כשליאת אפשטיין הולכת ברחוב ורואה נשים שמלוות את ילדיהן הקטנים לגן, עיניה מתמלאות בדמעות. היא יודעת שאצלה זה כנראה כבר לא יקרה, שהיא עצמה כבר לא תזכה להיות אמא.
אבל זה לא בגלל שאפשטיין (44), סמנכ"לית במכינה להשכלה גבוהה "מדיקל דוקטור" ומורה לאנגלית, לא יכלה או לא רצתה להביא ילדים. כשהייתה בתחילת שנות ה־30 נראה שחייה הולכים בדיוק לכיוון הזה: היא החלה בזוגיות עם גבר שהיה אהבת חייה, כזה שלדבריה היה גם המאהב וגם החבר הכי טוב שלה. הוא אמר לה שהוא רוצה להקים איתה משפחה, אבל לאורך כמעט עשור, תמיד מצא סיבה למה כעת זה לא העיתוי הנכון. בכל פעם שרצתה לסיים את הקשר בגלל שלא היה מוכן לעשות את הצעד הבא, הוא עשה הכול כדי להחזיר אותה אליו: אמר לה כמה הוא אוהב אותה, שהוא לא יכול בלעדיה, הבטיח לה שממש תכף זה יקרה. אבל זה לא קרה. היום, חמש שנים אחרי שנפרדה ממנו ואחרי שניסתה להביא ילד לבדה מתרומת זרע, חלתה במהלך הטיפולים בסרטן ונאסר עליה להיכנס להיריון לצמיתות, אפשטיין אומרת בכאב: "אני מרגישה שהוא גנב ממני את האימהות".
ליאת אפשטיין: "היום אני אומרת לעצמי, בכאב גדול, שכנראה כבר לא אהיה אמא. אני מאשימה את עצמי אבל גם את האקס"
מערכת היחסים ביניהם נבנתה בהדרגה. "הוא מבוגר ממני בכמה שנים ובהתחלה היינו רק ידידים", היא מספרת. "כשהקשר בינינו הפך לרומנטי עברנו לגור יחד. אהבתי אותו מאוד והרגשתי שזכיתי: מדובר בבחור מצליח מאוד בעבודה שלו, שגם בא ממשפחה מהממת. לכל האחים שלו כבר היו ילדים והוא היה דוד מקסים. היה קל לדמיין איזה אבא מקסים הוא יהיה. היה ברור מהרגע הראשון שאני מכוונת לחתונה וילדים, והוא תמיד אמר לי שהוא רואה אותי בתור האחת שהוא מקים איתה משפחה".
עוד כתבות בלאשה
איפה הייתה הבעיה?
"אחרי שעברנו לגור ביחד, התחלתי לחכות להצעת נישואים. בכל פעם שטסנו לחו"ל, הייתי בטוחה ששם זה יקרה. אבל לא הייתה שום הצעה. כשהייתי בת 34 עשיתי איתו שיחה. אמרתי לו שאם הוא פחות בעניין של חתונה ומסיבה גדולה אני בסדר עם זה, שבאופן אישי אני גם פחות לחוצת חתונה, אבל שאני כן רוצה ילדים כי יש לי שעון ביולוגי מתקתק. הוא אמר שהוא ממש לא נגד חתונה ושהוא כמובן רוצה ילדים, אבל פשוט כרגע זה לא הזמן הנכון עבורנו".
למה?
"באותה תקופה הייתי בעלת רשת לחנויות אופנה והוא גם עזר לי מאוד בעסק. הוא אמר: 'כרגע את עסוקה מאוד בעסק שלך, וצריך יותר להתייצב בו מבחינה כלכלית. אבל בלי נדר, זה יקרה".
אז פשוט המתנת?
