מיד לאחר 7 באוקטובר הבינו ארגוני הסיוע לנשים נפגעות אלימות שצפוי גל גדול של פניות. הן יודעות שכאשר המציאות החיצונית מתערערת, הנשים נפגעות ראשונות. אבל בניגוד לתחזיות, במשך חודשים הפניות לחלק מקווי הסיוע ולמקלטים לא רק שלא עלו, אלא חלה ירידה מסוימת. בחודשי הקיץ והחגים נרשמה עלייה בפניות, וכעת מדווחים בארגונים שהעלייה נמשכת.
הדר שחר, מנהלת קבוצת הפייסבוק "נשות המילואימניקים והקבע", שמונה כ־13 אלף חברות, מספרת שעדויות החלו לעלות אצלן בדף הפייסבוק בחודשי הקיץ, כשהגברים יצאו לאפטרים ממושכים יותר מהמילואים. "יש הרבה נשים שמדווחות בקבוצה שבן הזוג חזר מהמילואים עצבני, שהוא יוצא על הילדים, שאי אפשר לדבר איתו, שהוא צועק ושהם רבים כל הזמן", אומרת שחר. "לא הרבה נשים מדברות ממש על אלימות, קשה להן להודות בזה. הן כותבות 'הוא חזר אגרסיבי' או 'הוא תוקפני' או 'הוא מתעצבן על כל דבר'. חלקן כותבות - 'זה לא היה ככה לפני המלחמה'".
כך נכתב למשל בפוסט אנונימי (שקיבלנו אישור לפרסמו): "מתחילת המלחמה הוא הפך לחבית נפץ, וכל עוד הצלחתי להרחיק מזה את הילדות שלי עוד הצלחתי לשרוד. נכנסתי לקבוצה פה והתעודדתי, אמרתי לעצמי – אני לא לבד, אולי הוא עוד יירגע, ישתנה. אני אדאג שהכול יהיה בסדר ולא תהיה סיבה לעצבים. אתמול הוא עף על הילדה שלי, צרח עליה, איים שהיה מפוצץ אותה אם היה יכול. נראה לי שאני הולכת להצטרף לסטטיסטיקה ולעזוב את הבית".
שחר מספרת שלא מעט נשים ממתינות לכך שהמלחמה תסתיים ואז המצב בבית יחזור לקדמותו. "הן מרחמות על בן הזוג, אומרות שהלחימה הביאה אותו לקצה, שהוא עבר דברים קשים ושצריך לתת לו את הזמן. ויש מי שלא מודעות לכך שיש בעיה. הן משקרות לעצמן או לא מוכנות להודות בזה".
הדר שחרצילום מהאלבום הפרטיבמקרים שבהם שחר מזהה שהכותבת נמצאת בסיטואציה מסוכנת, היא יוצרת איתה קשר ומפנה אותה לנעמת, שם מפעילים קו סיוע אנונימי לנשים במצבי משבר ובצמתים של שינוי ומקלט לנשים נפגעות אלימות.
תלונות לנעמת: עלייה, ירידה, עלייה
יהלי בן עמי ויטנברג, מנהלת המחלקה לאישה ולמשפחה מנעמת, מספרת שאצלן הייתה עלייה גדולה, של 30%, בפניות לקו הסיוע האנונימי בחצי השנה הראשונה מאז המלחמה. בחצי השנה שבאה אחריה חלה ירידה, וכעת העלייה שוב מורגשת. "כשפרצה המלחמה היה שבוע של דממה, ואז החלו הטלפונים", היא אומרת. לדבריה, 450 מהפונות אליהן אינן מוכרות לרווחה ורק 66 מוכרות. כלומר, המלחמה הכניסה נשים חדשות למעגל האלימות הביתי. "זה נתון שהפתיע אותי", היא מודה.
במה הפניות האחרונות שונות מפניות בעבר?
"הן דורשות יותר מעורבות. אם פעם היינו מקדישות שעה לכל מקרה, כיום זה לא חד־פעמי ויש הרבה פניות פתוחות שאנחנו ממשיכות לטפל בהן. בנוסף, שליש מהפונים אלינו הם בני משפחה. הם בתוך הבית ויודעים כמה המצב קשה ופונים עבור הנשים הסובלות".
"הלילה שסגרתי לנו במלון נהרס ברגע שהגענו למיטה", כתבה מישהי בפייסבוק על בעלה שחזר מהמילואים. "שם הוא הכאיב לי והיה חזק מדי... אני לא מצליחה להתרגל אליו שוב ככה"
מה את יכולה לספר על המקרים האלה?
