סיפורה של עדי סקרישבסקי (36) מרמת השרון, אמא לתינוק, חברה בתנועה החברתית "לינק 20" מבית שותפויות רוטשילד, עובדת בחברת החשמל:
נולדתי עם שיתוק מוחין. לא ברור לגמרי מה קרה, אבל הייתה מצוקה אחרי הלידה. האבחנה התקבלה כשהייתי בת שלושה חודשים. הרופאים אמרו להורים שלי שלא אלך, שלא אדבר ושלא תהיה לי שליטה על הסוגרים. משם התחיל המסע שלי, היה לי איחור התפתחותי אבל בכל פעם הצלחתי לעשות עוד משהו ועוד משהו.
שיתוק מוחין נע על סרגל של נכויות בין מי שלא עושה כלום לבד ובין מי שמצליח לתפקד. אצלי הוא מתבטא בקשיים בהליכה ובשיווי המשקל. אני הולכת בעזרת קב ויש לי קלנועית למרחקים ארוכים. אני מאמינה שבזכות הטיפולים, האמונה והליווי של ההורים שלי שדחפו אותי קדימה ולא ויתרו לי, הגעתי לאן שהגעתי.
"באחת הבדיקות האחות שאלה איפה בעלי, וכשעניתי שאני חד־הורית היא שאלה איך אתמודד עם תינוק. זה נגע במקום כואב"
מגיל גן ועד התיכון הייתה לי סייעת צמודה והשתדלתי לא לוותר על כלום, כולל טיולים שנתיים. קיבלתי פטור מהצבא אבל ביקשתי להתנדב ושירתתי במשך שנתיים בחיל האוויר. המגבלה לא מנעה ממני לטוס לחו"ל לבד, לשכור דירה בתל אביב עם שותפים. אלה דברים שנראים טריוויאליים, אבל הם לא.
כשנרשמתי לתואר ראשון במשאבי אנוש אמרו לי שייקח לי חמש שנים. אחרי חצי שנה הבנתי שאני לא מוכנה להישאר מאחור, צמצמתי פערים ולמדתי בדיוק כמו כל סטודנטית אחרת.
עם השנים היו לי מערכות יחסים פה ושם, אבל לא שום דבר משמעותי. זה פשוט לא קרה. היו גברים שאמרו לי שהם לא יוצאים עם אישה נכה, והיו כאלה שהדייט פשוט התבטל ברגע שהם גילו. אחרים פחדו מהחברים או מהמשפחה. באפליקציות דייטינג מעולם לא הסתרתי את הנכות. כתבתי שיש לי מוגבלות, העליתי תמונות עם הקב.
בגיל 31 כבר הבנתי שהזמן עובד נגדי ושאני רוצה אופציות. בחרתי תורם ועשיתי שימור ביציות וגם הקפאת עוברים. לפני שנה וחצי, ביום כיפור, אחרי תקופה של בלבול, כשניסיתי שוב זוגיות וזה לא קרה, התפללתי בבית כנסת קטן ושם הרגשתי בבירור שזה הזמן שלי להיות אמא.
היו לי חששות: איך הגוף שלי יקבל את ההורמונים, האם אכנס להיריון, האם אצליח להחזיק היריון, איך אעבור את הלידה. זה היה בשיא המלחמה, הכול היה סוער. החלטתי להתנתק מהחדשות ומרעשי הרקע והייתי בבועה אופטימית, עם אנשים שעושים לי טוב. החברים הקרובים וההורים ליוו אותי בכל שלב, התרגשו איתי, חיכו איתי.
"בזמן הטיפולים לא הצלחתי להזריק לעצמי את הזריקות, אז בכל יום נסעתי להורים שלי. אבא שלי הזריק לי, ולפעמים מאמן הכושר"
הדרך לאימהות חשפה בפניי עוד שכבות של חוסר נגישות וחוסר מודעות. במרפאות נשים לא פעם המיטה לא מתכווננת, והייתי צריכה להיעזר ברופא כדי לטפס עליה. באחת הבדיקות אחות שאלה איפה בעלי, וכשעניתי שאני חד־הורית היא שאלה אם אני מבינה למה אני נכנסת ואיך אתמודד עם תינוק. זה נגע במקום כואב, אבל בחרתי להמשיך הלאה.
