נער שגדל בחיפה, אלעד הופמן (34) התקשה מאוד למצוא את הסטייל האישי שלו כשפנה לחפש בגדים ברשתות ובחנויות המקומיות: "הגעתי לתחום הזה מתוך רצון להתלבש. לא בא לי להגיד 'להתלבש שונה' - אבל כן הרגשתי שכולם מתלבשים אותו דבר. היום אפשר לקנות אונליין, אבל פעם הקניינות בכל סניף של זארה הייתה שונה - הפריטים בדיזנגוף סנטר שבתל אביב היו שונים מאלו שבקניון חיפה. בכל פעם שהייתי חוזר מקניות בתל אביב, היו אומרים לי – 'כן, לחיפה זה עדיין לא הגיע'".
כשרואים את הופמן מבינים למה היה לו כל כך מאתגר להתלבש כשהיה נער חיפאי. הסגנון הייחודי שלו שונה בנוף ומבטל את ההפרדה המגדרית בין מחלקות הנשים והגברים. "במשך הרבה שנים הייתי צריך להסביר מה אני לובש ולהבהיר אם אלו בגדים של גברים - כשעברתי לתל אביב משהו קצת נפתח בי. ברגע שנכנסתי לחנויות וינטג', אמרו לי שהכול יוניסקס ושאני יכול לבחור מה שבא לי ומה שאני מתחבר אליו. לאט־לאט החלוקה הזאת הזו בין גברים לנשים התערערה אצלי. לא היו לי הרצון והצורך להוכיח 'אלו בגדי גברים'. החלטתי ללכת עד הסוף עם הפריטים שאני מתחבר אליהם, בלי קשר לאיזו מחלקה הם שייכים".
זה משהו שכבר יותר מקובל היום, לא? לפחות מצד נשים שנכנסות למחלקת הגברים לקנות פריטים שהן אוהבות.
"נכון, הרבה נשים אוהבות לרכוש במחלקת הגברים. ועדיין, יש משהו קצת חוסם בתרבות שאנחנו חיים בה. עדיין רואים מאוד את החלוקה המגדרית הזאת בפריפריה. בתל אביב יש משהו שנותן המון חופש".
אילו תגובות אתה מקבל על הלבוש שלך?
"כשאני מתלבש, אני מבין שזה הרבה יותר מיוחד, אני מתייחס לזה כאל אמנות אמיתית. אני אוהב מאוד ניכוס תרבותי ודברים שהם אותנטיים ואוריינטליים. והתגובות? זה מתחלק, אנשים שמעריכים אופנה מעריצים את מה שאני לובש ואני מקבל על זה המון תגובות ברשת. יש גם תגובות מאוד מורידות - הרבה פעמים כשאני הולך למקומות מסוימים, אם זה ירושלים לדוגמה, אני לא אלבש שמלות. אני עדיין אהיה אני, אבל אני אכבד את העובדה שיש מקומות שעדיין לא פתוחים לזה ואשתדל להימנע מלקבל תגובות שיהרסו לי את כל היום. בבית שלי בתל אביב אני אתלבש ככה".
ובכן, חברות, מדובר באובססיה
בגיל 22 עבר הופמן לתל אביב ועסק בקונדיטוריה ובגיל 26 החליט לטוס לדרום אמריקה, שם גם נפתחה לו החיבה לאיתור חנויות וינטג' וגיבוש סגנון לבוש ייחודי. "בטיול הזה חיפשתי את חנויות הווינטג', אבל גם שם קיבלתי המון ריג'קטים מהסביבה, כי זה עדיין היה מאוד שונה. כשחזרתי מהטיול בדרום אמריקה, החלטתי שאני חייב ללמוד את הבסיס של האופנה. עבדתי ב'רזילי' והתקדמתי בתפקידים, ואז הקורונה שינתה את הכול - היא נתנה לי את האומץ לעשות את זה. התחלתי לעשות סיורי וינטג' ששילמו לי עליהם באמת פרוטות, ולאט־לאט הבנתי שאני גם צריך להרוויח כסף. כשהיה יותר ביקוש, העליתי את המחיר".
איך זה הרגיש לצאת לדרך עצמאית דווקא בתקופת הקורונה המלחיצה?
