חודשיים אחרי שנהרגה בתאונת דרכים, והיא רק בת 17, הופיעה שחר בחלום של אמה. לבושה לבן היא התקרבה אליה, קרוב־קרוב, כמו פעם, ואמרה לה, "תסלחי לעמית, אמא. אל תכעסי עליו, טוב?". "אמרתי לה, 'שחר, אני לא יכולה', והיא זזה ממני. אמרתי, 'זה קשה מדי, זה קשה לי', והיא המשיכה להתרחק. קמתי בבוקר, ומתוך הכאב הכי נורא ידעתי שאסלח לעמית, הנהג שהרג את הבת שלי".
לפני כעשור איבדה שרית כהן את שחר, בתה הבכורה, משוש חייה. הנהג, עמית, היה החבר הכי טוב של שחר, בן בית. מתוך תהומות הדיכאון שאליהם נכנסה לאחר התאונה, שרית בחרה לסלוח. "שנה אחרי התאונה הסכמתי להיפגש איתו", היא מספרת. "התחבקנו, בכינו, ואז התיישבנו כשאנחנו מחזיקים ידיים. הוא התחנן שאסלח לו, הראה לי קעקוע שעשה שכתוב בו: 'זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי'. ראיתי את העצב שלו, את הכאב והחרטה. אמרתי לו, 'אני סולחת לך, אעשה הכול כדי שתחיה'. זה היה מפגש מלא ברגש ובעוצמה. מאז עברנו דרך ארוכה ביחד".
"בוקר אחד ניסיתי לקום מהמיטה ולא הצלחתי לעמוד על הרגליים. זה לא היה על רקע פיזי, זו הייתה תוצאה של הטראומה. הושיבו אותי על כיסא גלגלים ושוב שקעתי. לא יכולתי יותר"
עמית התגייס לצבא, נהיה קצין, הרצה בפני חיילים על תאונות דרכים, למד פסיכולוגיה, ובחודש שעבר התחתן. "באחת הפגישות שלנו הוא אמר לי, 'אמא שלי נתנה לי את החיים בפעם הראשונה, את נתת לי חיים בפעם השנייה'. הוא היה צריך את הסליחה שלי כי הוא ידע שלא יוכל לחיות גם עם הכאב על מה שעשה לשחר וגם עם הכאב שלי".
לאחר התאונה עמית הורשע בכמה עבירות, ובהן נהיגה בקלות ראש. גלגלי הצדק טחנו לאט, ורק לפני כשנתיים עמד בפני פסק דין במשפטו. רגע לפני שהשופט חרץ את דינו, כתבה שרית מכתב ובו ביקשה להקל את עונשו. "כתבתי על הקשר של עמית ושל שחר, על הדרך שהוא עבר מאז התאונה", היא מספרת. "התובע התקשר אליי מבולבל, הוא אמר לי, 'את בצד שלו?'. אמרתי לו שעמית עבר את השיעור שלו, ומה יעזור לי שהוא יֵשב בכלא? את שחר זה לא יחזיר".
מה היה גזר הדין?
"עמית קיבל עשרה חודשי עבודות שירות ושלילת רישיון לעשר שנים".
איך קיבלה המשפחה את הבחירה שלך לסלוח לו?
"הם לא הבינו איך אני לא כועסת, איך אני בכלל מוכנה להיפגש איתו, הם לא חשבו שאני צריכה לפתוח לו את הבית. בסוף מה שמנחה אותי הוא איך שחר הייתה רוצה שאתנהג איתו, כי היא אהבה אותו והוא אותה. הסליחה והמחילה שלי עושות לו טוב, ועושות לי טוב".
