ערב יום השואה הבינלאומי. בירכתיים של ספינת הקרב אח"י "ניצחון" בבסיס חיל הים החיפה עשרות חיילים מתיישבים על כסאות פלסטיק שמסודרים בשורות. מחר הם יצאו להפלגה ארוכה ואת הערב האחרון שיש להם לפני שהם מכבים את הטלפון הנייד הם יעבירו בשמיעת עדות של טומי שחם, סבה של סרן ע', קצינת הנשק וסגנית מפקד הספינה.
"עבור ניצול שואה שעבר רצח עם, לתת עדות על ספינת קרב שהגיעה מגרמניה זו סגירת מעגל מדהימה וניצחון מטורף", אומרת ע'. "סבא שלי הוא הגאווה שלי. הדרך שבה הוא חינך אותנו, להסתכל על כל דבר בצורה חיובית ולמצוא בו את הטוב, פוגש אותי יום יום בתפקיד הצבאי שלי ומכניס אותי לפרופורציות כשיש רגעים או ימים קצת יותר קשים ומאתגרים".
בין ע' לסבא שלה מפרידות 68 שנים אבל הקשר ביניהם חברי, קרוב. הם תכננו לנסוע יחד לאושוויץ, מסיבות שונות זה עדיין לא קרה. "זה עוד יקרה", מבטיח טומי ומסתכל על נכדתו בחיבה. אולי זה יקרה רק אחרי שהיא תהפוך למפקדת ספינת הקרב הראשונה בצה"ל. "מדברים איתי על זה", היא אומרת בקצרה. "אנחנו בתהליך".
ע' מספרת כי השירות בספינה בזמן המלחמה הוא אינטנסיבי. "יש המון שעות הפלגה שבהן אין לנו קשר עם העולם החיצון", היא אומרת. "בסוף יש לנו אחריות גדולה מאוד במשימות הגנה".
היא לא האישה היחידה בספינה, אסור לה לומר בדיוק כמה נשים משרתות שם, אבל היא מציינת כי יש חובלות ולוחמות. "המגדר הוא לא פקטור ולא משפיע על אופי השירות", היא אומרת. "אני אחת מקבוצה ולא מרגישים את ההבדל בכלל".
"אין נצחון גדול מלתת לכם עדות"
יום הזיכרון הבינלאומי לשואה מצוין ב-27 בינואר, התאריך שבו שוחרר ב-1945 מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים. כמי שהיה שם ברגע שהרוסים נכנסו בשערי המחנה, טומי הוזמן להשתתף באירוע השנתי, אבל החליט שחשוב לו יותר להשמיע את הסיפור שלו בפני החיילים בספינה שבה משרתת נכדתו. "אמרתי להם שיש לי התחייבות וזו ההתחייבות שלי", הוא אומר ללובשי המדים. "שמונים שנה לשחרור אושוויץ ואני עומד פה, נותן לכם עדות ואין ניצחון גדול מזה".
שחם בן ה-92 נולד בסלובקיה, בן שלישי להוריו, שבבעלותם היתה חנות לבשר כשר. כשהיה בן שש וחצי נכנסו הנאצים למדינה והחלו את החוקים שלהם על יהודי המדינה: איסור לצאת מגבולות הארץ ללא אישור, חובה לתלות טלאי צהוב ואיסור על הילדים ללמוד בבתי הספר.
כאשר שלטונות המדינה החלו לשתף פעולה עם הנאצים והעבירו כ-50 אלף יהודים אל מחנות הריכוז בפולין, הוריו של שחם נתקפו דאגה. הם החליטו לברוח לבודפשט, שם היו להם קרובי משפחה. שלוש פעמים ניסו לעבור את הגבול, ושלוש פעמים נכשלו.
"אני רוצה שיראו שגם אדם שעבר את השואה ואיבד את המשפחה שלו ממשיך לחיות ויכול לעשות כל מה שהוא רוצה. זו השליחות שלי"
"ב-1944 הגיעו אלינו שוטרים סלובקים ואמרו לנו: 'יש לכם שעה אחת לארוז', מספר שחם. "הם אמרו לא לקחת הרבה דברים, כי אין מקום במשאיות. 'תמסרו לנו את הדברים שלכם, נעשה רשימה ובסוף המלחמה נחזיר לכם אותם''. בסוף המלחמה הם החזירו לנו רק את הרשימה, בלי הדברים".
התחנה הראשונה הייתה בית הכנסת בעיר, משם הם הועברו אל מחנה שהיה בתחומי סלובקיה. "בכל בוקר ראיתי את מפקד המחנה יושב ליד על רמפה, ליד מוט ועליו דגל סלובקיה ומשני צדדיו עומדים צוענים ערומים והוא שורק במשרוקית והם נלחמים זה בזה עד שאחד מהם מת. סיפרו לי שאחרי המלחמה תפסו את מפקד המחנה ותלו אותו על המוט, במקום הדגל הסלובקי".
אחרי שבוע נדחסו מאות היהודים שהיו במחנה בקרונות רכבת. שלושה דליי מים הוכנסו לכל קרון, הדלתות ננעלו והרכבת יצאה לדרך. "הרכבת החלה לנסוע מערבה", מספר שחם. "שמחנו. אבל אחרי קילומטר הרכבת נעצרה ושינתה כיוון למזרח. ומזרח זה אומר פולין ומחנות ריכוז".