"האמנתי לו. הוא באמת היה בן הזוג הכי אוהב ותומך שיש. לאורך כל אותה תקופה הוא גם היה מפנטז איתי יחד על הילדים שיהיו לנו. אילו שמות ניתן להם, אילו דברים היינו רוצים שייקחו מכל אחד מאיתנו. אחת לכמה חודשים הייתי יוזמת שיחה, שואלת שוב 'מתי מביאים ילד?'. עד שבשלב מסוים זה כבר הפך לאישיו רציני בינינו. אם בהתחלה הוא אמר שצריך להמתין בגלל העסק שלי, בהמשך הוא מצא סיבות אחרות, כמו קרוב משפחה שבדיוק נפטר או העובדה שהוא התחיל בדיוק עבודה חדשה. לאורך השנים היו כמה פעמים שיזמתי פרידה. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, שהוא הגבר שאני רוצה להביא איתו ילדים, אבל שאם הוא לא יכול לתת לי את זה, אז שייתן לי את ההזדמנות להכיר מישהו חדש שאקים איתו משפחה. אמרתי לו שאני לא רוצה לפספס את הצ'אנס שלי להיות אמא".
ומה היה קורה אז?
"למחרת הוא תמיד היה חוזר עם זר פרחים ואומר לי כמה הוא אוהב אותי ולא יכול לחיות בלעדיי, שהוא מבין אותי ושאנחנו נתחיל לעבוד על ילד ממש בקרוב. אני מניחה שמהצד זה נורא קל להגיד 'היית צריכה לעזוב אותו וזהו'. אנשים לא מבינים מה זה כשאת כבר שקועה רגשית. מבחינתי חייתי כבר כמה שנים עם מישהו שגם אהבתי מאוד וגם ידעתי שאוהב אותי מאוד. היה לי קשה לעזוב אותו ואני מודה שגם פחדתי: הרי מי מבטיח לי שאם אפרד ממנו אמצא שוב זוגיות? ידעתי שיש סיכוי גבוה שלא אכיר, ואז בטוח אפספס את הרכבת. בשלב מסוים, כשהייתי כבר בת 37, התחלנו טיפול זוגי. הייתי בטוחה שזה יעזור. שממש תכף זה יקרה".
ליאת אפשטיין: "אמרתי לו 'זהו, עברנו טיפול זוגי ודיברנו על הכול. אני עוד מעט בת 40 וכבר אין סיבה 'למה לא עכשיו'. ואז ראיתי אותו נחנק. הוא ידע שכבר אין לו תירוצים לתת"
אבל זה לא עזר.
"לא. כשהייתי בת 39 נאלצתי לסגור את העסק שלי. אמרתי לו 'זהו, העסק שלי סגור, עברנו טיפול זוגי ודיברנו על הכול. אני עוד מעט בת 40 וכבר אין סיבה 'למה לא עכשיו'. ואז ראיתי אותו נחנק. הוא ידע שכבר אין לו תירוצים לתת, אבל שהוא גם לא יכול להגיד לי 'אוקיי'. רק אז הבנתי באופן סופי שהוא אף פעם לא ייתן לי את מה שאני רוצה. ארזתי את החפצים שלי, ורגע לפני גיל 40, מצאתי את עצמי חוזרת לבית הוריי".
קשה מאוד.
"הייתי ממוטטת נפשית. ניסיתי לחשוב איך הגעתי למצב הזה. להורים שלי כאב מאוד לראות אותי ככה. אבא שלי אפילו יזם פעם שיחה עם בן זוגי. הוא אמר לו 'אם אתה לא רוצה להביא איתה ילדים, תהיה גבר מספיק ותגיד לה את האמת. תשחרר אותה כדי שהיא לא תישאר בסוף ערירית'. אבל גם לאבא שלי הוא אמר שהוא רוצה, שזה יקרה. אמא שלי תמיד ייחלה לראות אותי הופכת לאמא. עשרה חודשים אחרי שחזרתי לגור עם הוריי, גילו אצלה סרטן. תוך 17 יום היא נפטרה. זו הייתה שנה נוראית".
איך התנהלת אחרי הפרידה מבן הזוג?
