"אני מגיעה לאסוף את הילדה מהבית של בת הזוג של הגרוש", כתבה מישהי באחת הקבוצות בפייסבוק. "אני מתקשרת להודיע שאני בלובי. הם יורדים. בדיוק מתחילה אזעקה. אני אומרת לבת שלי לחזור הביתה עם אבא לממ"ד. 'אבל אמא, מה איתך? בואי גם', היא מתחננת. הגרוש לא מוציא מילה. הוא פשוט עומד שם ושותק. אני מחייכת אליה ואומרת שזה בסדר. שאמא היא Bulletproof. אין פואנטה. אין מוסר השכל. פשוט אנשים רעים".
קראתי את הפוסט הזה שוב ושוב. לכאורה הייתי אמורה להיות בהלם. לא חלילה משום שאני מכירה את הסיטואציה מקרוב, אלא כי כבר ב"איראן 1" שמעתי מספיק סיפורים כדי להבין שהפאתוס "כל ישראל אחים" הוא הרבה יותר פיקציה שיווקית מאשר מציאות. כי ככה זה. התרגלנו.
אולי פעם זה נשמע אמין יותר. בתקופה שבה לא היו רשתות חברתיות ויכולנו לדמיין שבמקלטים כולם מחלקים ופלים בטעם לימון. אבל היום את גוללת בפייסבוק וקוראת על השכנה מרים מרחוב יהודה הלוי 3, שהחליטה שהמקלט בבניין הוא "לדיירים בלבד" וסירבה לפתוח את הדלת לצעירה מבוהלת שנקלעה לרחוב, או נתקלת בסרטון בטיקטוק על מודעה שמבהירה באדיבות שהמרחב המוגן בבניין ברמת גן מיועד ל"משרד עורכי דין כהן את כהן" בלבד.
טילים נופלים, אנשים נהרגים, אבל מתברר שלא מעט בינינו מעדיפים את הגרסה המעודכנת של הפתגם: אדם לאדם זאב - עם דלת פלדה נעולה. וכן, זה עצוב במיוחד כשהזאב הוא אבא של הילדה שלך. אבל ככה זה. התרגלנו.
בשישי בצהריים, בין אזעקה לאזעקה, נתקלתי בשכנתי הגרושה בגינת הכלבים. היא קרנה כאילו היא בדרך לחופשה במלדיביים. "מה קרה?", שאלתי. "הבנות אצל הגרוש בסופ"ש", השיבה בחיוך מאוזן לאוזן. "איזה כיף לי. אני הולכת עכשיו להסתגר בממ"ד ולדפוק שנ"צ". היא באמת הייתה מאושרת. ואני חשבתי לעצמי שזה כנראה אחד ממקורות האושר של הישראלי החדש - כשיש לך ממ"ד, את יכולה להיכנס אליו, לסגור את הדלת, להמשיך לישון גם כשהשמיים מעליך מתפוצצים, ובעיקר: בלי שהבת שלך תתפוצץ עלייך, תגיד שפיקוד העורף כבר התיר לצאת ושכולם יעופו לה פ־י־ז־י־ת מהחדר. כי ככה זה. התרגלנו.
משם המשכתי לסופר בקניון השכונתי. הוא היה מלא כאילו מדובר ביריד תירס של עיירה צבעונית בארצות הברית. דוכני אוכל, אנשים פרסו מחצלות על המדשאות כאילו הכטב"מים הם סתם זבובים טורדניים. זוגות, קשישים, צעירים עם תינוקות. כי כמה כבר אפשר להסתגר בבתים בפחד? אחרי קורונה, טבח, מלחמה ועכשיו עוד מלחמה נדמה שנעשינו זומבים כחול־לבן. מערכת העצבים הלאומית פשוט התעייפה ויצאה לחל"ת. כולם חושבים לעצמם שאם תהיה אזעקה, הם פשוט ידדו למרחב המוגן, באותה אדישות שבה מחכים שהרמזור יתחלף. כי ככה זה. התרגלנו.
בדרך חזרה פגשתי שוב את שכנתי הגרושה. סיפרתי לה על משהו שקראתי: שיש מי שטוענים שכל החיים שלנו התהפכו לרעה בקורונה ומאז חלפו כמעט שבע שנים, ושלפי אותו היגיון תנ"כי - אולי עכשיו יגיעו שבע השנים הטובות. חברתי הסתכלה עליי לרגע במבט מסוקרן, אבל אז החליפה אותו במשיכת כתפיים אדישה. "ואולי", אמרה לפני שפרשה לממ"ד החלומי שלה, "דווקא אלה היו שבע השנים הטובות שלנו, ומה שיגיע אחריהן יהיו שבע השנים הרעות באמת?". לא היה לי מה לענות. אפילו תהיתי אם אולי היא צודקת. כי ככה זה. התרגלנו.