"יש בזה משהו שהוא מפחיד מאוד, אתה לא יודע מי ומה מחכה לך ומה הצעד הראשון לעשות. הקורונה נתנה לי גושפנקה להעז לצאת לעולם ואומץ לפתוח את האינסטגרם ולהנגיש את התרבות הזאת. החלטתי שבכל יום שלישי אני אצא לחנות וינטג' אחרת ובכל יום רביעי אני אעשה סטיילינג עם הבגדים שמצאתי ואדגים איך אני משלב אותם".
באיזה שלב זה הפך מתחביב למקצוע?
"מלכתחילה התייחסתי לזה כאל מקצוע. אבל אני חושב שברגע שנפרדתי מהאקס שלי והייתי צריך להסתדר לבד, הבנתי שאין דרך חזרה, זו הדרך שבחרתי. זו גם הייתה הפעם הראשונה שעשיתי יריד. זה היה לפני ארבע שנים. הפעם הראשונה הייתה מלווה בהמון לחץ - אבל דווקא באותו רגע הבנתי כמה אני במקצוע הנכון. עשיתי אותו בבר הנסיך, היו שם 15 דוכנים וזה התפוצץ. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו מרים יריד שהוא רק וינטג' ולא יד שנייה. זה היה בתוך מתחם גראנג'י מדליק במרכז תל אביב ולא באיזו חושה או מקום אנדרגראונד, מקום שנותן כבוד לווינטג'. ממש ניסיתי לקחת את זה להיי לבל".
היום הירידים של הופמן הם שם דבר בתעשיית האופנה המקומית. הוא עורך אותם אחת לכמה חודשים ונותן במה למיטב העוסקים הישראלים בתחום - ועל אף האיום בכלכלה מסוגרת, הוא משתדל להביא גם קצת ייצוג זר. "בתקופה האחרונה אני מנסה להכניס גם חנויות מחו"ל, כאלו שביקרתי בהן ואהבתי במהלך הטיולים שלי. אני מנסה להביא אותן לישראל ולמכור את הסחורה שלהן, כדי שהקהל ייחשף גם לפריטים מהעולם ויראה שבסוף כולם חברים אחד של השני. אנחנו חולקים את אותה אהבה לבגדים, פיסים ודברים מיוחדים. היום, כשאני טס לחו"ל, הדבר הראשון שאני עושה זה לחפש איפה חנויות הווינטג' נמצאות. בגלל שאני גם רוצה לייצר את התוכן הזה, אני באובססיה. אלו התשוקה והאהבה שלי. כשאני בחו"ל, בן הזוג שלי מבלה יום שלם בחדר ואני בחוץ בחיפושי חנויות".
למה לדעתך התחום הזה פופולרי כל כך היום?
"קודם כול, בזכות הרשתות החברתיות. זה מאוד מתפוצץ שם. הרבה פעמים הצעירים הולכים לחנויות וינטג' ויד שנייה כדי לפשפש שעות ולמצוא את הפריט המיוחד הזה שהוא רק שלהם. זה נותן להם תעסוקה וההורים מאוד מעודדים את זה. בנוסף, אני חושב שיש הרבה יותר דיבור על אקולוגיה בבתי הספר ומודעות למיחזור ולתנועה ירוקה. זה נכנס יותר ויותר לתודעה. יש הרבה יותר דיבור של תן וקח ומסיבות החלפות. מובן שגם שיקול כלכלי נכנס פה".
אפרופו שיקול כלכלי, פריטי וינטג' ויד שנייה לא בהכרח זולים יותר, בעיקר בארץ.
"הרבה פעמים אנשים שומעים יד שנייה או וינטג' והם מצפים שהפריט יעלה 40 שקל. הם לא מביאים בחשבון שזה פריט היסטורי ואיכותי הרבה יותר. אם מדובר בפריט של מותג יוקרה - פעם האיכות הייתה הרבה יותר טובה וזה עדיין לא נמצא במערך השיקולים. אנשים עדיין חושבים שהם יכולים למצוא פריטי יוקרה בעשרות שקלים. פעם מישהי אמרה לי 'אומייגוד, מצאתי פריט של שאנל ב־150 שקל'. הסברתי לה שזו רפליקה. פריט של שאנל לא יכול לעלות 150 שקל, אלא אם הוא זיוף".
אתה מרגיש שהקהל בארץ יותר פתוח לעולם הזה?