"חזרתי לעולם הדייטים והרגשתי שהלב שלי אטום, שאני כבר לא יכולה לסמוך על אף גבר ושאולי לעולם לא אתאהב שוב. המוות של אמא שלי גרם לי להבין כמה החיים קצרים. הבנתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לחכות, ושאם אני לא רוצה לפספס את האימהות, האופציה היחידה שלי היא להביא לעולם ילד לבד. כמובן, זו לא הייתה החלטה פשוטה. המחשבה להביא ילד שלא יהיה לו אבא הייתה קשה, שלא לדבר על ההשלכות הבריאותיות והקשיים הכלכליים. אבל בסוף החלטתי להביא ילד מתרומת זרע ועברתי שישה טיפולים שלא צלחו".
התפנית הבאה בסיפור שללה מאפשטיין גם את האופציה הזו: בינואר 2022 היא אובחנה עם סרטן השד. "הייתי לפני החזרת עוברים נוספת, ואז הרגשתי גוש בשד שהתגלה כסרטן הורמונלי. הייתי צריכה לעבור ניתוח, כימותרפיה והקרנות. לא רק שלא יכולתי להמשיך בטיפולי הפריון, בגלל שמדובר בסרטן הורמונלי - נאסר עליי להיות בכלל בהיריון".
"כשישבתי במחלקה האונקולוגית וידעתי באופן סופי שכבר לעולם לא אחווה היריון, בכיתי"
נורא.
"יש בסיפור שלי גם נקודת אור: שבועיים לפני שהתגלה אצלי הסרטן יצאתי לדייט עם מישהו שהכרתי באפליקציה, ומיד היה בינינו חיבור. הוא צעיר ממני בשנה, גרוש ואבא לילדה בת חמש. סיפרתי לו מיד שאני מנסה להביא לעולם ילד לבד. הוא אמר שזה לא מפריע לו ושאם היחסים בינינו יהפכו לרציניים, הוא גם ישמח שנביא לעולם ילד משלנו. כמובן, הסרטן טרף את כל הקלפים, אבל הוא נשאר לצידי גם אחרי ששמע שאני חולה. באוקטובר האחרון הוא הציע לי נישואים, ואנחנו מתחתנים במאי. אני אוהבת מאוד את הילדה שלו, אבל יש לה אמא אוהבת ופעילה לכל דבר. אני גם אוהבת מאוד את האחיינים שלי, אבל זה עדיין לא אותו דבר".
חשבת על אופציות אחרות להביא ילדים?
"כן, אבל הן קשות מאוד ליישום. בשביל להביא ילד בפונדקאות אני צריכה לזכות בלוטו. אימוץ מאפשרים רק לנשים עד גיל 48 שנשואות מינימום שנתיים, וגם אז זה כרוך בתהליך ארוך ומורכב שלא מבטיח דבר. היום אני אומרת לעצמי, בכאב גדול, שכנראה כבר לא אהיה אמא. אני מאשימה את עצמי שלא עזבתי את הזוגיות ההיא בזמן, אבל אני מאשימה גם את האקס שלי, שמשך אותי במשך שנים. כשישבתי במחלקה האונקולוגית וידעתי באופן סופי שכבר לעולם לא אחווה היריון, בכיתי".
נפלתי כמו פתיה
נכון, גם גברים יכולים למצוא את עצמם בזוגיות ארוכת שנים עם אישה שאומרת שהיא רוצה ילדים אבל לא כרגע, עד שבסוף הם מוצאים את עצמם בלי בת זוג ובלי ילדים. אבל לנשים, כידוע, יש שעון ביולוגי, וטיפולי פוריות הם קשים מבחינה פיזית, רגשית וכלכלית ולא תמיד מצליחים.
