יש בסיפור הזה את כל הרכיבים לסדרת מתח: הצלחה גדולה, התרסקות, אהבה שבורה וגם התגברות. מאיה מרון מודה שיש לה מכרים שמקושרים לנטפליקס, שכבר דוחפים אותה לעשות סדרה על חייה. אבל עד שזה יגיע לבינג' במסך הקטן, בואו נחזור למועד שבו הכול החל - 11 במרץ 2019.
מרון (46), כנרת בינלאומית מחוננת, אמא לשלושה (בת 15 ותאומים בני 8), הגיעה אז לשיעור פילאטיס בשכונת המפסטד בצפון לונדון. היא כבר הייתה מתאמנת ותיקה ברשת המוכרת, שעם לקוחותיה נמנו מייגן מרקל וויקטוריה בקהאם. באותו חודש הצטרפה לסדרת אימונים חדשה שנועדה לנשים לאחר לידה, בניסיון לחזק את הגוף אחרי לידת התאומים שלה.
"באותו שיעור נכחו רק שתי נשים שלא הכרתי ומדריך מחליף שלא ראיתי בעבר", היא משחזרת בריאיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי. "עליתי על מכשיר שבו הגוף שלי פונה כלפי מטה ומותח חזק את שרירי הבטן. עשיתי שש חזרות של אותו תרגיל, ואז פתאום המוט, שהיה אמור להיות נעול במקומו, השתחרר. הקורה קרסה ואני הוטחתי למטה בעוצמה אדירה. הרגשתי כאב עצום בבטן ושמעתי את המרפק בזרוע שמאל שלי נשבר, כשברקע רעש ההתרסקות של המכשיר. מעוצמת הכאב איבדתי לזמן קצר את ההכרה. הדבר הבא שאני זוכרת זה שאנשים מהסטודיו ניגשו אליי, שאלו אם אני מסוגלת ללכת, ואז הקימו והובילו אותי למשרד, כדי שהשיעור יוכל להמשיך".
כשאת חבולה קשות.
"סבלתי מכאבי תופת, התקשרתי לבעלי דאז שיבוא לקחת אותי לבית החולים, אבל בו־זמנית הייתי צלולה וערה לחלוטין למתרחש. ראיתי שהעובדים בלחץ, שהם עושים הכול כדי להסתיר את העובדות. הם דיברו בטלפון עם מישהו, והיה ברור מאוד שהם מקבלים ממנו הוראות לא לתת לי לחזור לחדר שבו התאונה התרחשה. למרות הכאב העז הייתי נחושה לדבר עם המדריך, רציתי לשוחח עם המתאמנות שלצידי כדי לגבות מהן עדות. רציתי לקחת את המספר של המכונה שבה התרסקתי. אבל העובדים סירבו. הם אמרו שאני לא יכולה להיכנס באמצע ולהפריע לשיעור. בינתיים בעלי הגיע לאסוף אותי. המשכתי להתווכח איתם, ואמרתי להם שהם חייבים לפי החוק לכתוב לפחות דו"ח תאונה. למזלי, זה מה שהציל אותי בסוף. זה לא היה מספיק, אבל היה לי משהו ביד".
מה נאמר לך כשהגעת לבית החולים?
בגלל שהגוף שלי התפתל בעוצמה באוויר אבל שום דבר לא פגע בו ישירות, כלפי חוץ לא ראו שום סימנים - לא על המרפק ולא על הבטן. כששמעתי בזמן התאונה את המרפק שלי נשבר מיד חשבתי על הקריירה שלי, אבל קיוויתי שרק דמיינתי.
לצערי, בצילומי הרנטגן ראו מיד שמדובר בשבר רציני. באותו שלב, למרות שאני זוכרת שבמהלך התאונה כאבה לי מאוד גם הבטן, לא ציינתי זאת בפני הרופאים. אני חושבת שגם אם הייתי מאבדת רגל, לא הייתי מתייחסת לזה אז. כל המודעוּת שלי הייתה מופנית רק לדבר אחד: המרפק והיכולת שלי להמשיך לנגן. לא חשבתי על שום דבר אחר. וכשאימתו שהמרפק נשבר בצילום, גם אני נשברתי".
