בשנת 2002 לימדה סמדר ברנר (73) משחק בבית ספר תיכון יהודי באל־איי. בין התלמידים שלה היו הבנים של שתי מלהקות מובילות בהוליווד, ואף אחת מהן לא ידעה שברנר היא שחקנית ישראלית לשעבר, שזכורה כמי שגילמה את יפצ׳וק בסרט ״הלהקה״. אחת המלהקות הפגישה אותה עם הבמאי מייקל אפטד. הוא מיד הסכים שהיא תפורה לתפקיד מזכירתו של עורך הדין בסרט ״עד כאן״, שבו שיחקה ג׳ניפר לופז. ״בכל פעם שג׳ניפר הגיעה לסט הייתה סביבה פמליה של 20 אנשים לפחות״, צוחקת ברנר. ״כמובן, היא לא התערבבה איתי ולא הפכה לחברה הכי טובה שלי, ובהפסקות היא פשוט נעלמה, אבל נדהמתי לראות איך היא הופכת מבחורה נחמדה ליפהפייה מהממת אחרי איפור ושיער. כשהייתה לנו סצנה ביחד, היא הגיעה רצינית ומחויבת. היא הייתה גם בכל החזרות. ההשקעה שלה היא חלק מההצלחה שלה".
מה עשה לך הניסיון ההוא?
"קיבלתי חשק לשחק בעברית, בישראל. אחת הסיבות שחזרתי לארץ אחרי שנישואיי השניים הסתיימו הייתה כדי למצוא זוגיות עם ישראלי. לא רציתי את כל האמריקאים העשירים שחיזרו אחריי. אבל הייתה עוד סיבה: רציתי לחזור לעבוד בשפה שלי, בסביבה שלי, במנטליות הישראלית. חשוב ליצור מהשורשים ומהנשמה שלך״.
"כשאת הולכת וחוזרת אחרי למעלה מ־25 שנה, השם שלך לא נשמר. סמדר? מי? אה, יפצ׳וק, אוקיי. לא יכולתי לעשות שום דבר אחר, כי זה מה שזכור ממני".
עברו עוד כמה שנים עד שזה קרה: ב־2014 שבה לישראל, לדירה מול הים בחיפה. שני אירועים נוספים גרמו לה לארוז את המזוודות: מותו של אריאל שרון, שאותו לא הכירה אישית אך העריכה מאוד, ב־11 בינואר 2014, ומותו של מנחם זילברמן, חבר קרוב ושותף עסקי, יומיים אחר כך.
זה היה משבר גדול עבורך.
"כן. כשאריק שרון נפטר וראיתי את הלוויה שלו בטלוויזיה שאלתי את עצמי, מה אני עושה פה, באל־איי? ואז מנחם נפטר והלוויה שלו הייתה אחד הרגעים הקשים והעצובים שיכולים להיות. עד עכשיו אני מדברת על זה ודומעת. הוא נקבר בארצות הברית, מדינה שהיא לא שלו, והוא אולי היה מאושר, אבל אני הרגשתי שהוא נקבר בלי שורשים. מנחם כל פעם היה אומר שהוא נסע לארצות הברית כדי לא להרגיש שהוא בארץ ולא קוראים לו יותר. זו הרגשה קשה למי שהיה פעם נורא מפורסם בישראל, ולא כל כך צריך אותך כבר".
עוד לפני כן, בתחילת שנות ה־2000, היה לך ניסיון לחזור לארץ.
"כן, בימי מלחמת לבנון השנייה. הגעתי ונשארתי שנה וחצי. הרמתי פה את 'גלי חום', הפקת מיוזיקל על נשים בגיל המעבר ששיחקתי בה בתיאטרון חיפה, וגם הצטלמתי לסדרה 'קרוב לוודאי' עם מאיר סויסה".
