"היום אני מרוויחה פי חמישה ממהנדסות ביוכימיה"
סיון קונוולינה בעבר מהנדסת ביוכימיה, היום מעצבת פנים
"עבדתי כמהנדסת ביוכימיה ושמתי לב שמה שהכי מספק אותי בעבודה הוא להכין מצגות מעוצבות להרצאות שלי", מספרת סיון קונוולינה, מעצבת פנים כבר 13 שנים. "כשמכרה סיפרה לי שהיא לומדת עיצוב פנים בטכניון, הסתקרנתי. קראתי את הסילבּוּס של הקורס והבנתי שזה בדיוק־בדיוק מה שאני רוצה להיות".
קונוולינה (44), מעצבת פנים ובעלת סטודיו KONVALINKA & Co, נשואה בשנית ואם לשלושה (ועוד שניים מפרק ב'), מתגוררת בחיפה, שבה גדלה. בילדותה עיצבה כרטיסי ברכה ובתיכון השקיעה בביולוגיה וכימיה ולמדה גם אמנות, בשביל הכיף.
אחרי שירות צבאי כמאבחנת מחקר בחיל האוויר, התלבטה בין לימודי אדריכלות להנדסת ביוכימיה בטכניון, ובחרה באחרונה. במהלך ארבע שנות לימוד תובעניות, הפן האמנותי הוזנח. כשסיימה את התואר, החלה לעבוד בחברה של אביה החורג להנדסת תהליך, וכעבור שנה וחצי עברה לחברה בתחום הביו־טכנולוגיה, שבה עבדה שנתיים, עד לנקודה שבה הבינה שהייעוד שלה הוא עיצוב פנים. "החברים שלי לא הופתעו בכלל, כי הם תמיד ידעו כמה אני יצירתית".
לא פחדת מהשינוי הכלכלי?
"פחדתי, אבל יותר פחדתי להמשיך לחיות בתחושה שאני לא מסופקת. החיים הם לא חזרה גנרלית, הם השואו! ואני רוצה לחיות את החיים שלי הכי טוב שאני יכולה. כשאת עושה משהו מתוך תשוקה אמיתית, זה הביטחון הכלכלי שלך".
היא נרשמה לקורס שארך שנתיים, התפטרה מעבודתה ("אנשים היו בהלם") וכדי להתפרנס ציירה על קירות חדרי ילדים ועיצבה טקסטיל לחדרי ילדים, שתפרה בעצמה. כשסיימה את הקורס, חשבה להיות שכירה, אבל אחרי העבודה הראשונה, שהייתה בכלל עסקת בארטר ("תמורת עיצוב גבות"), הגיעו עבודות נוספות, והפריצה הגדולה הגיעה בזכות כתבה על עיצוב שלה באתר Xnet.
כיום היא מתמחה בשיפוצים גדולים, של דירות שלמות או בתים שלמים, ואת הרקע ההנדסי מינפה לשיטת ניהול פרויקטים שפיתחה: "מתודיקה היא הבסיס לכול, כי ברגע שיש לך מתודיקה מסודרת, את יכולה לבנות עליה מאסה של עבודות, אבל כשאין מתודיקה, דברים נופלים בין הכיסאות ויש טעויות".
את שיטתה ארזה לקורס Design.Kon, שכבר הכשיר למעלה מ־500 מעצבות. היא מתגאה גם במהלך שהובילה לשקיפות ושיתופיות בענף, באמצעות קבוצות הפייסבוק "פורצות דרך" ו־HOME de CORE. בנוסף, היא גם מנטורית עסקית ומקצועית למעצבות פנים ולעצמאיות באופן כללי.
"היום אני מרוויחה פי חמישה ממהנדסות ביוכימיה", היא מסכמת. "כל יום נוסף שאת מחכה לזמן הנכון לעשות שינוי, הוא עוד יום שעליו תגידי בדיעבד 'למה חיכיתי כל כך הרבה?'. תמיד יש אילוצים, אבל כשאת עושה את הצעד ומוכנה לשלם את המחירים, את תצליחי".
