המחלה לקחה מאיתנו הרבה, אבל לא את החתונה
הצלמת רוני הרמן מספרת: "לפני קצת יותר משנה התקשרה אליי מישהי ואמרה שהיא מחפשת צלמת לחתונת בזק שמרימים מעכשיו לעכשיו, כי הכלה, נגה וייסמן, חולה בסרטן סופני. היא בדיוק קיבלה דיאגנוזה שלא נשאר לה הרבה זמן. בגלל הדחיפות, החתונה נערכה בבית של חברה והוזמנו רק משפחה וחברים קרובים.
"הייתי בטוחה שאפגוש כלה חיוורת וסיעודית שכבר בקושי מצליחה לעמוד. ואז נגה נכנסה - צעירה, יפהפייה, בשמלת כלה מדהימה, קורנת כולה משמחת חיים. לאורך כל הערב היא רקדה, צחקה וחגגה. זו נראתה חתונה רגילה לחלוטין. בחופה, לעומת זאת, כשהם הקריאו אחד לשני דברים, לא נשארה אף עין יבשה.
"חודשיים וחצי אחר כך, החברה שחיברה בינינו עדכנה אותי שנגה וייסמן־ארביב נפטרה. אני זוכרת שישבתי על ספסל בגן שעשועים ולא הפסקתי לבכות. סיפור אהבה מדהים כל כך עם סוף עצוב כל כך".
"הבנו שאסור לחכות"
החתן, יובל ארביב (30) מרחובות, הייטקיסט, מספר: "נגה ואני הכרנו מיד אחרי הצבא, כשעבדנו באותה מסעדה ברחובות. כמה חודשים אחר כך כבר טיילנו יחד בדרום אמריקה. כשחזרנו לארץ נגה התחילה תואר מצטיינים דו־חוגי בביולוגיה ופסיכולוגיה, עם התמחות במדעי המוח. שבוע אחרי שהיא סיימה את התואר, ביום הולדתה ה־28, היא אובחנה עם סרטן השד והתחילה טיפולים. כל הזמן אמרנו לעצמנו שברגע שהמצב יתייצב נתחתן, אבל אחרי שקווי טיפול שונים לא הצליחו, הבנו שאסור לנו לחכות. המחלה כבר לקחה מאיתנו כל כך הרבה דברים, וסירבנו שהיא תיקח מאיתנו גם את החתונה.
הצלמת רוני הרמןצילום: דימה חבר"בעקבות שיחה קשה עם הרופאה של נגה הקדמנו את החתונה בשבוע. לנגה הייתה יכולת נדירה להתנתק מדברים קשים כשצריך, ופשוט להיות נוכחת ברגע. בגלל זה היא נראתה כל כך קורנת באותו ערב. היא הצליחה להדביק אותי ואת כל האורחים בהתרגשות ובתחושה שמדובר בזמן קסום שמתרכזים רק בו. בחופה דיברנו על התקוות שלנו, על התפילות שלנו ועל הרצון שהדרך שלנו תימשך. אבל חשוב לי שיבינו: זו לא הייתה חתונה עצובה. זו הייתה חתונה אינטימית, שמחה ומלאת אהבה". נגה נפטרה בגיל 29. כדי להמשיך את דרכה ולעורר מודעות לכך שסרטן שד יכול להכות גם בגיל צעיר, הקים יובל אתר לזכרה: noga-weisman-arviv.com
שורדי הנובה ארגנו מסיבה עם סוף אחר
הצלם גילעד משיח מספר: "כשתמרה ומרדכי התקשרו אליי, הם סיפרו שהחליטו להתחתן בעקבות טבח 7 באוקטובר. שניהם שרדו את מסיבת הנובה והבינו שאסור לדחות דברים. בגלל זה גם היה להם פחות חשוב כל הוויז'ן מסביב - לוקיישנים, הפקה, גימיקים. הם רק רצו להינשא, לתעד את הרגע בכמה תמונות, ואז לעשות מסיבה שתהיה חגיגה של החיים".
הצלם גילעד משיחצילום: אלבום פרטיהחתונה התקיימה בתל יצחק קיצ'ן & גארדן, וגילעד אומר ש"רק באירוע הבנתי לעומק את סיפור ההישרדות שלהם. תוך כדי תנועה, כשעברתי וצילמתי את האורחים, שמעתי עוד ועוד פרטים והבנתי שהם באמת קיבלו את החיים שלהם מתנה. החתונה הייתה מלאה בחבר'ה צעירים, והאווירה הרגישה כמעט כמו מסיבת טראנס. במובן מסוים היא אפילו הזכירה את הנובה, רק עם הסוף הכי שמח שאפשר לדמיין".
