבל הקשר לא התחדש.
במשך השנים התחתנתי ונולדו לי שני ילדים. אחרי הלידה הראשונה משהו קרה אצלי. מנגנוני ההגנה קרסו, ודברים התחילו לצוף. התעסקתי המון בעבר: למה דווקא לי זה קרה? למה לא הייתה לי משפחה רגילה? למה זה הגיע לי? נכנסתי למצב קורבני, הרגשתי שלא טוב לי ושאני חנוקה. שלא מבינים אותי. אז הבנתי שאני צריכה לעשות משהו כדי להשלים עם העבר שלי. הלכתי לפני כן לטיפול, אבל גם בטיפול לא פתחתי יותר מדי. נרשמתי לקורס מאמנים של מעיין בן ציון, ושם קרה השינוי האמיתי. בנקודה הזאת אולי הייתי בשלה למשהו אחר.
בקורס הזה שמעתי מהמנחה משפט ששינה לי את ההסתכלות. היא אמרה: 'את כל כך רגילה לכעוס על העבר, שזאת הוודאות שלך. את לא יכולה לשחרר, כי אם תשחררי, משהו בזהות שלך ישתנה'. השיחה הזאת צולמה וצפיתי בה שוב ושוב. בהתחלה כעסתי, אבל בהמשך הבנתי שזה נכון. אני עסוקה בכעס שגרם לי להמשיך בנתק. התחלתי לעבוד עם הכעס הזה, ואחרי שנתיים החלטתי להשלים איתה. התחלתי להבין גם אותה. היא עשתה את מה שהיא ידעה לעשות. הבנתי שאני רוצה להפסיק לכעוס ולא להעביר את התסכולים שלי הלאה. אחותי תיווכה בינינו, התחלנו להתכתב בווטסאפ והתקדמנו למפגש.
נפגשנו בבית קפה, אחותי הצטרפה. לפני כן היו לי בחילות ורעדתי, היה לי קשה בהתחלה, אבל די מהר היו חיבוקים ונשיקות. גם אמא שלי מאוד התרגשה ושמחה. היא זכרה את הדברים אחרת לגמרי, היא מאמינה שהיא הייתה האמא הכי טובה שהיא יכלה להיות, ואני מאמינה לה.
היום אני מבינה שאמנם היא זרקה אותי מהבית, אבל זו הייתה הבחירה שלי לא לחזור. אני לא מתחרטת על הבחירה הזאת, אבל אני מבינה שלא הייתי רק קורבן.
עכשיו אנחנו בקשר יומיומי ונפגשות אחת לשבוע. יש בינינו הרבה כיף וצחוקים, שמנו את העבר מאחור. עם הזמן היא נתנה לי את ההכרה שרציתי והתנצלה".
שורה תחתונה: "הייתי צריכה הרבה תעצומות נפש כדי לחדש את הקשר, אבל אני שמחה שעשיתי את זה. הרגשתי כאילו ירדו לי שבעה טון מהכתפיים. רציתי למצוא שלום עם עצמי, והדרך לשם הייתה לעשות שלום איתי ואז שלום איתה. היום יש לי אמא".
אמה של מעיין: "זה שמקבל את המכה זוכר, זה שנותן לעתים שוכח"
איילת טל, אמא של מעיין, אומרת בתגובה לדברי בתה: "לעולם אגבה אותך. כשזיכרונותייך כואבים אני כואבת אותם שוב, למרות שאיני זוכרת. אני יודעת שזה שמקבל את המכה זוכר, זה שנותן לעתים שוכח. כמה סליחות שאאסוף עבורך לא יספקו אותי. יש בך חלק ממני שעליו אני מודה. לא הייתי שם איתך. גם הנשמה שלי לא הייתה איתי ועל זה אני מצטערת. אני מאושרת מהשיתוף שלך לגבי השנים האבודות. יש לך אמא. אוהבת אותך מעיינה שלי".