בזמן הטיפולים לא הצלחתי להזריק לעצמי את הזריקות, אז בכל יום נסעתי להורים שלי. אבא שלי הזריק לי, ולפעמים מאמן הכושר. עשיתי שלושה סבבים של הפריות, ובשלישי נקלטתי.
במהלך ההיריון פגשתי רופא אחד ששינה לי הכול: פרופ' שלי מזעקי־טובי, מנהל מחלקת יולדות בשיבא. הוא היה הראשון שראה אותי כעדי, לא כ'עדי עם המגבלה'. הוא לא התעלם ממנה, וגם אני לא, אבל היא לא הגדירה את הגבולות של מה אפשר. הוא היחיד שהלך עם החלום שלי, ללדת בלידה רגילה ולא בניתוח קיסרי. המשכתי לעשות פיזיותרפיה וספורט ועבדתי עד חודש שמיני.
בנובמבר האחרון הגעתי לחדר הלידה. הלידה נמשכה 26 שעות והייתה מורכבת: טונוס שרירים גבוה, חום, לחץ דם גבוה והאטות בדופק. הגעתי כבר לחדר ניתוח ואז ארבע לחיצות, וקיבלתי את הלידה הרגילה שחלמתי עליה.
לבן שלי קראתי עוז מאיר. עוז על הדרך שעברתי ומאיר על שם סבא שלי ועל שם האור שאני מנסה לתת לעולם והאור שהוא מביא אליי. אני גרה קרוב להורים ומתרגלת לסטטוס החדש. נכון שאני לא יכולה לעשות הכול, אבל יש אנשים אחרים שהם הידיים והרגליים שלי. יש לי מטפלת צמודה שעוזרת וביחד אנחנו מייצרות פתרונות.
אני אולי לא יכולה להרים את הבן שלי מהעגלה, אבל כשהוא עליי זה כבר לא משנה. כשהוא יגדל, גם אם לא אצליח לרוץ איתו בפארקים, אצליח לעשות איתו דברים אחרים. לפעמים אני חוששת שהוא לא יראה בי אמא שלו בגלל שאני לא עושה את כל מה שאמא עושה, לא מקלחת אותו ולא מרגיעה אותו בעמידה, אבל אז אני מזכירה לעצמי שהכול יהיה בסדר.
מאז שהייתי ילדה נעתי בין העולם ה"רגיל" ובין העולם של אנשים עם מוגבלות. הייתי במסגרות של עמותות, כיום אני חברת רשת "לינק 20", מבית שותפויות אדמונד דה־רוטשילד, שמקדם זכויות של אנשים עם מוגבלויות. שש שנים ישבתי במועצת הבוגרים והובלתי צוות, נלחמנו על שוויון בין אם בהנגשת מקלטים במהלך המלחמה או בהנגשת תחבורה ציבורית.
"היו גברים שאמרו לי שהם לא יוצאים עם אישה נכה, והיו כאלה שהדייט פשוט התבטל ברגע שהם גילו"
אני עובדת בחברת חשמל כמגייסת עובדים כבר שמונה שנים, ואחד הפרויקטים שאני גאה בהם במיוחד הוא "ניצן אור", תוכנית שמטרתה לשלב אנשים עם מוגבלויות בתעסוקה. אני גם מלווה בהתנדבות קבוצות חיילים פצועים בפעילות סקי־מים ומעבירה בארגונים ובבתי ספר הרצאה שנקראת 'אחותכם הצולעת', על הסיפור האישי שלי.
שאלו אותי פעם אם הכוח והאמונה שלי הם כתוצאה משיתוק המוחין או שזה פשוט האופי שלי. אי־אפשר לענות על זה. עברתי ניתוחים וחוויות שליליות והיו דברים שלא הצליחו לי, אבל כל זה רק בנה אותי. בכל אופן, אני מאמינה שכל בן אדם, גם מי שיש לו מגבלה וגם מי שאין לו, צריך שיהיו לו מטרות בחיים, גדולות או קטנות.
שורה תחתונה: כשהייתי ילדה לא יצאתי למסיבות כי החברים לא הבינו שצריכים להיות צמודים אליי. כבוגרת מצאתי חברה אחת שידעה למצוא איתי כיסא במסיבה, ושם מצאתי את המקום שלי. ככה אני יודעת שתמיד הדברים מגיעים בזמן שלהם".