"ברוב המקרים האלימות לא מגיעה יש מאין. היו סימנים מוקדמים, אבל לא בעוצמות האלה. קיבלנו גם שיחות מנשים שהבעלים שלהן קיבלו רישיון לנשק, אם באופן פרטי או מהמילואים או מכיתת הכוננות, והן הביעו את החשש שזה יגיע לקצה".
גם נשות פורום מיכל סלה מתארות עלייה בפניות של נשים שבני זוגן בהווה או בעבר קיבלו רישיון לנשק במסגרת קמפיין ההתחמשות הלאומי או כחלק משירות המילואים או כיתת הכוננות, והביעו חשש ממשי לחייהן. לדבריהן, את הירידה בפניות שנרשמה עם תחילת המלחמה, אפשר לייחס לעובדה שבבית האלים שהו יחד הנשים עם הגברים והן לא יכלו להתקשר בחופשיות, כפי שהיה בתקופת הקורונה. עם החזרה לשגרת המלחמה, הפניות חזרו.
לא לאלימות: ההחמרה בחודש וחצי האחרונים
"בקו החירום שלנו ראינו עליות וירידות בכמות הפניות, כשבחודש וחצי האחרונים יש עלייה", אומרת ורדית דנציגר, מנכ"לית עמותת "לא לאלימות נגד נשים".
ורדית דנציגרצילום: עדו לביא"היו תקופות שבהן במשך שעות ארוכות לא נכנסה שיחה, ועכשיו הקו פעיל כל הזמן. יכול להיות שיש תחושה של סוף המלחמה, אולי כי חיילי המילואים חזרו הביתה. הפוסט־טראומה היא גורם סיכון, והצפי הוא שנראה עלייה בפניות בהמשך על הרקע הזה. זה נתמך במחקרים בינלאומיים - מלחמה, כמו מגפה, היא זרז בעלייה באלימות בתוך הבתים. רק שכרגע אנחנו עסוקים יותר במלחמה ופחות בשגרה".
פסיכולוגית: סף תסכול נמוך
ד"ר נועה עמנואל, פסיכולוגית שיקומית מומחית שעובדת גם עם משרד הביטחון, אומרת כי החשיפה של חיילי המילואים לאירועים טראומטיים לא בהכרח תוביל לפוסט־טראומה, אך היא עלולה ליצור תגובות ולהפעיל מנגנונים שיכולים לגרום להידרדרות.
"הם יכולים להיות דרוכים בבית. כל דבר יכול להקפיץ אותם, גם אם אין איום ממשי. סף התסכול שלהם עלול להיות נמוך, ועלולות להופיע התפרצויות זעם ותגובות אימפולסיביות, כי היכולת לווסת את הרגשות פוחתת. יש כאלה שנוטים להסתגר, להרגיש בודדים, לחשוב שלא מבינים אותם. ההסתגרות יכולה להגביר את הסיכון לאירוע תוקפני. אנחנו עדים גם לעיוות בתפיסת העולם".
ד"ר נועה עמנואלצילום: מהאלבום הפרטימתי התגובות הנורמליות של אחרי מלחמה הופכות להתנהגות שמדליקה נורה אדומה?
"כל הדברים האלה כשלעצמם יכולים להיות נורמטיביים, אם מדובר בפרק זמן של כמה שבועות, שבמהלכם רואים שיפור, אפילו קל מאוד, ואם זה לא מגיע לכדי אלימות. זה יהיה הגבול. במצב הנורמטיבי הגיוני שיהיו האלמנטים האלה, שישתפרו עם הזמן. אם לא, כדאי לפנות לסיוע".
יש לנשים נטייה לתת הנחות לגברים שחזרו משירות מילואים.
"צריך לשים לב שזה לא הופך לדפוס. אם יש איום, אם היא מפחדת שהוא יפגע בה, זו חציית גבול. חשוב לא להתעלם, וחשוב גם להגיד שלא כל מי שעבר את המלחמה יפתח פוסט־טראומה או יגיב בצורה כזו".
אלימות מינית: יש שיהוי בדיווח
"הוא חזר ומשהו נדפק פה", כתבה גולשת באנונימיות בפייסבוק. "המגע שלו נהיה אגרסיבי והוא כאילו שכח מה זה אישה. אני נהייתי מכווצת וחרדתית מכל פיפס… הלילה שסגרתי לנו במלון נהרס ברגע שהגענו למיטה ושם הוא הכאיב לי והיה חזק מדי. אני לא מצליחה להתרגל אליו שוב ככה… הוא מבין שזה לא בסדר וממשיך כל פעם. 'סליחה, אני אפסיק' ולא מפסיק".