שלושה ימים הם נסעו ברכבת, בלי אוכל, גם המים אזלו. "היו מבוגרים שלא שרדו את הנסיעה", הוא מספר. כשהם הגיעו לאושוויץ, באוקטובר 1944, הנאצים בדיוק הרסו את המשרפות, שבהם נרצחו מיליון וחצי אנשים. "הרוסים נכנסו לפולין והנאצים שפחדו שיעשו להם את מה שהם עשו לחיילים הרוסים, שגם אותם שרפו בקרמטוריום, היו עסוקים בהשמדת ראיות".
רק לילה אחד הוא שהה בצריף עם כל משפחתו. "למחרת אמרו לנו שגברים מגיל עשר ומעלה צריכים לצאת החוצה", הוא מספר. "הייתי בן עשר וחצי, ההורים אמרו שאגיד שאני בן תשע וחצי כדי שאשאר עם אמא. אבא שלי ואחי יצאו החוצה". הוא כבר לא ראה אותם יותר.
"הייתי אחראי על 10 ילדים. 9 מתוכם לא שרדו"
שחם הוכנס למקלחת, שיער גופו גולח, הוא עבר חיטוי בדי.די.טי כטיפול נגד כינים, הולבש בפיג'מת פסים ועל זרועו הוטבע המספר B14295. "אחרי שעברנו את כל זה, הכניסו אותנו לאולם גדול: 300 ילדים ו-200 אימהות. וזה היה הרגע הכי קשה שעברתי", הוא אומר. "נכנסו שוטרים גרמנים עם כלבים ובצעקות ומכות הוציאו את כל האימהות החוצה. כמה אימהות הספיקו לבקש ממני שאשמור על הילדים שלהם, עשרה ילדים שהכרתי מסלובקיה. תחשבו על אולם עם מאות ילדים שיושבים על הרצפה, בוכים ורוצים את אמא. לקחו אותנו לצריף, אני משכיב את עשרת הילדים על דרגש ואחרי שהם נרדמו גם אני בכיתי. בלי אבא, בלי אחים, בלי אמא, עם עשרה ילדים קטנים שאני צריך לשמור עליהם". כשמחלת הטיפוס התפשטה במחנה בגלל תנאי היגיינה לקויים, תשעה מתוך עשרת הילדים שהופקדו אצל שחם נפטרו.
ב-18 בינואר, ימים ספורים אחרי פתיחת המתקפה הרוסית, החלו הנאצים בפינוי מהיר של יותר מ-60 אלף אסירים גברים מאושויץ והמחנות המסונפים לו, במה שקיבל את הכינוי "צעדת המוות". "הוציאו את כל הילדים הגדולים מהצריף", מספר שחם. "עמדנו עם הפיג'מה הדקה בקור של 25 מעלות. הרגשתי שאני קופא ונופל. אמרתי לחבר שלי, בוא נכנס לצריף, נתחמם קצת, נעשה כמה תרגילי התעמלות וכשיגידו לנו ללכת נלך. נכנסנו, התעמלנו, התחממנו וכשיצאנו החוצה לא מצאנו את הילדים. הם התחילו בצעדת המוות וככה ניצלנו".
למחרת חזרו הגרמנים והוליכו את האסירים מחוץ למחנה. "צעדנו על הגשר שמעל פסי הרכבת, כשאני שומע יריות מאחוריי. ואז הגיעה משאית, הגרמנים עלו עליה והשאירו אותנו באמצע הכביש. המשכנו ללכת והגענו לאשוויץ. היינו שם כמה ימים, ראינו את כל הזוועות של מנגלה. והיום, לפני שמונים שנה, הוצאתי את הראש מהחלון וראיתי המון אנשים מסתובבים. צעקתי: הרוסים הגיעו. והרוסים באמת הגיעו".
לאחר שחרור המחנה שחם החליט לנסוע לבודפשט, אל קרובי משפחתו. הוא עלה לרכבת ובעזרת אנשים טובים הצליח להגיע לבית דודתו. "ביום הולדת 12, קראה לי הדודה לעלות הביתה. חשבתי שהיא רוצה לעשות לי מסיבה", הוא מספר ובפעם הראשונה החיוך עולה על פניו. "עליתי הביתה ופגשתי את אמא שלי, ואין שמחה גדולה יותר מאשר לפגוש את אמא".
סרן ע': "הדרך שבה סבא חינך אותנו, להסתכל על כל דבר בצורה חיובית ולמצוא בו את הטוב, פוגשת אותי יום יום בתפקיד הצבאי שלי"
אחרי המפגש המרגש הם חזרו לסלובקיה וב-1949 הוא עלה לארץ, בדרך לא דרך, עם חבריו מתנועת הנוער. הוא התיישב בכפר מסריק, עבד כמורה לספורט, הקים משפחה, נולדו לו שלושה ילדים, אחת מהן גרה בברלין ומגדלת שם שני ילדים. "והיא לא שאלה אותי ולא ביקשה את אישורי ואני לא מנעתי ממנה", הוא אומר. שלושה נכדים שלו משרתים בתפקידים קרביים, בהם סרן ע'.
במשך כל העדות שלו היא מתבוננת בסבה בגאווה. זו לא הפעם הראשונה שהיא שומעת את סיפור ההישרדות המדהים שלו. בכל ספינה שבה שירתה הוא הגיע. "זו השליחות שלי", שחם אומר, על חזהו במקום שבו היה טלאי צהוב מתנוססת כעת סיכת חטופים צהובה. "אני בחרתי בחיים ואני רוצה שהם יראו שגם אדם שעבר את השואה ואיבד את המשפחה שלו ממשיך לחיות ויכול לעשות כל מה שהוא רוצה".