"בעולם, תרבות הווינטג' מדוברת מאוד ושולטת מאוד בדור הצעיר, בזכות הסושיאל מדיה. אבל בישראל זה עדיין טיפה נטע זר. זה לא בתודעה של אנשים ללכת לקנות יד שנייה. אין לנו היסטוריה ארוכת טווח ובגלל זה אין פה עדיין מספיק פריטים כאלו. בגלל זה אני חושב שאנשים כמהים קצת לניחוח האירופאי. הקהל הישראלי הרבה יותר פתוח, אבל עדיין לא מספיק. זה גם בגלל המלחמה, היא קטעה את כל המגמה הזאת. אנשים היו במגננה ופחות רצו לצאת ולחגוג את החיים. אני יכול לראות את השינוי הזה גם בירידים שלי - הקהל הבוגר כמעט ולא מגיע, הילדים שלהם בצבא, הם יותר בחששות.
"זה לא רק תחום הווינטג' - אני חושב שכל עולם תרבות הצריכה השתנה. קצת חזרנו אחורה, לבייסיק, כפי שהיה בקורונה. אנשים רק רוצים ללבוש פיג'מות כל היום. אבל בסופו של דבר, אני מאמין במוצר הזה וחושב שאנשים יכירו בווינטג' כפריט ייחודי ומדהים".
המשכת לעשות אירועי מכירה גם במלחמה?
"למרות שאנשים פחות מתעסקים במותרות, אני עדיין עושה מכירות ואירועים ומנסה לייצר איזושהי המשכיות כדי לא להיעלם לגמרי מהתודעה. אני יודע שברגע שהמלחמה תיגמר באמת - אנחנו נהיה בסטטוס אחר לגמרי, כמו רוב העסקים העצמאיים במדינת ישראל".
אתה יכול להסביר את פער המחיר בין פריטי וינטג' ויד שנייה בארץ ובין חו"ל?
"קודם כול, יש הרבה יותר חנויות בחו"ל מאשר בארץ, המבחר שם גדול יותר ויבוא הפריטים האלו מחו"ל הוא יקר יותר. בארץ יש מין תחושה ש'דופקים אותך', שואלים 'למה הפריט הזה עולה 300 שקל?', והתשובה היא כי זו לא מדינה זולה. יש תפיסה שבחו"ל הכול הרבה יותר זול - אני רוצה להגיד שזה לא נכון. הרבה פעמים אני מגיע לחנויות שהמחירים בהן הם שווי ערך למחירים בארץ. בפריז למשל המחירים בשחקים, המקומיים קונים יקר וטוב. הם מעדיפים לקנות שמלה אחת ב־2,000 שקל מאשר לקנות מלא פריטים קטנים שעולים 400 שקל. במדינת ישראל זה בדיוק ההפך. בסופו של דבר, אנחנו עדיין לא נכס תרבותי של וינטג'".
מה בעצם ההבדל בין וינטג' ליד שנייה?
"פריטי וינטג' הם פריטים עם ותק של מינימום 30 שנה. יש התייחסות לאיכות הפריט, ההיסטוריה שלו והייצור. פעם הקולקציות היו הרבה יותר מצומצמות. בנוסף, בשנות ה־20 וה־30 התפירה הייתה ברמה גבוהה יותר. היום, בגלל הייצור ההמוני ותחלופת הטרנדים, פריט וינטג' הפך להיות פריט בן 20 שנה. זו גם הפעם הראשונה שפריטים משנות האלפיים - מה שנקרא טרנד ה־K2Y, הפכו להיות וינטג', התפוצצו בכל העולם והפכו לנכס תרבותי. המושג יד שנייה, לעומת זאת, מתייחס לפריטים שנלבשו בעבר. לא כל וינטג' הוא יד שנייה. יש הרבה מותגים, כמו ליוויס למשל, שיצרו עודף פריטים ומעולם לא השתמשו בהם. הם נשמרו במפעלים או מאוחסנים איפשהו ומגיעים עם אטיקט מקורי. זה נקרא Deadstock".
אתה לובש רק בגדי וינטג' ויד שנייה?
"היום אני אוהב לשלב בין חדש לישן, אבל 90% מהארון שלי הוא וינטג'. גם בירידים שלי, הדוכנים הם 90% וינטג'. אין בי כעס על מי שקונה חדש. אני מבין שאנחנו חיים בתרבות של שפע, קשה לקנות רק יד שנייה ווינטג'. לפעמים אתה רוצה לקנות ג'ינס חדש שיישב עליך בול או חולצת בייסיק לבנה, שזה הדבר שהכי קשה בעולם למצוא ביד שנייה. אפשר לשלב גם וגם. לא צריך להיות ראש בקיר.