לפי דוח מרכז אדוה שפורסם החודש, עולה כי גם הפניות לחדרים האקוטיים בבתי החולים, המטפלים בנפגעות תקיפה מינית מיד עם הגעתן, היו במגמת ירידה בחצי השנה הראשונה למלחמה, אך בתקופה האחרונה הפניות מתחילות לחזור לרמה של לפני המלחמה. כך גם יחידות המעטפת לאשפוז פסיכיאטרי של נפגעות תקיפה מינית, שאינן מלאות כפי שהיו לפני המלחמה.
"האם רואים יותר מקרים של אלימות מינית מאז 7 באוקטובר? התשובה המיידית היא לא. למה? זה לא עובד ככה בעולם שאני חיה בו. זה עולם שיש בו בדרך כלל שיהוי בדיווח", אומרת אורית סוליציאנו, מנכ”לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "רוב הפגיעות שמגיעות אלינו הן פגיעות בתוך הבתים. אם ילדה נפגעת בבית מאבא, אח חייל, דוד - כל התהליכים עד שהיא תקלוט מה קורה ותחליט לדבר על זה יכולים לקחת שנים".
אורית סוליציאנוצילום: יאיר שגיאסוליציאנו מזהירה כי בעת משבר הפוגעים מרימים את הראש. "הסכנה גוברת", היא אומרת. "זה קורה לרוב כשלהורים אין פניוּת לתפקד בצורה רגילה, ובעת הזו רואים את זה יותר".
בין היתר היה אפשר להיווכח בזה בתחילת המלחמה, כאשר הגיעו עדויות על פגיעות מיניות שהתרחשו במלונות מפונים.
"עברנו תקופה איומה ולא סיימנו אותה", היא אומרת. "כולנו מכירים אנשים שנפגעו, כולנו תחת איום טילים, חלקנו נפגענו כלכלית. החברה הישראלית כולה עוסקת בהישרדות בכל ההיבטים, ולנשים נפגעות מינית לא תמיד יש יכולת לתעדף את הצרכים שלהן על פני הצרכים הגדולים יותר. החברה הישראלית משלמת מחיר דמים על המלחמה, והבעיות האישיות נדחקות, בייחוד כשמדובר בבעיות משותקות שמתביישים בהן. זה אומר שהנשים בסבל אדיר, הן מרגישות שאין להן זכות להחצין אותו ויכולות להיות בסכנת חיים בגלל זה".
מה אתן מציעות לאותן נשים?
"אנחנו מודעות לקריסת מערכת בריאות הנפש הציבורית, וזה החמיר מאז תחילת המלחמה. נפגעות טראומה מינית שזכאיות לקבל טיפול חינם צריכות לחכות עד שנתיים לטיפול במגזר הציבורי, בגלל הביקוש הגבוה לטיפולים. הדרך שלנו לסייע היא בפתיחת קבוצות תמיכה חינם, ויש לזה ביקוש".
מקלטים לנפגעות אלימות: פחות פניות
במשך שנים סבלה אירית (שם בדוי) מאלימות של בן זוגה. היא שהתה במקלטים כמה פעמים ותמיד חזרה הביתה. המלחמה גרמה לה להבין שאי אפשר יותר. "כאב לי על החטופות", היא אומרת. "אני לא משווה את עצמי אליהן, חלילה, אבל הבנתי שכמו שקשרו אותן, גם אני הייתי קשורה. רק שאצלי לא ראו את החבלים".
כבר חמישה חודשים היא במקלט, יודעת שהפעם היא לא חוזרת. "התעוררתי מחלום בלהות", היא אומרת. "הבנתי שהתרגלתי לחיים האלה. חשבתי שהוא ישתנה. אבל זה נהיה יותר גרוע כל שנה. מתי צריך להתעורר, כשאני אתמוטט או כשהוא יפגע בי?".
צביה נבנצאל, מנהלת מקלט של נעמת: "המקרים שמגיעים אלינו לאחרונה קשים במיוחד. אנחנו יושבות בישיבות צוות ובוכות"
לפי נתוני משרד הרווחה, בין 7 באוקטובר 2023 עד 7 באוקטובר 2024 חלה ירידה של 13% במספר הנשים ששהו במקלטים לנפגעות אלימות לעומת התקופה המקבילה בשנה שקדמה לה. "המלחמה הכניסה אתגר רוחבי גדול לכל מי שמתמודדת עם מצבי אלימות", אומרת נעמי שניידרמן מעמותת "אישה לאישה", שמפעילה מקלט באזור ירושלים ודירות מעבר בכל הארץ. "הנשים חוות טראומה כפולה. הן צריכות לעשות מה שבימים כתיקונן הוא גם כך קשה - לנסות לבנות את עצמן מחדש".