"חשבתי: אם אני יוצא חי אני חייב להתרבות"
החתן, מרדכי דוד ארצי (28), איש מכירות מתל אביב, מספר: "אני ותמרה אבן יעקובי הכרנו בצבא, כששירתנו יחד במנהל האזרחי ביהודה ושומרון. כשהגענו לנובה כבר היינו יחד שבע שנים. תמיד ידענו שנתחתן, אבל חשבנו שזה יקרה אחרי גיל 30. חיינו אז חיים של צעירים תל־אביבים: הרבה מסיבות ובילויים ופחות רצינות. 7 באוקטובר נתן לנו סטירה לפנים.
"היינו בין האחרונים שהתפנו מהמסיבה. נכנסנו לרכב, ואז שוטרים צעקו לנו לצאת ולברוח דרך השדות. ראינו אלפי אנשים רצים, חלקם נופלים בדרך, ואני זוכר שחשבתי לעצמי: אין מצב שאני מגיע לתל אביב ברגל, לא משנה כמה מהר אני רץ. החלטתי לחזור לרכב ופשוט נתתי גז. נסענו בלי לעצור, כמעט 200 קמ"ש, חלפנו על פני מחבלים שירו לעברנו וראינו גופות על הכביש. כבר בדרך הביתה חשבתי לעצמי: אני כל כך קרוב למוות. אם אני יוצא מזה בחיים, אני חייב להתרבות. כי כשאתה רואה את המוות מול העיניים אתה מבין כמה אנחנו זמניים פה, כמה החיים קצרים, ואתה רוצה להשאיר אחריך משהו.
"אחרי כמה ימים אמרתי לתמרה שאני רוצה להתחתן ולהקים איתה בית. אני מודה שתמיד שנאתי חתונות: תמיד אותו אוכל, אותם גינונים. אבל אצלנו היה משהו אחר, ולא בגלל שזו הייתה חתונה שלי. היא הייתה בצל של משבר וזה הרגיש על אותו עיקרון של יום העצמאות אחרי יום הזיכרון: כולם הגיעו מאוד עצובים, ופתאום לוחצים על הכפתור ונעשה שמח. והיה שמח בטירוף, אנשים היו על הקירות". כיום מרדכי ותמרה (29), בעלת עסק לשיווק, הם הורים של אליס־רחל בת התשעה חודשים.
בכניסה חילקו מתנה אוזניים
צלם החתונות איגור קרוטר מספר: "התחלתי לדבר עם אביק ומקי כמו שאני מדבר עם כל זוג, על התארגנות, צילומי חוץ ולוחות זמנים, ואז אביק עצר אותי ואמר: ‘אצלנו זה משהו אחר לגמרי. זה לא דברים שאתה מצלם כל יום’". זה אכן היה משהו אחר: הכלה הגיעה עם כנפיים, החתן נכנס לדמות של דרואיד מעולמות מבוכים ודרקונים (כולל ראש זאב).
צלם איגור קרוטרצילום: אביה ג'ינג'ר"ברגע שהבנתי שמדובר באירוע פנטזיה, ממש התלהבתי", אומר איגור. "זה אתגר, אבל מהסוג הטוב. ניסיתי לא רק לתעד את מה שקורה, אלא להיכנס לתוך הסיפור שלהם. בצילומי החוץ, למשל, ביימתי רגעים שנראו כמו סצנות מתוך אגדה, עם מלווים מחופשים ללוחמים ולאֶלפים".
"אורח אחד התחפש לפטרייה"
בני הזוג מספרים: "אנחנו אוהבים מאוד את עולם ה'מבוכים ודרקונים', אומרים אביק ומקי צסיס, בני 33 מקריית גת, הוא מפקח במשרד החקלאות, היא רכזת נתונים בתוכנית משפחות בקרן לנפגעי טרור.
גם המלווים והאורחים שיתפו פעולה – אורח אחד אפילו הגיע מחופש לפטרייה ענקית. בכניסה לגן האירועים ("הבוסתן" באבו גוש) חילקו לכולם מתנה – אוזניים של אֶלפים. "ככה גם מי שלא הגיע מחופש נכנס מיד לאווירה", הם מספרים. את קבלת הפנים ליוותה להקה אירית, וגם שמות המנות והקוקטיילים קיבלו טוויסט מעולם הפנטזיה. "באנו ליהנות", הם אומרים. "זו הייתה מסיבה. רקדנו והרגשנו שקיבלנו את הטוב מכל העולמות".
ספונטניות בחניון של דיזנגוף סנטר
דנה רעני, צלמת דוקומנטרית שתיעדה את האירוע במקרה, מספרת: "הגעתי לחניון של דיזנגוף סנטר במסגרת תיעוד העורף בזמן המלחמה. מישהו זרק לי: 'הולכת להיות פה חתונה עוד שעתיים'. לא כל כך האמנתי, אבל החלטתי להישאר".