ההחלטה לסלוח הגיעה ממקום נוסף: היא עדיין זוכרת מה זה להיות נערה שאוחזת בהגה. כשהייתה בת 17 עברה תאונת דרכים, בדיוק בגיל ששחר הייתה כשנהרגה. "נסעתי במהירות מופרזת, 160 קמ"ש בכביש החוף, וכמו עמית לא חשבתי על הסכנות. איבדתי שליטה על הרכב, כמו שהוא איבד. התהפכתי פעמיים, כמוהם. אני ניצלתי בזכות חגורת הבטיחות, אבל שחר לא הייתה חגורה ולכן נהרגה. החברים שלה, שהיו חגורים, ניצלו".
"הייתה פגישה עם פסיכיאטר וקיבלתי מרשמים להמון כדורים. אמא שלי ישנה לידי כשהידיים שלנו קשורות זו לזו כדי שלא אוכל לפגוע בעצמי"
כיום היא מספרת את הסיפור שלה בהרצאות בפני תלמידי תיכון, מבקשת מהם לא להיכנע ללחץ חברתי, לחשוב מה יקרה להם אם הם יגרמו לתאונה, אם חבר או חברה שלהם יאבדו את החיים בגללם. בקליניקה שלה, שנקראת "אור השחר", היא מאמנת אנשים להתמודדות עם שכול. "בעקבות האובדן הגיעה שרית חדשה לעולם", היא אומרת.
איזה אדם היית לפני המוות של שחר?
"הייתי אדם נוקשה, ניהלו אותי הכסף, המעמד, היוקרה, החברה. ציפיתי מהילדים שיעשו את המסלול שאני עשיתי: תיכון, צבא, לימודים, חתונה, משפחה. לא היו לי חלומות, החלום היחיד שלי היה להיות סבתא. עטיתי על עצמי המון מסכות, גם פיזיות. הייתי מאופרת בכבדות, לבושה מתוקתק, תמיד עם נעלי עקב, בלונד מתוחזק. לא הייתי מאושרת, בתוך תוכי לא היה לי טוב אבל לא העזתי לעשות שום דבר, לא היה לי אומץ לשנות את החיים שלי. עד התאונה".
שבע שנות טיפולי פוריות
כהן, 53, נולדה וגדלה בקריית ביאליק, "בת בכורה להורים שנולדו להיות הורים, נכדה ראשונה שלא החסירו ממנה דבר". כשהייתה בת ארבע, אחותה בת השנתיים, שנולדה עם מום בלב, קיבלה אירוע מוחי והייתה מחוסרת הכרה. "במשך חצי שנה, עד שהיא נפטרה, אמא שלי הייתה איתה בבית החולים, ואותי שלחו לסבא וסבתא. אחרי המוות שלה חזרתי הביתה ואמא בחרה לא לגדל אותנו בצל האובדן. בבית אפילו לא הייתה תמונה שלה. גדלנו, אחותי, אחי ואני בבית שמח ואוהב, ההורים שמו את עצמם במקום האחרון, העניקו לנו הכול, גם כשלא היה".
היא מעידה על עצמה שהייתה תלמידה מצטיינת, ילדה של בית, עם מעט חברים. אחרי התאונה שעברה התגייסה למודיעין. בצבא הכירה את מוטי. כשהייתה בת 20 התחתנו. "התלהבתי, רציתי להיות אמא צעירה", היא מנסה להסביר. החלום להפוך לאמא לא התממש במהירות - נדרשו שבע שנים של טיפולי פוריות קשים, מייסרים. "היה לי רצון, הייתה אמביציה, אבל האכזבות היו מפרקות. נשאבנו לתוך האירוע, גם אני וגם הוא, היינו בתוך הלופ של הטיפולים. לא הייתה לי פניוּת לשום דבר אחר, כלום לא עניין אותי".
"באחת הפגישות עמית אמר לי, 'אמא שלי נתנה לי את החיים בפעם הראשונה, את נתת לי חיים בפעם השנייה'. הוא היה צריך את הסליחה שלי כי הוא ידע שלא יוכל לחיות גם עם הכאב על מה שעשה לשחר וגם עם הכאב שלי"
כששרית הייתה בת 27, שחר נולדה. "הרגשתי שכבשתי את העולם", היא מספרת. חצי שנה אחר כך היא נכנסה להיריון, הפעם באופן טבעי, ונולד אופק. "גידלתי אותם כמו תאומים. היה לי כל מה שרציתי".