חלום שהגשמתי בבית שלי
"תמיד היה לנו מטבח פצפון והיה לי ברור שבבוא היום אעצב לנו מטבח עם אי גדול, כדי שכמה מבני הבית יוכלו לבשל יחד, וזה בדיוק מה שקורה כיום בימי שישי".
"האחריות על חיי אדם היא משוגעת, זה מה ששבר אותי"
דנה גורסטמן בעבר רופאה מתמחה במחלקה פנימית, היום מעצבת פנים
"רציתי להיות רופאה שיש לה זמן להקשיב למטופלים, ובהתמחות טיפלתי ב־17-10 חולים חדשים בכל תורנות", משחזרת דנה גורסטמן. "לקראת כל תורנות קצת חששתי מהמקרים שיגיעו ומהעומס. בדיעבד הבנתי שאני לא מצליחה להכיל את העבודה מבחינה רגשית. היה חולה אחד שנפטר. אני זוכרת את הבנות שלו אומרות לי: 'אבל למה? למה? הוא היה בסדר אחר הצהריים'. שנים אחר כך האיש הופיע לי בחלום, חשבתי שאולי הייתי מצליחה להציל אותו. האחריות על חיי אדם היא משוגעת. לקח לי שנים להבין שבסופו של דבר זה מה ששבר אותי".
גורסטמן (50), מעצבת פנים ובעלת העסק "כאן גרים בכיף, תכנון ועיצוב פנים", נשואה ואם לארבעה (20, 17, 14, 11), מתגוררת בקדימה. היא גדלה בקריית ביאליק כבתם היחידה של זוג ניצולי שואה, וכבר בתיכון חלמה להיות רופאה, לכן למדה חמש יחידות בביולוגיה, כימיה, מתמטיקה, אנגלית ואלקטרוניקה־מחשבים. במקביל תמיד עסקה ביצירה, אך לא עלה בדעתה ללמוד מקצוע אמנותי באוניברסיטה, "כי ברור שצריך מקצוע מכובד, שאפשר להתפרנס ממנו".
אחרי שירות צבאי במודיעין, שיפרה את הבגרות במתמטיקה ואת הפסיכומטרי. כשהתקבלה לרפואה באוניברסיטה העברית, שמחה מאוד. אחרי שלוש שנות לימוד, החלו לנקר בה ספקות, ולמרות זאת המשיכה וסיימה סטאז'. מתוך מחשבות על סבה, שנפטר אחרי מלחמה בסרטן, חלמה להגיע לגריאטריה, כדי להיות מסוגלת להקל על אנשים במצבו ולסגור מעגל.
היא החלה התמחות במחלקה פנימית, שממנה שאפה להגיע לגריאטריה. "אחרי שמונה חודשים ילדתי את הבן הבכור שלי והרגשתי שאני לא מצליחה ללמוד כמו שצריך, כי אני רוצה להיות עם הילד כשאני חוזרת הביתה. התבשלתי עם זה חצי שנה, אבל חששתי להגיד משהו. אחרי שנתיים בהתמחות, בסוף תורנות קשה, נכנסתי כולי רועדת לחדר של מנהל המחלקה ואמרתי: 'אני הולכת הביתה'. הוא חשב שאני מרגישה לא טוב וענה: 'אוקיי'. אמרתי: 'פרופסור, אתה לא מבין, אני הולכת הביתה!'".
כעבור חודש וחצי נפרדה מההתמחות. "הרבה אמרו לי: 'לא חבל? אחרי תשע שנים?', אבל אם מקצוע עושה לך רע בנשמה - עוזבים אותו. הרגשתי כמו מנחם בגין כשאמר: 'איני יכול עוד'. לא היה לי מושג מה אעשה הלאה".
בהמשך החלה לעבוד בחברת טבע, שם עסקה בפיתוח תרופות חדשות ובבטיחות תרופתית. "באותה תקופה קנינו בית ושיפצנו אותו בלי מעצבת פנים ועפתי על זה. אחרי כמה שנים שוב שיפצנו ונהניתי מאוד". כעבור שמונה שנים ב'טבע', השעות הארוכות כבר פחות התאימו לרצונה להיות זמינה לילדים, והיא החלה לחשב מסלול מחדש. היא התפטרה, שיפצה את ביתם החדש והחלה ללמוד עיצוב פנים. לפני שבע שנים פתחה תיק כעצמאית ומאז היא עובדת במקצועה.