אבא קרדיולוג וכנר
כדי להבין את גודל השבר האישי צריך לחזור לילדותה. היא נולדה בירושלים לאבא קרדיולוג ולאמא רופאת משפחה, בת שנייה מבין ארבעה אחים ואחיות. את האהבה לכינור ירשה מאביה. "אבי ניגן בכינור בילדותו וחלם להיות כנר מקצועי", היא מספרת. "אבל בגיל 18 הוא התגייס לצבא, מה שמנע ממנו להתאמן באופן רציף במשך שלוש שנים. כשהשתחרר הבין שיהיה לו קשה מאוד להמשיך בתחום בצורה תחרותית ופנה ללימודי רפואה. בבית תמיד האזנו למוזיקה קלאסית והלכנו לקונצרטים. אבא ניסה להנחיל את אהבתו לכינור לכל הילדים, אבל אני היחידה שנדבקתי בחיידק. התחלתי לנגן בגיל שבע ורק רציתי להמשיך לנגן עוד ועוד. מעולם לא היו צריכים להגיד לי להתאמן".
כשהייתה בת תשע עברה עם משפחתה לטורונטו בעקבות התמחות של שני הוריה. שם החלה להתחרות ולזכות בפרסים רבים, כולל זכייה באליפות קנדה לנגינה בגיל 12. בהמשך חזרה המשפחה לישראל, בגיל 15 למדה כינור אצל הווירטואוז חגי שחם באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, ובגיל 17 עברה לאוניברסיטת אינדיאנה בארצות הברית ללמוד על מלגה מלאה אצל הכנרת הבינלאומית מרים פריד. כשהייתה בת 20 עברה ללונדון ללימודי ויולה ב־Royal Academy of Music, ומשם הקריירה שלה החלה לנסוק במהירות. היא הוזמנה לנגן בתזמורות מפוארות, כגון בית האופרה של סידני, התזמורת הסימפונית של לונדון והפילהרמונית של ברלין. בגיל 27, במהלך קונצרט באוסטריה, פגשה את מי שנהיה לימים בעלה: בונה כינורות נודע ממוצא גרמני. יחד עם ילדיהם הם חיו לסירוגין באנגליה ובגרמניה.
"באפריל 2019, חודש אחרי הפציעה, עברנו לשנה לישראל. בשלב הזה חשבתי שעוד אוכל לחזור לנגן ורציתי להיות לצד המשפחה שלי כדי להתאושש". כעבור כמה חודשים היא שמה לב למשהו מוזר בבטנה - ההיפרדות הבטנית (דיאסטזיס רקטי) שהייתה ברוחב של סנטימטר אחד לאחר לידת תאומיה, התרחבה פתאום באופן ניכר. בנוסף, היא פיתחה בקע טבורי. "יכולתי להכניס את כל האגרוף שלי לתוך החור", היא אומרת. "אבל בשלב הזה לא קישרתי זאת לתאונה כלל. הייתי בטוחה שזה קשור להיריון. לא ידעתי שמצב כזה לא יכול להחמיר, ככה פתאום, שנה אחרי הלידה. בדיעבד אולי לא רציתי לדעת. היה לי מספיק קשה עם העובדה שהתאונה גמרה לי את המרפק, שהסטודיו מסרב לקחת אחריות ושעליי להילחם בו משפטית. עברתי ניתוח אצל מנתחת פלסטית והייתי בטוחה שבזה זה נגמר".
אבל זה לא נגמר."החלו לי כאבי גב, וכשנעמדתי הגוף שלי נטה קדימה. בהתחלה הנחתי שמדובר בתופעות לוואי של הניתוח, אבל המצב רק הלך והחמיר. לא הצלחתי לייצב את צד שמאל, והחלו להופיע בליטות בצד השמאלי של הבטן. היום אני יודעת שאלה היו שרירים שנקרעו בזמן התאונה. כיוון שהם לא היו מחוברים לעצב, הם פשוט התאבנו. קיר הבטן שלי זז הצידה ונהיה חופשי. העצבים שתומכים ביציבה ובהליכה נפגעו בעקבות הטראומה. את כל זה הבנתי, לצערי, רק אחרי חמש שנים של סבל פיזי ונפשי".