"הייתי אומללה בנישואים"
הנחיתה בישראל ב־2014 לא הייתה לה קלה. ברנר הגיעה לכאן שש שנים לאחר שנישואיה השניים, לאיתי דישון, הסתיימו. "הנישואים השניים שלי היו נחמדים. הוא היה צעיר ממני בשש שנים ומה שהפריד בינינו בסוף היה שאני רציתי לחזור לארץ והוא לא. אגב, אם את שואלת על מה אני מצטערת, אז שלא עשינו ילדים ביחד. כשהתחתנתי איתו כבר הייתי קרובה לגיל 40 וניסינו ולא כל כך הלך. כשהלכתי לרופא ואמרתי שאני רוצה עוד ילד הוא אמר, 'בשביל מה? יש לך ילדה אחת בריאה'. היו לי מחשבות לקחת תרומת ביצית ולהיכנס להיריון, אבל בעלי לא רצה וזה לא קרה בסוף״.
"אומרים שאם היית יפה בצעירותך, קשה לך להיות מבוגרת. אבל זה לא רק במראה. כשהייתי צעירה הדלתות נפתחו בכל מקום. אני מתגעגעת לאנרגיה הזו"
סמדר ברנר־דישון נולדה כסמדר אבניאל בחיפה, אחת משלוש בנותיהם של רחל, ניצולת שואה בעלת מספרה ובצלאל, יליד הארץ, בעל חנות סדקית, שהיה בנו של הצייר מרדכי אבניאל. היא גדלה בשכונת הדר הכרמל, למדה בתיכון הריאלי, שירתה בלהקת פיקוד צפון ואחר כך למדה משחק באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1974 נישאה לדן ברנר, איש עסקים שהיה אלוף ישראל בשחייה, אביה של בתה שירלי. "כשהיא נולדה הסתובבתי איתה עם תיק שבתוכו מוצץ וחיתולים כשרוב השחקניות סביבי היו רווקות. שיחקתי אז בתיאטרון חיפה, ב'הקאמרי' ובתיאטרון לילדים ולנוער", היא אומרת.
בשנת 1978, כשהייתה בת 26, גילמה את יפצ׳וק בסרט ״הלהקה״ ואחר כך שיחקה בעוד תפקידים בטלוויזיה ובקולנוע הישראלי (״אדון ליאון״, ״הקרב על הוועד״, ״פוטו רומן״) ובסרט האמריקאי "המתופפת הקטנה". אלה היו השנים היפות בקריירה שלה, היא אומרת.
ב־1987 התגרשה מברנר ושלוש שנים אחר כך עברה לארצות הברית. שם, בהמשך, התחתנה בשנית.
את עושה לפעמים חשבון נפש, איפה היית יכולה להיות בקריירה אם לא היית עוזבת את הארץ?
"אני חושבת שאני דפקתי לעצמי את הקריירה כשהחלטתי לעזוב לבד את הארץ עם שירלי כשהייתי בת 38. אבל לא הייתה לי ברירה. הייתי אומללה בנישואים. הרגשתי שאין לי על מי להישען. היה קשה, קשה, קשה, ואחרי הגירושים רציתי רק להתרחק.
"כשעזבתי הייתי בליגה של הגדולות, קיבלתי תפקיד בהצגה של פשנל שהתמודדתי עליו מול ירדנה ארזי ומיקי קם. אבל כשאת הולכת וחוזרת אחרי למעלה מ־25 שנה, השם שלך לא נשמר. סמדר? מי? אה, יפצ׳וק, אוקיי. לא יכולתי לעשות שום דבר אחר, כי זה מה שזכור ממני.
"אני לא מאשימה את התעשייה ולא מאשימה את האנשים. אני לוקחת על זה את מלוא האחריות. אם הייתי חוזרת אחורה אולי הייתי פועלת אחרת ונשארת בארץ עם כל הקשיים. בזמנו לעזוב היה פתרון טוב כי הייתי נשואה לאיש מאוד חזק מאחת המשפחות העשירות בארץ, כל המדינה הכירה אותו. לא הרגשתי שיש לי את העושר הזה או את המעמד הזה. מה שהיה חשוב לי זה להיות שמחה, להיות אמא של שירלי ולהצליח בקריירה שלי. לא אהבתי את כל המסיבות. היה לנו בית במקום הכי יפה שיש, מול הגנים הבהאיים, אבל אותי לא עניין כלום".