את מספרת ללקוחות שלך שאת גם רופאה בהכשרתך?
"לא, כי אז הפנים שלהם משתנות לגמרי. אני נהנית להקשיב להם, כמו שחלמתי להקשיב למטופלים כרופאה ומלווה אותם בבחירות שלהם. מערכת היחסים בין מעצבת ללקוח חשובה יותר מתכנון נכון של הבית. גם ברפואה וגם בעיצוב פנים מתעסקים בלעשות טוב לאנשים. חלל טוב, שמתאים לאנשים שגרים בו, הוא מרַפא".
משהו שהקפדתי עליו בבית שלי
"היה לי ברור שהבית שאעצב יהיה מואר היטב, כי אור טבעי משפר את מצב הרוח. אור מזרחי בחדרי השינה והרחצה מקל על היקיצה וההתארגנות בבוקר; אור דרום־מערבי בחלל המרכזי בבית עוזר לוויסות ערות/שינה. את כל זה יישמתי בבית שלנו".
"כשקיבלתי את הדיפלומה, חששתי לספר למרצים שאני עוזבת את הרפואה"
דניאלה דנור בעבר סטאז'רית ברפואה, כיום מעצבת פנים
"כמעצבת אני אולי לא מצילה חיים, אבל משפרת את איכות החיים", אומרת דניאלה דנור, רופאה לשעבר, מעצבת פנים ובעלת סטודיו לעיצוב פנים הנושא את שמה. "הרבה אנשים מאוד נלחצים משיפוץ, וחלק מהתפקיד שלי הוא להפוך את התהליך לחווייתי וכיפי".
דנור (44), מעצבת פנים כבר 14 שנה, נשואה ומתגוררת ברמת השרון, שבה גדלה, נולדה באורוגוואי, עלתה בגיל שנתיים וכבר בגיל שמונה, אולי בהשפעת אמה, רופאת שיניים, ידעה שהיא רוצה להיות רופאה. במקביל היא ציירה והשתתפה בחוג תפירה ("אני ו־20 נשים בגיל של סבתא שלי"). בתיכון למדה ביולוגיה ומתמטיקה מתוך מחשבה ללמוד רפואה, ובסיום הלימודים ניגשה לבחינה הפסיכומטרית. אחרי שירות צבאי במודיעין חיל האוויר, ניגשה שוב לפסיכומטרי ושיפרה את הבגרות במתמטיקה. "כשהתקבלתי לאוניברסיטת בן־גוריון, הייתי מאושרת, נהניתי מהלימודים וחשבתי להתמחות בפסיכיאטריה, כדי לעבוד עם אנשים".
בגיל 28 התחתנה ועברה לגור עם בן זוגה בדירה של משפחתו, שאותה שיפצה אינטואיטיבית, בתקציב סטודנטיאלי צנוע. "הדירה יצאה מהמם ולהפתעתי התפרסמה על פני שישה עמודים בספר של איקאה על בתים ישראליים. אמרתי לעצמי: אם איקאה חושבים שאני יודעת לעצב, אולי יש פה משהו".
בשנת הסטאז', כשהחלה לחוות את החיים כרופאה, התעוררו בה ספקות: "לא הייתי מאושרת. חשבתי שהרפואה תמלא אותי יותר. תנאי העבודה הקיצוניים עם משמרות של 26 שעות זירזו את ההחלטה. בסיום הסטאז' כבר הבנתי שאני יוצאת מהמסלול, אבל דיברתי על זה רק עם בעלי. זה היה משבר נורא: כל מה שבניתי במשך 30 שנה קרס, ולא הייתה לי תוכנית חלופית! הודעתי להורים שלי שאני לא ממשיכה להתמחות, והם היו עצובים. הרבה אנשים חשבו שהשתגעתי. חברים אמרו לי שאני אמיצה, אבל לא הרגשתי ככה. דיברו איתי על המושג 'עלות שקועה', משהו שאי־אפשר להחזיר, אבל מבחינתי לא היה היגיון בלהישאר במקום שהוא לא נכון עבורי".