על כך יכולה להעיד גם דורית שרון (45). בדומה לאפשטיין, גם היא הייתה בקשר זוגי ארוך שנראה היה שמוביל להקמת משפחה. היום, אחרי שהחליטה להביא ילד לבד ועברה כמה טיפולי פוריות שלא צלחו, היא אומרת: "הייתי שמחה אם בן זוגי דאז היה פשוט ישיר איתי ואומר לי את האמת: 'איתי זה לא יקרה'".
"אמרתי לו: 'אם אתה לא מוכן לילדים, אז כנראה אנחנו לא צריכים להיות ביחד'. בכל פעם הייתי יוזמת פרידה ממנו, אבל הוא תמיד התעקש שנחזור"
הם הכירו כשהיא הייתה בראשית שנות ה־30 שלה. "באותה תקופה לא היה לי חלום להפוך לאמא", מספרת שרון, מנהלת בריכה טיפולית מקיבוץ ברקאי. "היה לי חלום בעיקר להתאהב: להכיר את הגבר שארצה להקים איתו משפחה. כעבור שנה הרגשתי שאני מאוהבת בו לגמרי, אבל אז הוא נפרד ממני. הלב שלי נשבר, ואחרי זמן מה הוא ביקש שנחזור. לקראת גיל 35 התחלתי לדבר איתו על ילדים. אמרתי לו שאני לא נעשית צעירה יותר, שהזמן שלי מוגבל ושאני צריכה לדעת אם הוא רואה את זה קורה בינינו. הוא אמר שהוא רוצה משפחה אבל מרגיש שאנחנו חייבים קודם לעבוד על הזוגיות. הוא סיפר לי סיפורים מהתנ"ך: שלאה אמנו הביאה ילדים גם בגיל 90 ושאף פעם לא מאוחר. אמרתי לו 'אלה סיפורי ניסים', אבל הוא חזר ואמר שהוא צריך קודם להיות בטוח בזוגיות שלנו.
"בהתחלה, בגלל שאהבתי אותו ופחדתי שהוא שוב ירצה להיפרד, החלטתי לא ללחוץ. עד שבשלב מסוים הבנתי שאני לא יכולה לחכות לנצח. אמרתי לו: 'אם אתה לא מוכן לילדים, אז כנראה אנחנו לא צריכים להיות ביחד'. בכל פעם הייתי יוזמת פרידה ממנו, אבל הוא תמיד התעקש שנחזור. הוא היה אומר לי שהוא מבין כמה הוא אוהב אותי, ואני כמו פתיה נפלתי לחלום האהבה הגדול הזה".
בשלב מסוים, ביוזמתה של שרון, החלו בני הזוג בטיפול זוגי. "הוא הסכים לבוא איתי לטיפול, ומבחינתי זו הייתה ההוכחה שהוא באמת רוצה אותי ומוכן להתקדם לשלב הבא. אבל הטיפול לא עזר, ובסופו של דבר נפרדנו סופית. מצאתי את עצמי בגיל 43 בלי בן זוג ועם שעון ביולוגי שמתקתק ביתר שאת".
דורית שרון: "הוא סיפר לי סיפורים מהתנ"ך: שלאה אמנו הביאה ילדים גם בגיל 90 ושאף פעם לא מאוחר. הוא חזר ואמר שהוא צריך קודם להיות בטוח בזוגיות שלנו"
מה עשית?
"בשנה הראשונה עוד יצאתי לדייטים, אבל אז הבנתי שאם אני רוצה להפוך לאמא אני לא יכולה לחכות. בגיל 44 התחלתי בניסיונות להביא ילד לעולם מתרומת זרע. עברתי שלוש שאיבות שבהן הצליחו לייצר עוברים, אבל הגוף שלי לא קלט אותם. היום נשאר לי רק עובר אחד ואני מפחדת מאוד לעשות החזרה, כי אני יודעת שזה הסיכוי האחרון שלי".
לא פשוט.