ואיך היו החיים החדשים באמריקה?
"אמריקה היא מקום קשוח לגרושה עם ילדה. היו לי כמה חברים שקיבלו אותי בזרועות פתוחות, וחברה טובה סידרה לי את העבודה כמורה למשחק. היה לי רוגע. נשמתי. הרגשתי בטוחה והרגשתי ששירלי בטוחה, וזה היה לי הכי חשוב. כל הזמן רציתי לחזור לארץ, הייתי באה לביקורים ורוצה להישאר עוד קצת ובסוף חוזרת לאמריקה. יש שם המון ישראלים שחיים ככה, חצויים. אין לך את הביחד, את החברה, את המשפחה, את ההורים ואת האחיות".
איך התפרנסת?
"לימדתי בבית ספר לאמנויות וגם הייתה לי באל־איי חברה בשם גיטה זלצר, במאית. מנחם זילברמן ואני עשינו איתה הצגות וגם הבאנו הצגות מהארץ, כמו 'הסרפד של השכן' ו'סיפור משפחתי'. גרתי בוואלי ווילג׳, מקום נחמד שיש בו מכולות עם גבינת 'סקי' ישראלית וקונדישנר של 'כיף' ומרכך כביסה ישראלי. היה שלב שהציעו לי לשיר בפאב של ישראלים, אבל אמרתי לעצמי שזה לא בשבילי. מבלי להשתחצן, לשיר בפאב שבו כולם שותים ואוכלים זה לא מה שאני רוצה לעשות. אני רוצה ליצור. אני אמנית״.
"מנחם זילברמן היה אומר שהוא נסע לארצות הברית כדי לא להרגיש שהוא בארץ ולא קוראים לו יותר. זו הרגשה קשה למי שהיה פעם מפורסם"
לסרטים הוליוודיים לא הגעת.
"זו לא הייתה המטרה שלי כשעברתי לשם. אחרי מערכת היחסים הקשה שעברתי הרגשתי לא מספיק שווה בתוכי, אז עבדתי קשה על הערך העצמי. אחרי כמה שנים זה התחיל לדגדג לי, ואז התחלתי ללמוד שם משחק. היה לי גם איזה סוכן, אבל לא התאמצתי בשביל זה. נראיתי כמו אמריקאית והיה לי מבטא ישראלי״.
בסוף שנות ה־90 חזרה ארצה בתה, שירלי, שיחקה כאן בסדרות (״כסף קטלני״, ״רמת אביב ג׳״) וגם בקולנוע (״מר באום״). ״אני הייתי בארצות הברית כשכל זה קרה״, מספרת סמדר. ״שירלי למדה באוניברסיטה ופתאום אמרו לה שהיא צריכה להתגייס. בסוף לא גייסו אותה כי היו יותר מדי בנות, אז אמרתי לה 'בינתיים, כשאת בישראל, לכי לסוכנת לביאה הון'. היא באה עם החן שלה, עם היופי שלה, עם הכישרון ועם האמריקאיות שהיא ידעה לשווק נהדר. היא הצליחה מאוד ואחרי כמה שנים רצתה לחזור לאל־איי. לא עזר לי שאמרתי לה, 'תישארי בישראל'״.