זמן קצר לאחר מכן קיבלה דנור הפתעה מבן זוגה, שהתפעל מהכישרון שלה: לימודי עיצוב פנים ב־HIT ("הוא פשוט רשם אותי, מבלי לשאול"). היא התקבלה והחלה ללמוד. כעבור שנה הוזמנה לקבל את הדיפלומה ברפואה וחששה מהרגע שתספר למרצים ולחברים על התפנית החדה. להפתעתה, התגובות היו חמות ומעודדות. "אחת המרצות אמרה לי: 'דניאלה, את מגשימה את החלום שלי!' חזרתי הביתה באנרגיות מחודשות".
היא פתחה מיד תיק כעצמאית ("לא היה לי זמן לרוץ על הפחדים שלי") והחלה לעבוד. עם השנים פנו אליה עוד ועוד רופאים שהכירה במהלך הלימודים: "זו סגירת מעגל מושלמת, אני פוגשת את כל החברים והקולגות, פשוט לא בבית החולים. עכשיו יש לי לקוח רופא עיניים ותוך כדי בחירת כלי סניטריה לבית אני שומעת ממנו על חידושים ברפואת העיניים. התחום עדיין מרתק בעיניי, אבל לעסוק בזה ביום־יום? אלה שני דברים שונים".
ללקוחות חדשים את מספרת שאת רופאה?
"מתישהו כן. חלקם מבקשים מרשם (צוחקת). אני גאה בזה שאני רופאה. העובדה שהשלמתי לימודי רפואה נתנה לי הרבה כוחות: אם סיימתי את זה, אני יכולה לעשות כל דבר. בשני המקצועות, אגב, מוטלת עלייך הרבה אחריות. בעיצוב פנים אנשים מפקידים בידייך את הבית שלהם".
בדיעבד את חושבת שהיית צריכה ללמוד עיצוב פנים בצעירותך, או שטוב שעברת את הדרך הארוכה?
"וואו, חשבתי על זה הרבה פעמים. אני חושבת שהייתי צריכה לעבור את המסלול הזה, כי זה עשה אותי מי שאני. היום אני אוהבת את מה שאני עושה, את האתגר שביצירה ואת הלקוחות. עצה שלי: אל תיתקעו בסכום ששילמתם על הלימודים או בהשקעה בהם, צריך לעשות משהו שאוהבים ומי שמרגיש שהוא לא במקום מדויק לו, שיעשה שינוי".
פינה שעיצבתי לעצמי
"היה לי חשוב ליצור מרחב עבודה שכיף לעבוד בו, אז תכננתי משרד מרווח בקומת הגג, עם נוף לשדרה ירוקה".
"הבנתי שעיצוב יכול להיות דומה מאוד לתכנות"
אנה לייבה בעבר מהנדסת תוכנה בהייטק, כיום מעצבת פנים
"אני לא מתגעגעת לפינוקים של ההייטק, לא לנופשים בחו"ל, לא לארוחות צהריים במסעדות ולא למתנות לחגים", מצהירה אנה לייבה, מהנדסת תוכנה שעשתה הסבה לעיצוב פנים, בעלת העסק Aniuta, עיצוב פנים והום־סטיילינג. לייבה, נשואה ואם לשלושה (29, 27, 23) מקריית אונו, מעצבת פנים כבר ארבע שנים, עבדה בתחום ההייטק 30 שנה. היא עלתה בגיל עשר מברית המועצות וגדלה בבת ים. בגלל מחסום השפה, השקיעה במקצועות הריאליים והצטיינה בהם. עם סיום הבגרות, למדה הנדסת תוכנה בטכניון כעתודאית. כשסיימה התגייסה לצה"ל, ועם השחרור החלה לעבוד בחברת התקשורת טלרד וללמוד לתואר שני באבטחת איכות.
בהמשך עבדה כמה שנים טובות גם בקומברס, רדוור, HP ואימפרבה, ואת נטייתה האמנותית השקיעה בעיצוב הבית, בתחביב הצילום ובחוג ציור על קרמיקה. "במפגש הורים בגן, הזמינה הגננת 'יועצת קריירה בלחיצת יד', שלחצה לי את היד ואמרה שאני צריכה להיות פסיכולוגית קלינית. התעצבנתי. מי את? מה את מבטלת את כל מה שאני עושה?". אבל עוד נחזור לזה.