"אני חייבת לומר שאני מאשימה בעיקר את עצמי. אני זו שבחרה להישאר איתו במשך כל אותה תקופה. אבל אני בהחלט מרגישה שגם הוא אשם, בכך שבכל פעם שנפרדנו הוא החזיר אותי אליו ונתן לי תחושה שיש לנו סיכוי. אחרי שנפרדנו סופית התחלתי לצאת עם גבר גרוש שהיה מדהים בעיניי. בשלב מסוים אמרתי לו 'אם אנחנו ממשיכים, אני רוצה ילד'. הוא אמר 'אני מצטער, אבל אני לא רוצה עוד ילדים'. חתכתי את זה מיד. היה לי קשה, אבל הערכתי אותו שלפחות הוא היה כן איתי. וזה המסר שלי כלפי כל הגברים במצב הזה: תהיו מספיק הוגנים כלפי בת הזוג שלכם. תגידו לעצמכם 'נכון, אני מרגיש בודד בלעדיה, אבל זה לא יהיה פייר כלפיה להמשיך בקשר אם אני לא יכול לתת לה את מה שהיא רוצה'".
גוש גדול של כעס
גם נועה (שם בדוי), עובדת הייטק בת 42 מנתניה, מצאה את עצמה בסיפור דומה. במקרה שלה, היא ובן זוגה כבר היו נשואים. "הכרנו כשהייתי בת 34", היא מספרת. "מהדייט הראשון אמרתי שאני מחפשת מערכת יחסים רצינית שתוביל לנישואים וילדים. הוא אמר שהוא מחפש אותו דבר בדיוק. שנה אחרי זה הוא באמת הציע נישואים, וזמן קצר אחר כך התחתנו".
אז מה קרה?
"התחלנו לנסות להיכנס להיריון, אבל לא נקלטתי. עשינו בדיקות, אצלי הכול היה בסדר אבל אצלו התגלתה ספירת זרע נמוכה. רק אז הוא אמר שכבר בצבא, במסגרת בדיקות שעבר, אמרו לו משהו על זה והוא לא הבין בדיוק מה זה אומר. הרופא הרגיע שאנחנו עדיין יכולים להביא ילדים, רק שנצטרך לעשות את זה בהפריה. אף על פי שעיקר הקושי בטיפולים נופל על האישה, אמרתי לעצמי 'אין מה לעשות. אנחנו זוג, אני אוהבת אותו ונעבור את זה יחד'".
ומה קרה אז?
"אז התחיל המשבר הגדול. הוא סירב שנעבור טיפולים, ובכל פעם נתן תירוץ אחר: הוא אמר שהוא מרגיש שיש לנו קשיים באינטימיות, שהזוגיות בינינו נמצאת כרגע במקום לא טוב, שהיא לא מלאת תשוקה כמו שהייתה בהתחלה. אמרתי לו שזה קורה אצל כל הזוגות, שככה זה כשמתחילה השגרה. לאט־לאט זה הפך לביצה והתרנגולת: אני הרגשתי עצובה וממורמרת ולכן היה לי קשה להסתער עליו כל יום בחיבוקים ובנשיקות, והוא מצידו האשים אותי שאני לא מספיק חמה כלפיו. הרבה פעמים אמרתי לו: 'איך אני יכולה להיות מאושרת וחמה כלפיך כשאני מרגישה שאתה מונע ממני את הדבר שאני הכי רוצה בעולם?'
נועה: "שאלתי: 'אתה בטוח שאתה אוהב אותי? אני מעדיפה לדעת את האמת מאשר לבזבז לעצמי את הזמן'. והוא תמיד אמר: 'אני לא רוצה שנתגרש, אני אוהב אותך'"
"בגלל שאהבתי אותו וכבר הייתי נשואה לו, וידעתי שאני כבר בגיל מתקדם, עשיתי הכול כדי שזה יעבוד בינינו. הלכנו לטיפול זוגי שאני יזמתי, אבל גם בטיפול הוא רק השמיע עוד ועוד תירוצים. בכל אותה תקופה שאלתי: 'אתה בטוח שאתה אוהב אותי? אתה בטוח שאתה רוצה להיות נשוי? אם לא, תגיד לי עכשיו ופשוט נתגרש. אני מעדיפה לדעת את האמת מאשר לבזבז לעצמי את הזמן'. והוא תמיד אמר: 'אני לא רוצה שנתגרש, אני אוהב אותך, אבל אנחנו צריכים קודם לעבוד על הזוגיות'".