מלחמה היא מיסודה אלימה. האלימות הזו מחלחלת גם לבתים?
"החברה נהייתה אלימה יותר באופן כללי, וזה נותן את אותותיו. לא יכול להיות שאנחנו נהיה חברה כל כך מותקפת מבפנים ומבחוץ ושזה לא ישפיע גם על המערכות המשפחתיות".
צביה נבנצאל היא מנהלת מקלט של נעמת. זהו מקלט ותיק, שהצוותים בו עובדים שם שנים ארוכות. לא הניסיון ולא הידע הכינו אותן למה שהן ראו בחודשים האחרונים. "המקרים שמגיעים אלינו לאחרונה כל כך קשים, שהם גורמים לנו לטלטלה עמוקה", היא אומרת. "אנחנו רואות מקרים של כליאת נשים בבתים, של פגיעה קשה בילדים שהפכו להיות מטרה, אלימות מינית ברמה אחרת, מקרים שמורכבים מאלימות מסוגים שונים. בישיבות צוות אנחנו מציגות את המקרים, סיפורים שלא שמענו אף פעם, וצוות של 16 נשים יושב ובוכה".
איך המלחמה השפיעה על הנשים שמגיעות אליכן?
"הנשים שמגיעות למקלט נמצאות בהישרדות גבוהה כל כך, שעבורן המלחמה היא דבר זניח, הן לא פנויות לדעת מה קורה בחוץ".
הייתה עלייה במספר הפונות?
"הייתה ירידה מינורית כשפרצה המלחמה, ומהחגים האחרונים המקלט ממש התמלא"
מי הנשים שמגיעות אליכן?
"יש נשים שנמצאות בשוק העבודה, יש בוגרות תואר שני, נשים חכמות שלא מסוגלות לעשות שום דבר, כי מחקו להן את הזהות ואנחנו צריכות לעזור להן ברמה היומיומית".
סיגל, שוהה במקלט לנשים מוכות: "פחדתי להיות בכבישים בזמן שיש טילים. בגלל המלחמה אין עבודה בצפון, אז לא הבנתי איך אני אפרנס את הילדה שלי"
סיגל (שם בדוי) מצפון הארץ הייתה אישה כזו. בארץ מוצאה הייתה בעלת מקצוע חופשי, עצמאית. בישראל נעשתה תלויה בבעלה, שלאחר החתונה שינה את עורו. בחודשים האחרונים היא שוהה במקלט חירום של "בת מלך".
"חודשיים אחרי החתונה הוא התחיל עם אלימות מילולית, צועק, מקלל, כועס על דברים לא חשובים. כל יום זה נהיה יותר ויותר רע. בהתחלה הוא היה מתקרב אליי בצורה מאיימת, אחר כך דוחף אותי, ואז הגיעו המכות. בינתיים נכנסתי להיריון. הייתי מיואשת. כשסיפרתי למשפחה שלו על ההתנהגות שלו הם הצדיקו אותו. אמרו לי – ככה זה בשנה הראשונה של הנישואים, זה קשה. עזבתי את הבית, הוא התנצל, הבטיח שלא יקרה יותר. חזרתי ובאמת היה טוב.
"אבל אז התחילה המלחמה והכול חזר, בעוצמה חזקה יותר. בגלל המלחמה העבודה שלו נפגעה. הוא עצמאי והעסק נעצר. זו לא הייתה רק אלימות מילולית ופיזית, הייתה גם אלימות פסיכולוגית. הוא למשל הוציא מהבית את התמונות של החתונה שלנו, הוא אמר שהוא לא רוצה שאצא מהבית. אמרתי לו שאני רוצה להתגרש, זה רק עצבן אותו יותר. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל היה יום אחד שהרגשתי בסכנת חיים. התקשרתי למשטרה, הם עצרו אותו ואמרו לי שכדאי שאלך למקלט. לא ידעתי מה זה בכלל. פעם ראשונה ששמעתי על זה. הם אמרו לי שאני צודקת שאני רוצה לצאת מהבית. עד אז חשבתי שאולי אני מגזימה והמצב לא כזה נורא.