ניפגש בבית המשפט
חזרה לשעות הראשונות אחרי הפציעה במכון הפילאטיס. לאחר טיפול ראשוני בבית החולים שוחררה מרון לביתה, עם הנחיה להמשך טיפול ומעקב אצל מומחה. כבר אז הבינה שתיאלץ לדחות, לפחות לחודשים הקרובים, את כל הקונצרטים שתוכננו לה. בהמשך יתברר לה שהפציעה במרפק תגרום לפגיעה עצבית ולמה שחששה ממנו יותר מכול: סיום הקריירה המוזיקלית שלה.
"המומחה כתב שיש לשקול עבורי אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. ברגע שהוא כתב את זה, נסגרו בפניי כל הדלתות"
"יומיים אחרי התאונה, עוד לפני שבכלל הגשתי תביעה, קיבלתי שיחת טלפון", היא מספרת. "על הקו הייתה ג'ס שורינג, הבעלים של רשת הפילאטיס. היא התקשרה להגיד שלמרות דו"ח התאונה שהתעקשתי שיכתבו לי, היא מסרבת לקחת אחריות ושהתאונה בכלל לא התרחשה. היא ממש צעקה ואמרה שזה לא הגיוני. הייתי המומה. אני זוכרת שאמרתי לה, בקטע הוליוודי כזה: ניפגש בבית משפט. כבר באותו יום פנתה מרון לג'ונתן גולדברג, אחד מעורכי הדין הבולטים בבריטניה, שהוא גם אביה של אחת מחברותיה הטובות. "אני חייבת את הכול לג'ונתן", היא אומרת היום. "הוא היה לצידי במשך שבע שנים ועשה את הכול בלי לקבל תשלום. וכשאני אומרת הכול, אני מתכוונת לקשר יומיומי, שיחות של שעות על גבי שעות".
אבל המאבק המשפטי היה מאוד לא פשוט. מאחר שזה לא היה תחום ההתמחות של גולדברג, הוא ניסה למצוא משרד עורכי דין שיסכים לייצג אותה בתיק. "כיוון שלא היו לי עדים, היה קשה מאוד למצוא משרד כזה", היא מסבירה. "בסוף משרד אחד הסכים לקחת את התיק כטובה לג'ונתן, אבל הם לא התאמצו במיוחד. למשל, מהנדס הבטיחות הובא לסטודיו רק שלוש שנים אחרי שהוגשה התביעה. הגענו כולנו יחד לסטודיו ומיד הבחנתי שכבר החליפו את כל המכשירים בחדר, ואז שמתי לב שבחדר צדדי עומד ללא שימוש המכשיר המקורי שעליו התאמנתי. לפני שיצאנו אמרתי להם: 'זה המכשיר. בואו אני אראה לכם בדיוק מה קרה. נעלתי את המוט, הפעלתי לחץ, והקורה שוב השתחררה מהמקום. אבל המומחה אמר שהוא לא יכול להתייחס לזה באופן רשמי, כי המכשיר לא נמצא בחדר שבו התרחשה התאונה".
זה היה השלב שבו הבינה מרון שתצטרך להוכיח את תביעתה כמעט לבדה, או כפי שהיא מגדירה זאת "להפוך לסוג של ג'יימס בונד, עם שמות בדויים, התגנבויות וצילומים בסתר". היא החלה לפקוד את הסניפים השונים של רשת הפילאטיס הבריטית כשהיא רשומה תחת שמות אחרים, בחיפוש אחר תקלות שונות.
"התחזיתי בכל פעם למתאמנת חדשה", היא מספרת. "אמרתי למדריכים שיש לי שריטה באצבע שמקשה עליי לבצע חלק מהתרגילים, כדי שיהיה לי תירוץ לעמוד בצד ולבחון את המכשירים מקרוב. מהר מאוד הבחנתי בלא מעט ליקויים, אבל הבנתי שזה לא באמת עוזר לי. כדי להוכיח אותם אני צריכה מישהו שיזיז את המכשיר, ומישהו אחר שיצלם ושגם יהיה עד. לכן שכרתי חוקר פרטי, וזה היה הזוי. מצאתי את עצמי עומדת בתחנת הרכבת התחתית בלונדון, מחכה לפגוש אדם זר ולהסביר לו מה המשימה שלנו. אני, האמא לשלושה, שהצטיינה בנגינת כינור מגיל שבע ותמיד הלכה בתלם".