אבל בסוף התגרשתם.
"כן. קצת לפני שהייתי בת 40, אחרי שנתיים וחצי בטיפול. הבנתי ששום דבר לא ישתנה אצלו. גם הרגשתי שכל האהבה שלי כלפיו הפכה עם הזמן רק לגוש גדול של כעס. הוא ידע שכל שנה שעוברת פוגעת בפריון שלי. אפילו אמרתי לו: 'השעון שלי תקתק ברגע שהכרתי אותך. ידעת מההתחלה לאן אתה נכנס'".
מה עשית אחרי הגירושים?
"הייתי שבורה. זה לחלוטין לא המקום שדמיינתי את עצמי בו בגיל הזה. בסוף החלטתי להביא לעולם ילד לבד. זו לא הייתה החלטה של מה בכך. ההורים שלי לא גרים בארץ, אין לי עזרה כלכלית או פיזית, אבל היה לי ברור שאין לי עוד זמן לבזבז. הצלחתי להרות יחסית מהר, והיום אני אמא לתינוק בן שנה וחצי. אבל למרות שיש לי ילד מקסים ושהגשמתי את חלום האימהות, הכאב והתסכול על השנים שהוא לקח ממני בתקופה הכי קריטית, עדיין לא עוזבים אותי. אחרי שהתגרשנו והבנתי שאני הולכת להביא לעולם ילד לבד, אפילו ניסיתי לדרוש ממנו פיצוי כספי. אמרתי לו שמגיע לי על כל השנים שהוא משך אותי סתם. אבל הוא סירב לקחת אחריות".
שימו לב לנורות האדומות
"בקשר זוגי משמעותי, הרחבת המשפחה היא שלב התפתחותי לגיטימי", אומרת מורן בכר־רווה, מטפלת זוגית מוסמכת. "מי שמצוי בדיסוננס בנושא הזה, לעתים פועל באופן מניפולטיבי ומזמן סיבות 'אובייקטיביות' על מנת לדחות את הקץ או למסמס אותו. הטריקיות באנשים האלה היא שאין להם קושי לדבר על הורות, לפלרטט עם רעיון ההורות, אבל המפגש הפרקטי מעורר אצלם חרדות, ומכאן קצרה הדרך לשלל תירוצים שמרחיקים את הקמת המשפחה".
לפי בכר־רווה, חשוב לשים לב לנורות האזהרה הבאות:
בן הזוג עוסק בקפדנות בחצי הכוס הריקה, מרבה לייצר משברים ומחבר בין המשבר לבשלות הזוגית ולהבאת ילדים.
הוא בעל אופי נרקיסיסטי, מרוכז בעצמו ובצרכיו האישיים, חסר סבלנות לצורכי אנשים אחרים ובעל קושי בדחיית סיפוקים.
הוא מספר שעבר משברים קשים בילדותו - למשל, חוסר יציבות הורית או אובדן במשפחה. אם הוא לא עיבד את החוויות האלה כראוי, כל משבר זוגי יהווה עבורו נורת אזהרה למסוגלות ההורית שלו.
הוא בעל דפוסים חרדתיים ומתקשה בשינויים ובמעברים. ייתכן שהמחשבה על משפחה, קרי, שינוי תבנית קיימת, תעורר אצלו חרדה.
יש לו דפוסי התנהגות ילדותיים, כמו התעקשויות מיותרות ומריבות שטותיות. אדם שחושש מהבאת ילדים לעולם רואה לעתים בהורות משוכה אחרונה ומפחידה בדרך להפוך לאדם בוגר.