נקודת המשבר הגיעה בתקופת הקורונה, כשעבדה מהבית: "פתאום הבנתי שהחיים קצרים, עוד מעט כולנו נמות, וזה מה שאני עושה? הרגשתי שחסרה לי משמעות בחיים ושאני לא מממשת את עצמי. רציתי לעשות משהו אחר לגמרי".
איך ידעת לאיזה תחום ללכת?
"היה לי ברור שאפנה לעיצוב פנים, כי תמיד הייתה לי משיכה לתחום והבנתי שעיצוב יכול להיות דומה לתכנות, כי אסתטיקה יכולה להיות מאוד ריאלית ולא בהכרח אינטואיטיבית. יצאתי לחל"ת של תשעה חודשים ולמדתי את המקצוע אצל מעצבת. כשחזרתי מהחל"ת, עבדתי עוד שנה, ואז הבנתי שזהו".
לא פחדת מהמחיר הכלכלי?
"אני אדם מאוד ריאלי וידעתי שיהיה לזה מחיר, אבל עבדתי קשה הרבה שנים וטפו טפו טפו, אנחנו בסדר כלכלית. בן זוגי ואני עשינו שיחה וקיבלתי גיבוי לשינוי בקריירה".
האם קיבלת ביקורת מהסביבה?
"לא, כי לגמרי הבינו אותי. אולי הם ראו כמה הייתי כבויה בתקופה האחרונה ושהייתי זקוקה לשינוי. היה הרבה פרגון, בסך הכול כולם סביבי רוצים שיהיה לי טוב".
ובסוף פרשת קצת לפני 7 באוקטובר.
"כן, והבנתי שהעסק שלי יצטרך להמתין, אז התנדבתי במיזם 'חזית הבית', שסייע לאנשים שאיבדו את ביתם לרהט ולעצב מחדש את הבית החדש. זה היה מעצים ומשמעותי. במקביל, עשיתי כמה פרויקטים לחברים בחינם, כדי לבנות תיק עבודות, ובהמשך התחלתי לעשות פרויקטים בתשלום".
עשית גם שינוי דרמטי משכירה לעצמאית.
"זה היה לגמרי שוק. לא הייתי מודעת לזה ש־80% מהעסק זה בכלל לא עיצוב פנים, אלא שיווק ומכירות, תחומים שאף אחד לא לימד אותי. עכשיו אני מנסה לקדם את עצמי באמצעות נטוורקינג. גם ניהול הזמן השתנה: בהייטק הייתי חייבת לעבוד עשר שעות ביום ולא יכולתי להגיד ב־14:00 בצהריים: 'סיימתי את המשימה, אני הולכת הביתה', כי אז היו אומרים לי: 'סיימת? קחי עוד עבודה'".
אילו כישורים מעולם ההנדסה לקחת לעיצוב?
"מאחורי האסתטיקה מסתתרת הרבה הבנה לוגית, שאני ממחישה באמצעות הדמיות מדויקות, כדי שהלקוחות יֵדעו מה הם עומדים לקבל. כמהנדסת, חשוב לי שהבית יהיה שימושי ונוח, ובהתאם למה שאמרה אותה 'יועצת קריירה בלחיצת יד', אני גם קצת פסיכולוגית, כי שיפוץ הוא תהליך מורכב והרבה זוגות רבים במהלך שיפוץ או בניית בית. אני עוזרת להם להגיע להבנות".
היום את מאושרת?
"לגמרי, ואני לא מתחרטת לשנייה על השינוי שעשיתי. בכל שלב בחיים, אדם צריך להקשיב לעצמו, להבין את המחיר של השינוי הרצוי ולהגשים את החלום".
פינה שעיצבתי לעצמי
"היה לי חשוב ליצור פינת ישיבה נעימה ומיוחדת במרפסת הגדולה, מול הנוף, אז שדרגתי את המרפסת באמצעות אריחים מצוירים בהשראת טוסקנה, שיצרו חיבור טבעי והרמוני בין החוץ לפנים".