"מה שכן, כשאני קונה יד ראשונה, אני מעדיף לקנות ממעצבים ישראלים ולתמוך בייצור מקומי. קשה מאוד להתקיים פה בארץ בתחום האופנה. אני מעריץ אופנה. אני הגעתי לתחום של הווינטג' דווקא בגלל האופנה ולא מתוך אידיאולוגיה. אני כן תומך בתנועה ירוקה וחושב שזה דבר מהמם, אבל אני בתחום כי יש לי תשוקה לאופנה, בגלל הפריטים המיוחדים, בגלל שיש איזו היסטוריה. אני מעריך אמנות ורואה איך מעצבים ישראלים לוקחים השראה מהעבר והופכים אותה למשהו עדכני, וזה דבר מהמם בעיניי. כן, זה יקר יותר ופחות נגיש, אבל לקנות חולצה בזארה ב־20 שקל זה לא פאשן בעיניי. וגם למה לא לתמוך בעסקים צעירים, קטנים, מדהימים, שעובדים כל כך קשה למחייתם? צריך להאדיר את זה. בגלל זה אני ממש מעריך את מוטי רייף, שנותן במה למעצבים ישראלים. עכשיו שבוע האופנה חוזר אחרי שלא התקיים כשנתיים, וזה דבר מבורך בעיניי".
מה תגיד למי שחושב שאתה מתלבש ככה בשביל תשומת הלב?
"אני נמשך לפריטים הכי מיוחדים ויוצאי דופן. לפעמים אני אומר לעצמי, 'אולי זה יותר מדי?', ואני לוקח משהו דומה אבל עדין יותר ומראה לבן זוגי או לחברה, והם אומרים לי 'אתה הרבה יותר אקסטרווגנטי מזה'. כשאני שואל אותם אם זה לא יותר מדי, הם אומרים לי 'אין דבר כזה, זה אתה'. וזה נכון, זה אני בסוף. אני רוצה את המיוחד והאותנטי.
"אחרי חמש שנים בתוך העולם האופנה, אני כבר מסנן. חברות אומרות לי לפעמים 'הוא הסתכל עליך בצורה מוזרה', אבל אני כבר לא רואה את זה, זה קצת חולף על פניי. אני חושב שככה כולנו צריכים להתנהג. יש הרבה אנשים שנמצאים בעבודות או במקומות שמאוד קשה להם להביע את עצמם בהם, ומה שאני מנסה להראות זה שאנחנו יכולים לחיות איך שאנחנו רוצים. יש משפט מפורסם Life is too short to wear boring clothes, ואני באמת חי על פי הדרך הזאת".
טיפים לציידת הווינטג' המתחילה
1. לא לפחד להעז. למי שממש מתחילה, אני ממליץ להוסיף אקססורי וינטג' קטן כמו תכשיט או תיק, שאין לאף אחת, ללוק של ג'ינס וטי־שירט. זה יקפיץ לך את המראה מבלי להרגיש מוגזם. לאחר מכן, אני ממליץ להגדיר לאיזה פריט את הכי מתחברת, בין אם זה ג'ינס או חולצה או צבע מסוים, ולגשת לפריט הזה קודם. ככה תרגישי הרבה יותר שייכות בתוך העולם הזה.
למתקדמות יותר, אני ממליץ לנסות בגדים שהם לא בהגדרה בטעם שלך ולמדוד אותם. אני מעודד את זה הרבה בסיורים שאני עושה - להוכיח שאפשר להתלבש בצורה שונה ואחרת. לרוב הפריטים שאת הכי מתחברת אליהם, יש לך כל כך הרבה מהם שאת לא לובשת אותם בכלל. שחררי מזה ותקני דווקא משהו אחר.
2. להתחיל לאט. לא להתחיל מהחנויות העמוסות או בשוק רצפה שצריך לנבור ולפשפש בו. להגיע לחנות מסודרת, מאורגנת ונקייה בעין. שתרגישי שנעים לך.
3. להגיע עם סבלנות וזמן. לבוא במטרה לחפש ולדפדף, אבל לדעת שזה יכול לקחת זמן. קשה לסקור את הפריטים מרחוק וכשאת מדפדפת את מגלה עולם אחר - פתאום למשל את רואה שהחולצה הייתה בתוך הז'קט, ולא ראו אותה כמו שצריך.