דנה רעני, צלמת דוקומנטריתצילום: אלדד רפאליכשהאורחים החלו להגיע בבגדי ערב לחניון, הבינה שהיא עדה לרגע נדיר. "לא היה שם כלום, והיה הכול", היא אומרת. "לא היה שולחן כיבוד, לא סידורי פרחים ולא אולם, אבל זו הייתה אחת החתונות הכי שמחות שהייתי בהן. תוך כדי היו אזעקות, אנשים ירדו למקלט, והזוג פשוט נתן לכולם לשמוח איתו. הרגשתי שאני מצלמת סיפור קטן ומאוד חזק בתוך המלחמה".
"שמחות לא דוחים"
הכלה ליאור מספרת: "מיכאל הוא עולה מארגנטינה וכל המשפחה שלו הגיעה לפה במיוחד. רצינו שהם יספיקו להיות חלק ממשהו", מספרת ליאור (29), מאמנת כושר. היא ומיכאל לסרי (34), שעוסק בשיווק דיגיטלי, גרים בתל אביב ותכננו להתחתן באולם "טרמינל" בפתח תקווה. כמה ימים לפני כן הם חגגו חינה, אבל אז פרצה מלחמת "שאגת הארי". "בדקתי איפה מתקיימות התפילות של בית הכנסת של מיכאל, וכשגיליתי שהפעילות עברה לקומה מינוס ארבע בדיזנגוף סנטר, אמרתי לו: 'בוא נתחתן שם. זה התאריך שלנו, ושמחות לא דוחים'.
מרגע שהתקבלה ההחלטה, הכול קרה במהירות כמעט בלתי נתפסת: ליאור הגיעה לחניון עם שמלת הכלה, שתי חברות עזרו לה להתאפר ולסדר את השיער, אמה הספיקה לארגן זר פרחים, ולמקום הובאו קצת שתייה ועוגיות שנשארו מהחינה, שאפילו לא נפתחו בסופו של דבר. הייתה גם בידורית וקצת מוזיקה וכמובן רב. "זה היה נטו טקס חופה", הם מספרים. "העיקר היה להתחתן. קיבלנו משהו מטורף שלא יכולנו לקבל בשום סיטואציה אחרת, לא היינו חוזרים אחורה ומשנים כלום".
לרקוד עם קלנועית
הצלם ניצן גור מספר: "כשגיתית ואדיר פנו אליי בהתחלה, דיברנו על החתונה כמו עם כל זוג רגיל, ורק לקראת הסוף אדיר אמר לי שהוא מתנייד עם קלנועית. זה לא היה אישיו מבחינתי. רציתי קודם כול לראות את האופי שלהם ולהוציא אותו בתמונות". אדיר פלק (39) משוהם, כלכלן בחברת הייטק, מתמודד מאז גיל 18 וחצי עם טרשת נפוצה. אף על פי שהוא מתנייד בעזרת קלנועית, הוא וגיתית לא ויתרו על סלואו, כשהוא נשען עליה והיא מחזיקה אותו קרוב.
הצלם ניצן גורצילום: עדי עזראגור בחר לשלב בין תמונות שבהן אדיר וגיתית נראים בגובה העיניים, ובין רגעים שמראים את המציאות כפי שהיא. "בחלק מהתמונות רציתי שיראו את הקשר ביניהם בלי שהקלנועית תהיה העניין, ובחלק דווקא היה לי חשוב להראות אותה. זו הדינמיקה שלהם, וזה מה שהפך את הצילום למעניין ומרגש".
"התאמנו על הסלואו בבית"
הכלה, גיתית פלק (42), רכזת תלמידים באוניברסיטת תל אביב, מספרת: "הכרנו לפני כמעט ארבע שנים, כשהמחלה כבר הייתה חלק מחייו של אדיר. ברור שהיו לי חששות, זה לא דבר פשוט, אבל כשנפגשנו, האופי שלו והשיח איתו כבשו אותי. נתתי מקום לבן אדם. לא נתתי לזה להפריע לי".
לקראת החתונה הם נעזרו במפיק ובחרו אולם נגיש (אולמי דואאה בראשון לציון), דאגו לרמפה לחופה ועדכנו מראש את הצלמים ואת הצוות המקצועי. "היה חשוב לנו שהוא יוכל להגיע לחופה ולריקודים בלי להתיש את עצמו. התאמנו על הסלואו בבית, ובחתונה אדיר נשען עליי ורקדנו במקום, כמה שאפשר. כולם הסתכלו, אבל זה הרגיש מאוד אינטימי". אדיר מסכם: "הייתי בעננים".