"המלחמה השפיעה על ההחלטה שלי לצאת מהבית. קודם כול, פיזית היה קשה לצאת בגלל האזעקות, פחדתי להיות בכבישים בזמן שיש טילים. בגלל המלחמה אין עבודה בצפון, אז לא הבנתי איך אני אפרנס את הילדה שלי. חשבתי על האחריות שלי כאמא, איך אשלם על בית כשיש מלחמה ואין עבודה?".
המשטרה: פחות תיקים, אבל חמורים יותר
בדיון בכנסת ביוני האחרון דיווחה נציגת מדור נפגעי עבירה במשטרת ישראל, כי בין החודשים ינואר עד מאי 2024 חלה ירידה של 10% בתיקים שנפתחו בגין אלימות בין בני זוג. היא ציינה כי מספר הנשים שפונות למשטרה נמוך לעומת השנתיים הקודמות, אך עם זאת התיקים שנפתחים חמורים יותר, דבר שבא לידי ביטוי בעלייה במספר כתבי האישום המוגשים ובמספר המעצרים שמתבצעים.
"ההערכה שלנו היא שלא נפסקה האלימות וזה לא שיש פחות נשים שזקוקות למענה, אלא שמשהו בערוצי ההפניה לסיוע, כנראה בגלל המלחמה, לא מתפקד לגמרי תקין", אומרת חברת עמותה המסייעת לנשים שנמצאות במערכת יחסים אלימה, ובחרה לא להזדהות. "יש הטוענים שאנשים איבדו את האמון במערכות הציבוריות מאז 7 באוקטובר ולכן ימעטו לפנות למוסדות המדינה".
יהלי בן עמי ויטנברג, נעמת:"קיבלנו שיחות מנשים שהבעלים שלהן קיבלו רישיון לנשק והן הביעו חשש שזה יגיע לקצה"
לפי הדוח של מרכז אדוה, ההשערה של גורמי המקצוע במשרד הרווחה, במשרד הבריאות, במשטרה ובחברה האזרחית היא כי בתקופת המלחמה, בייחוד בחודשים הראשונים, נשים חשו חוסר לגיטימציה להתלונן במשטרה או לפנות לגורמי טיפול ורווחה ולעסוק במצוקותיהן האישיות לנוכח המצוקות שאחרים חווים.
"יש לנו ניסיון מתקופת הקורונה, ואנחנו יודעים שבתקופה כזו יש פחות פניות של אנשים לטפל בעניינים הפרטיים שלהם, בייחוד בסוגיות שדורשות פניוּת רגשית וכניסה לתהליך טיפולי", אומרת אתי קיסוס, ראשת מנהל שירותים חברתיים במשרד הרווחה והביטחון החברתי. "הם מרגישים שאין להם זכות לפנות או לטפל בעצמם, כי כל מה שקורה מסביב גדול יותר מהם. "משבר הקורונה היה משבר של התכנסות שלאחריו הייתה עלייה בפניות, ואנחנו צופים שתהיה עלייה בפניות כשהמלחמה תסתיים. אנחנו נמצאים בתקופה לא פשוטה, אנשים נמצאים בסטרס ממושך ובתקופות כאלה יש נטייה להתפרצויות והתקפי כעס, ומערכות יחסים זוגיות הופכות להיות מתוחות יותר".
אתי קיסוסצילום: עודד קרני, לע"מיש טענה שנשים ממעטות לפנות לרווחה כי הן לא רוצות להיות מתויגות כנזקקות לשירותיה.
"בשנים האחרונות, ובייחוד במלחמה, אנחנו מלווים משפחות שמעולם לא נזקקו לנו. מתוך הבנה שיש נשים שחוששות מהתיוג להיות לקוחה של שירותי הרווחה, הקמנו את מרכזי אלומה בעכו, בית שמש, ראשון לציון ובקרוב גם בבאר שבע, שמיועדים לפניות בלי רישום או הגשת תלונה. זה מקום שבו אפשר לקבל סיוע, להתלבט, להניח ראש ללילה ולשקול את הצעדים להמשך, בליווי ותמיכה. לא יהיה מצב שאישה לא תקבל סיוע אם היא מתנגדת להירשם".
קווי סיוע
- 9201* קו ייעוץ נעמת לנשים במצבי משבר ובצמתים של שינוי
- 118 הקו החם של משרד הרווחה
- 6724* הקו החם של עמותת לא לאלימות
- 1202 קו הסיוע לנפגעות תקיפה מינית
- 1-800-292-333 עמותת בת מלך, סיוע לנשים דתיות וחרדיות הסובלות מהתעללות על ידי בעליהן
