אלונה בן נתן, שרכבה לבד במדבר 850 ק"מ במשך יומיים, היא הישראלית הראשונה שזוכה באליפות העולם במסגרת הסבב העולמי של FIM Baja World Cup. בתחרות השתתפו 31 מתחרים, מתוכם רק שלוש נשים.
"בדובאי זכיתי רק במקום השני", היא מסבירה בן נתן (36) גרושה ואם לבן. "אבל בשקלול הנקודות אחרי כל המרוצים של השנה, סיימתי במקום הראשון הכללי. זכיתי להניף את הדגל אחרי שנאלצתי להסתיר אותו כל התחרות מטעמי אבטחה".
לא חששת?
"לא, הרגשתי גאווה לאומית. מבחינתי זו המטרה, להפגין נוכחות ישראלית בראש מורם. אני הישראלית הראשונה שזוכה באליפות העולם במסגרת הסבב העולמי של FIM Baja World Cup. בדובאי זכיתי רק במקום השני, אבל בשקלול הנקודות אחרי כל המרוצים של השנה, סיימתי במקום הראשון הכללי. זכיתי להניף את הדגל אחרי שנאלצתי להסתיר אותו כל התחרות מטעמי אבטחה".
איך קיבלו יתר המתחרים את הישראליות שלך?
"בין הרוכבים יש חברות אמיתית, בין המדינות יש מתיחות. כך, למשל, בצוות שלי יש בחור מלבנון שלפעמים עוזר לי לדחוף את האופנוע, שעליו יש דגל ישראל. פעם הוא אמר לי, 'דיר באלכ לצלם אותי עם הדגל שלך, אני עוד צריך לחזור הביתה'".
כמה קילומטרים רכבת במרוץ האחרון?
"850 ק"מ במשך יומיים. השתתפו בו 31 מתחרים, ביניהן שלוש נשים".
איך מקבלים אותך כאישה בעולם גברי כל כך?
"בהתחלה הייתי עוף מוזר, הסתכלו עליי כאילו מאיפה צצת. הייתה הרמת גבה, אבל תמיד האמנתי בעצמי, אז לא התייחסתי לרעשי רקע. למשל, היו רינונים איך השגתי את הספונסרים, ורק מהשאלה את מבינה מה עובר להם בראש".
היו רגעי משבר?
"כשנופלים, קשה מאוד להרים את האופנוע ולצאת שוב, בייחוד בחום של המדבר. בתחילת השנה הייתה תחרות בפורטוגל, היה קר מאוד והייתה סופה מטורפת, והגשם לא פסק. כמעט ביטלו את המרוץ. רכבנו כמה שעות בטמפרטורה מתחת לאפס כשלא רואים ממטר. בתחרות אחרת נכנסתי לתוך שלולית עמוקה, ואחרי זה האופנוע נכבה לי ולא הניע. כמעט הייתי צריכה לוותר על המרוץ, אבל בסוף זה הסתדר".
את מתקנת את התקלות בעצמך?
"כן, אם את רוכבת לבד במדבר, אף אחד לא יכול לעזור לך. אני לוקחת איתי כלים בסיסיים, וכבר יצא לי לתקן תקלות בשטח".
נשמע מפחיד.
"תמיד יש פחד, אבל זה מה ששומר עליי. כל הזמן הבן שלי, שמחכה לי בבית, נמצא לי בראש. ברור שלפעמים נופלים ויש גם פציעות, אבל יש לנו אמצעי בטיחות כמו וסט שלובשים בתחרויות ומתנפח אוטומטית כשהאופנוע מתהפך".
איך הגעת לרכיבת שטח?
"אני מגיעה ממשפחה תחרותית מאוד. אבא שלי היה אלוף ברית המועצות בשחייה ובחתירת קיאקים. בגיל 16 עשיתי רישיון על קטנוע, ולאט־לאט נכנסתי לעולם האופנועים. יום אחד, באיזה מפגש משפחתי, הכרתי מישהו שהיו לו שני אופנועי שטח והציע לי לצאת איתו לרכיבה. כל כך התלהבתי, שבאותו שבוע קניתי ציוד ואופנוע והתחלתי להתעניין בתחום. נכנסתי לתחרויות בגיל מאוחר יחסית, אני בסך הכול חמש שנים בענף".
"תמיד יש פחד, אבל זה מה ששומר עליי. כל הזמן הבן שלי, שמחכה לי בבית, נמצא לי בראש"
הבן שלך כבר מביע עניין בתחום?
"הוא מאוד מוטורי והוא כבר רכב על אופנוע שטח. אני מנסה להוריד אותו מזה, אבל זה כנראה בלתי נמנע. אם הוא יחליט שזה הכיוון שלו, הוא יקבל ממני את כל הליווי".
מהיכן את משיגה את המימון?
"יש לי כמה ספונסרים שמלווים אותי. למשל, חברת עופר־אבניר, יבואני ציוד לאופנועים, נותנת לי את כל הציוד, חברת ספונסר לתוספי תזונה לספורטאים עוזרת לי עם תוספי תזונה ואוכל, ויש חברות הייטק שמדי פעם מסייעות במימון הטיסות לתחרויות. דווקא משרד הספורט לא עוזר בכלל, למרות שאני מייצגת את ישראל ומניפה את הדגל על הפודיום".
"כל רוכב ראלי שתשאלי יגיד לך שהוא רוצה להגיע לראלי פריז דקר. זאת תחרות אגדית, הכי קשוחה בעולם, ואני שואפת להגיע לשם"
מה את עושה לפרנסתך?
"אני מעצבת גרפית עצמאית, עושה בעיקר אפיון ועיצוב מערכות לחברות הייטק. אני יודעת לנהל לוגיסטית את הזמן שלי כדי לשלב את הכול".
מה החלום?
"כל רוכב ראלי שתשאלי יגיד לך שהוא רוצה להגיע לראלי פריז דקר. זאת תחרות אגדית, הכי קשוחה בעולם, ואני שואפת להגיע לשם".
העצה הכי טובה שקיבלת?
"כדי לסיים ראשונה, את קודם חייבת לסיים. במרוץ אופנועים זו עצת זהב".
והעצה הכי גרועה?
"להתחיל הכי מהר שאפשר ולאט־לאט להגביר. במרוצים ארוכים את חייבת לשמור את האנרגיות לסוף".