"הרגשתי מנותקת כל הזמן"
שירלי חזרה לארצות הברית ב־1999, שיחקה שם בתפקידים קטנים בסרטים ובתיאטרון, נישאה לברוס רובינשטיין וגם השתתפה ב"מחוברים" ב־2013. בנותיה של שירלי, מילה (21) וג׳ורני אל המכונה ג׳וג׳ו (14) השתתפו בפרסומות בארצות הברית והשתלבו בתעשיית השואו־ביזנס האמריקאית. "שירלי השקיעה המון בשיעורי ריקוד ושיעורי פסנתר", אומרת סמדר. "שם לא מספיק שהילד יפה, האמריקאים מאוד מקצועיים. מילה שיחקה בסרט עם שרה ג'סיקה פארקר ובט מידלר. שתיהן עושות המון תפקידי אורח בטלוויזיה. בקרוב יגיע לארץ סרט על רב שנלחם באנטישמיות, ומילה משחקת בו תפקיד נחמד״.
הבת שירלי והנכדות מילה וג'וג'ו
את בן זוגה בארבע וחצי השנים האחרונות – מתי ארזי (80), כדורגלן לשעבר במכבי חיפה, הכירה דרך בתו. שנה אחרי שארזי התאלמן התקשרה הבת, שסמדר הייתה מיודדת איתה, ושאלה אם סמדר מוכנה ללכת לשתות קפה עם אבא שלה. מאז הם ביחד ואף חולקים כתובת. ״הסכמתי מיד להכיר את מתי כי רציתי זוגיות״, היא מחייכת. ״אני לא אוהבת להיות לבד. מתי הוא איש טוב, הוא מכבד אותי וכיף לנו מאוד. לכל גיל יש את הזוגיות המתאימה לו״.
את רחוקה מהבת שלך ומהנכדות. זה לא פשוט.
"את יודעת, הנכדות לפעמים ישנות אצלך, לפעמים את לוקחת אותן לבית ספר, אבל זה קורה פעם בשבוע, ומה אני עושה עם שאר הזמן שלי? איפה אני? אמרתי לעצמי – או שאני חיה את החיים שלי או שאני חיה את החיים שלהן. זו הייתה החלטה קשה. הן היו באות אליי פעם בשבוע והיה לי במקרר מלא יוגורט 'גמדים', בשביל שיהיה להן את הדברים שהן אוהבות. הייתי פותחת כל יום את הדלת ורואה את ה'גמדים' ולא רואה אותן.
"למרות שעשיתי ופעלתי והיו לי שם שירלי והנכדות, הרגשתי מנותקת כל הזמן. היו לי חברים ישראלים וחברים אמריקאים וכאילו היה לי בסדר שם, אבל לא היו לי הנשמה והלב".
עם הנכדות
וכאן?
"בארץ טוב לי. עברתי פה את המלחמה, שירלי כל הזמן שאלה אם אני רוצה לבוא אליה, אבל לא פחדתי. אני אוהבת את המדינה למרות כל מה שקשה בה. יש לי כאן חברות מהילדות ומהצבא וממכון הכושר. אני נפגשת עם חברות להליכה ואחר כך אנחנו יושבות לקפה ומדברות על טיפולים קוסמטיים (צוחקת)".
ואת מלמדת משחק.
״אמא שלי תמיד אמרה לי: 'תעשי מה שאת אוהבת, גם אם זה לא מביא כסף'. אני טובה כשחקנית, למה שלא אעביר את הידע לחבר׳ה צעירים? באתי לארגון 'אתוס' (בבעלות עיריית חיפה) ואמרתי להם שאני רוצה לפתוח בית ספר למשחק ולעזור לילדים שאין להם יכולת לשלם. הם הרימו את הכפפה ופתחו לי מקום. לימדתי משחק ילדים, בני נוער, עולים וגם אוטיסטים. זה היה אתגר מטורף. מאז הקורונה אני ממשיכה ללמד במתכונת קטנה יותר".
"לא סופרים אותך בתור מבוגרת"
עכשיו היא עושה קאמבק בסדרה ״כל האמהות משקרות״ (כאן11), שעוקבת אחר קבוצת כדורשת נשים ביפו. עטרה פריש (״המפקדת״) ביימה, יעל כץ, נעם נבו ונטלי מיכאלשווילי־דרור כתבו, אגם רודברג ומאיה מרון מככבות.