הרופאים קבעו: בעיה פסיכוסומטית
ביולי 2020 עברה עם משפחתה לשווייץ כדי לנגן בתזמורת טונהאלה בציריך. "רציתי להיות גיבורה ולנסות להמשיך לנגן למרות הכאבים העזים ביד", היא נזכרת. "נטלתי משככי כאבים ונשכתי שיניים, רק כדי שאוכל להמשיך להופיע, אבל המצב הלך והידרדר. לא הצלחתי להחזיק מעמד קונצרט שלם, ויכולתי לנגן רק רפרטואר מאוד מסוים, כי האצבעות שלי כבר לא הצליחו להגיע לכל הזוויות הדרושות כדי להפיק את הצלילים. לבסוף לא יכולתי לנגן בכלל".
בשלב הזה גם הבעיה בבטן החריפה והיא התקשתה ללכת. בזמן שניהלה מאבק משפטי באנגליה סביב התאונה, עדיין לא ידעה שתידרש להילחם גם בחזית נוספת: לשכנע את הרופאים בשווייץ להאמין לה.
"קבעתי תור למחלקה הנוירולוגית בבית החולים המרכזי של שווייץ", היא מספרת. "חיכיתי לתור הזה חודשים ארוכים. הרופאה שאלה אותי מה סיבת הפנייה, וסיפרתי לה על כל התסמינים: הבליטות בבטן, חוסר היכולת שלי לייצב את הצד השמאלי של הגוף. בלי לבדוק אותי אפילו, הרופאה אמרה שמה שאני אומרת לא הגיוני מבחינה אנטומית, שזה לא מקום לאנשים כמוני, וביקשה שאצא מהחדר".
סליחה?
"כן, מה שאת שומעת. הייתי בהלם, ועדיין, התחננתי. אמרתי לה, 'תרשי לי רגע להרים את החולצה ותראי שמה שאני אומרת לך מדויק במאה אחוז. היא סירבה בתוקף לבדוק אותי וכתבה בדו"ח הרפואי שיש לי בעיה פסיכוסומטית. "דרך קשרים שהיו לי הצלחתי להשיג תור לראש המחלקה באותו בית חולים, גם הוא נוירולוג. הוא בדק את שרירי הבטן שלי באמצעות EMG וראה שהם אינם מתכווצים. אחר כך ביצע בדיקת אולטרסאונד שאישרה ירידה של 50% בתפקוד השרירים בצד השמאלי לעומת הימני. ובכל זאת, בדו"ח הרפואי הוא כתב שאני מקרה קיצוני של מטופלת פסיכוסומטית".
למה?
"בדיעבד הבנתי שלפי המערכת הרפואית השוויצרית הוא לא יכול היה ללכת נגד חוות דעת של מישהו שעובד לצידו. למרות שהרופאה כתבה את מה שכתבה בלי לבדוק אותי, הוא לא יכול היה לסתור אותה. הוא כן תיעד בדו"ח את הממצאים שגילה. אבל בשורה התחתונה הוסיף שיש לשקול עבורי אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. ברגע שהוא כתב את זה, נסגרו בפניי כל הדלתות. הלכתי לעשרות רופאים והם לא הסכימו לקחת את המקרה שלי ברצינות. מהרגע שהמילה 'פסיכוסומטית' נכתבה בתיק הרפואי שלי, הסתכלו עליי כעל מטופלת פסיכולוגית לא אמינה. כתבתי מיילים לאותו ראש המחלקה. התחננתי שישנה את חוות הדעת. הוא סירב בתוקף".
ובתקופה הזאת גם נישואייך קרסו?
"כן. בעלי אמר לי שלא יכול להיות שמאה רופאים טועים ורק אני צודקת. גם הוא התחיל לחשוב שיש לזה רקע רגשי, לדבריו, בגלל הקושי של המשפט שהתנהל באנגליה והעובדה שאינני יכולה להמשיך לנגן. העניין הוא שהלכתי לכמה פסיכיאטרים וכולם צידדו בי ואמרו לי שהבעיה שלי רפואית. עברתי ניתוחים במרפק בניסיון לשפר את התפקוד ולחזור לנגן, נלחמתי על הצדק שלי בכל מה שקשור למשפט. בהחלט היה קשה, אבל מעולם לא הייתי במקום של הידרדרות נפשית".
"בעלי אמר לי שלא יכול להיות שמאה רופאים טועים ורק אני צודקת. גם הוא התחיל לחשוב שיש לזה רקע רגשי. ביקשתי שיעזור לי להילחם, לצערי זה לא קרה ונפרדנו"
אבל כן בהידרדרות פיזית.