זה לא התפקיד הראשון שלה מאז שחזרה: היא שיחקה כבר בעונה השנייה של "מנאייכ" ובתפקיד קטן ב״אבירם כץ״. ״אני עושה היום אודישנים, אבל אני לא בונה על זה. את התפקיד ב'כל האמהות משקרות' הכותבות ממש יצרו בשבילי, לפחות זאת התחושה שלי״, היא צוחקת. "אני משחקת אשת עסקים עשירה. כל הזמן חיכיתי שיכתבו לי דמות שאני יכולה לעשות בקלות, שהיא הטייפקאסט שלי, למרות שאני יכולה לשחק גם נשים מוכות ומסכנות".
את מרגישה שקשה לך לקבל תפקידים היום?
"כן, יש לי בעיה. אני בגיל שאני כבר צריכה לשחק סבתא, אבל החזות שלי צעירה מהגיל שלי. אני לא נראית בת 73. יש לי מלא שיער ואני לא רוצה לגזור אותו ולהיות עם שיער קצר. אני אוהבת להיות יפה ולא מוכנה להיות מוזנחת בגלל שאני סבתא. אלוהים, ברוך השם, בירך אותי בגנים די טובים, אז כשאני עושה אודישנים לתפקידים של סבתות, אני כנראה לא כל כך נראית סבתא. אני לא יכולה לעבור בת 50 ואני לא יכולה גם לעבור בת 70.
"אגב, כשהגעתי לסוכנת שלי, רינת איתן, עם תמונות שעשיתי במיוחד היא אמרה, 'התמונות האלה יותר מדי גלאמור, את צריכה להביא לי תמונות שאת נראית פשוטה יותר'. יכול להיות שגם מהשנים הרבות שחייתי בארצות הברית, נדבקה בי האמריקאיות הזאת.
"וכן, יש פחות תפקידים. המשחק מחקה את החיים. כשאת בת 30 יש לך הרבה אפשרויות. את לא רואה הרבה מנכ״ליות בנות 75. אני מגלמת דמות כזו, אבל במציאות יש כמה בודדות. אני מאמינה שאני צריכה ליצור את התפקידים לעצמי, אחרת זה לא יקרה.
"לא כל כך סופרים אותך בתור מבוגרת. אומרים שאם היית יפה בצעירותך, קשה לך להיות מבוגרת. אבל זה לא רק במראה. אני מתגעגעת לאנרגיה הזאת, לכך שאת פותחת את הפה וכל אחד מתחיל לדבר איתך. כשהייתי צעירה אנשים רק שאלו במה הם יכולים לעזור לי והדלתות נפתחו בכל מקום. זה משתנה בגיל מסוים. אני הרבה פעמים עוברת ליד אנשים ואני שקופה. היום אני צריכה להתאמץ יותר. הדברים לא קורים באותו הקצב שהם קורים לנשים צעירות, וזה בסדר. אני לא רוצה להיות אנה זק (צוחקת), אבל גם לא לשבת מול הטלוויזיה כל היום או לעשות פרלמנט קפה בקניון עם חברות. אני רוצה לשחק בשביל הנשמה ולעזור לצעירים. יש אולי שלוש שחקניות בארץ בגיל שלי שעובדות כל הזמן, כמו סנדרה שדה, שהיא חברה שלי. בסדר, כנראה הן הרוויחו את זה. אני הרבה פעמים חושבת שאולי אני צריכה לעבור לתל אביב, ואז כשאני אלך למכולת אני אפגוש שם את הבמאים, אבל חיפה זה הבית.
"יש אנשים ששומעים שאני עוד רוצה לשחק ומתפלאים, 'מה? לא נמאס לך כבר?', ואני עונה, 'ממש לא!'. עכשיו אני מעורבת בשלושה פרויקטים של סרטי סטודנטים. הגעתי לבניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב, שם למדתי פעם משחק, וחשבתי, וואו, איך עברו 50 שנה!".