"בדיוק. אמרתי לכל הרופאים שאם הם לא יעזרו לי, תוך כמה חודשים אני מגיעה לכיסא גלגלים. וזה מה שקרה. שווייץ, לתחושתי, היא מדינה שמפלה נשים לרעה. אני לא חושבת שלגבר היו ממהרים לקבוע בכזאת קלות שהתלונות שלו הן פסיכוסומטיות. בנוסף, הייתי תושבת זרה וגם זה לא עבד לטובתי. "אמרתי לבעלי שאני לא יכולה להתמודד עם כל המתקפות שיש לי בחוץ וגם עם מתקפה מהבית. שיותר מכול אני זקוקה לתמיכה שלו, שיעזור לי להילחם על זה שמישהו יקשיב לי. לצערי זה לא קרה ונפרדנו.
"חשוב לי להגיד שהוא לקח על עצמו את תפקיד המפרנס ובמקביל בישל וטיפל בילדים. הוא היה בעל נפלא, אבא יוצא מן הכלל והוא אהב אותי. אבל הנישואים לא הצליחו לשרוד. זה קרע גם אותנו לגזרים, פירק לי את המשפחה. הלוואי שזה היה רק עניין של מרפק שבור".
עצוב מאוד.
"הטרגדיה הכי גדולה היא שחודשים ספורים אחרי שנפרדנו, אבחנו ממה אני סובלת. הגעתי לד"ר הנרי הופמן, מומחה לכירורגיה בבזל, שמתמחה בטיפול בבקעי דופן הבטן. הוא שיתף את המקרה שלי בפורום בינלאומי של כמעט 14 אלף מומחים לכירורגיית דופן הבטן, והופניתי בסופו של דבר לפרופ' דייוויד צ׳ן מאוניברסיטת UCLA בקליפורניה, אחד המומחים הבינלאומיים המובילים בתחום. הוא שיער שמתחת לשרירי הבטן, באזור שאי־אפשר לראות בהדמיות, העצבים נקרעו בעת ההתפתלות של הנפילה".
פתיחת דף חדש
מרון טסה לארצות הברית, ובסוף מרץ 2024, בדיוק ביום שבו חגגה את יום הולדתה ה־44, נותחה במרכז הרפואי בסנטה מוניקה. עם פתיחת דופן הבטן נחשף לעיני צוות המנתחים, בראשות צ'ן, מלוא היקף הפגיעה: דופן בטן שמאלית פגועה, עצבים שנקטעו בבטן, מתיחה של השריר האלכסוני העליון, קרע מלא בשריר הרחב־הבטני וכן בשריר האלכסוני הפנימי, רקמת מעי מצולקת ועוד.
"פרופ' צ'ן אמר שהוא מעולם לא נתקל בפגיעה כמו שלי. הוא תיקן את כל מה שאפשר, אבל כיוון שחלפו חמש שנים, כבר לא היה אפשר להחזיר לשרירים את הפונקציה שאיבדו. הוא השתיל רשת שבזכותה, בחודשים הראשונים, כבר לא הייתי צריכה את כיסא הגלגלים, אבל ככל שעבר זמן מהניתוח, המצב שלי שוב הידרדר, ומאז אני מתקשה לייצב את עצמי וללכת בלי עזרה".
"נטלתי משככי כאבים ונשכתי שיניים, רק כדי שאוכל להמשיך להופיע, אבל לא החזקתי מעמד קונצרט שלם, האצבעות לא הצליחו להגיע לכל הזוויות הדרושות כדי להפיק את הצלילים"
בעקבות עוגמת הנפש שנגרמה לה, הרגישה מרון שאינה מסוגלת להמשיך לחיות בשווייץ. היא עברה עם ילדיה לאינדיאנה בארצות הברית, שם היא מפתחת שיטת לימוד חדשה לכלי מיתר. "רציתי לפתוח דף חדש", היא אומרת. "חשבתי שגם אם לא אוכל להמשיך לנגן באופן מקצועי, לפחות אמשיך לעסוק בעולם המוזיקה".
עם זאת, היא סירבה לעבור בשתיקה על החוויה הקשה שעברה כמטופלת והתראיינה לתקשורת השוויצרית, בתקווה שפרסום סיפורה ימנע ממטופלים אחרים לעבור מסלול ייסורים דומה. "אני רוצה להטיל אחריות על כל הרופאים והרופאות שסיווגו אותי כפסיכוסומטית ולא לקחו אותי ברצינות", אמרה לאחד העיתונים המקומיים.
במקביל הגישה תביעה נגד בית החולים המרכזי בשווייץ. "כבר שנה וחצי התיק עומד במקום", היא משתפת. "שוויץ היא מדינה קטנה וכולם מכירים את כולם. ברגע שהמומחים שומעים מול מי הם צריכים להעיד, הם חוטפים רגליים קרות".
6 צפייה בגלריה
המשפחה בימים טובים יותר, בציור של Andrew Gow. מאיה: "הוא צויר בשנת 2022. עד שהעבודה עליו הסתיימה כבר לא היינו יחד"
(צילום: אלבום פרטי)
ניצחון אחד היא כבר יכולה לרשום על שמה: אחרי שבע שנים, כ־400 ביקורים אצל רופאים וניתוחי מרפק ובטן, השיגה מרון הסדר פשרה עם חברת הביטוח של מכון הפילאטיס. מאחר שנדרשה לחתום על הסכם סודיות, היא אינה רשאית לחשוף את סכום הפיצויים שקיבלה, אך לפי "הדיילי־מייל" שסיקר את המקרה בהרחבה, הסדר שכזה יכול להסתכם במיליוני ליש"ט, כשמביאים בחשבון את אובדן ההכנסות בגלל הפציעה הקשה שמוטטה את הקריירה שלה.
בריאיון לדיילי מייל אמר עורך דינה, ג'ונתן גולדברג: "עולם המוזיקה איבד נגנית ברמה בינלאומית, והיא איבדה את היכולת להשתמש בחלקים גדולים מגופה ואת הקריירה המבריקה שלה, אך אני מאמין שהאומץ והחוסן יוצאי הדופן שלה יעזרו לה לנהל חיים טובים ומשמעותיים".
והיא אכן מעדיפה להתרכז בעשייה. אחרי ששוב מצאה את עצמה מתקשה ללכת בכוחות עצמה, היא שוקדת בימים אלה על פיתוח אביזר הליכה חדשני. "הבעיה שלי היא לא ברגליים אלא ביציבה", היא מסבירה. "אם מישהו תמך בי מהצד, יכולתי ללכת בלי בעיה. בגלל זה במשך תקופה אפילו שילמתי לאנשים שיהוו עבורי משענת. המחשבה לחזור לכיסא גלגלים ריסקה אותי. עד שיום אחד, כשהייתי בשפל הכי גדול שלי, עלה לי רעיון מטורף: לקחת מקל הליכה ולחבר אותו לסקייט. זה סיפק לי תמיכה מתמדת, בלי הצורך להרים את המקל בכל צעד".
דרך חיבור של מכר באוניברסיטה עם תלמיד תיכון שעוסק ברובוטיקה, החלו שניהם לפתח יחד מתקן הליכה חדש, שנמצא בימים אלה בשלבי שכלול מתקדמים. "האבטיפוס משך תשומת לב ברחבי הקמפוס, ותורם פרטי שראה את המתקן החליט לממן את המשך הפיתוח שלו", היא מספרת. "לאחרונה גם פנו אליי מ־MIT Assistive Technology Lab (אחד המרכזים המובילים בעולם בתחום הטכנולוגיות), ואני צפויה להיפגש איתם ביוני כדי לבחון את המשך הפיתוח".
בפברואר האחרון הספיקה מרון לעבור ניתוח שלישי במרפק הפגוע, לתיקון נזק עצבי. "התאונה הזאת גרמה לי לאבד את הקריירה ואת היכולת ללכת, ולסבול מכאבים. אבל הדבר הכי קשה שהיא גבתה ממני היה פירוק המשפחה שלי", היא אומרת בעצב. "ובכל זאת, אני מתעקשת להישאר אופטימית. הניתוח נועד לאפשר לי לחזור לנגן במידה מסוימת. בין אם זה לנגן יצירה קאמרית אחת בקונצרט, לשבת בשורה האחרונה של התזמורת ולנגן פרק אחד של סימפוניה, או לפחות לשבת לצד התאומים שלי בני השמונה, נגני כינור וצ'לו מחוננים, ולנגן ביחד איתם".