החיים היו טובים. הם גרו בכרמיאל, היא עבדה כמנהלת כספים במפעל גדול בצפון ולמדה לתואר ראשון בכלכלה וראיית חשבון, מוטי עבד בכבאות. כשהייתה בת 32 הם ניסו שוב להיכנס להיריון ללא הצלחה. שוב עברו שש שנים של טיפולים מתישים. "מוטי אמר לי, 'שחררי, יש לנו שני ילדים, הכול בסדר', אבל לא ויתרתי. נלחמתי להביא עוד ילד לעולם. אחרי שש שנים עילאי נולד, ובזכותו צחקתי בפעם הראשונה אחרי האובדן של שחר".
איזו ילדה שחר הייתה?
"מפונקת, מאוד חברותית, עקשנית וחזקה. לא אי אפשר היה לעמוד בפניה, אי אפשר היה להגיד לה לא. היא קיבלה כל מה שרצתה, גם מבחינה חומרית וגם רגשית. כשהיא עלתה לחטיבה, היא רצתה ללמוד בבית הספר האזורי משגב. אמרתי לה שיהיה קשה להתקבל כילדת חוץ, והיא אמרה, 'מה הבעיה? תקני בית בלבון'. זו הסיבה שעברנו ליישוב, למרות שהיה לנו טוב מאוד בכרמיאל. הייתה לה כזו עוצמה עלינו, שלא שמנו לב אפילו למה שמעבר כזה יעשה לאופק, שעלה אז לכיתה ו', ובאמת לא היה לו טוב שם".
לבון היה אז יישוב קהילתי קטן, רק 150 משפחות. שחר פרחה, הייתה מוקפת חברים. כהן עבדה במפעל בתפן כמנהלת כספים, נעדרה לעתים במשך שעות ארוכות אבל שלטה על הכול מרחוק ביד רמה. הבית הגדול היה מתוקתק, מורים פרטיים נכנסו ויצאו. ייסורי המצפון שלה קנו לילדים את כל מה שהם רצו. עד שהגיעה השבת שבה התהפך עליה עולמה.
הכתובת הייתה על הקיר
ב־6 בפברואר 2016 הגשם לא הפסיק לרדת בצפון. מוטי ועילאי נסעו לסרט, ושרית, שחר ואופק נשארו בבית. הם אכלו ארוחת בוקר, צפו בסרט, העלו זיכרונות מהחופשה האחרונה בתאילנד ורקמו תוכניות על חופשה עתידית. שרית תכננה בסתר את מסיבת ההפתעה ליום ההולדת של שחר, שאמורה הייתה להתקיים כעבור יומיים.
"פתאום שחר קמה ואמרה, 'די, מספיק זמן משפחה, משעמם לי, אני רוצה לנסוע לכרמיאל לאכול חומוס'", מספרת שרית. "היא התקשרה לעמית, החבר הכי טוב שלה והראשון שקיבל רישיון מהחבורה. הוא לא רצה לנסוע. ראיתי בהתכתבויות שהוא הציע לה להיפגש ביישוב, אבל היא התעקשה והצליחה לשכנע אותו. הוא בא לאסוף אותה, נתתי לה נשיקה וחיבוק, והיא יצאה".
היו כמה נורות אזהרה, מספרת שרית, אבל אף אחד לא התייחס אליהן ברצינות. "ידענו שעמית נהג לא זהיר", היא אומרת. "הכתובת הייתה על הקיר, אבל לא עשינו עם זה כלום. באותו יום לא חשבתי על הסכנה, חשבתי שזו נסיעה של עשר דקות ומה כבר יכול לקרות.
"אחרי האסון טיילתי עם הבנים בהודו, אירופה, אפריקה, ארצות הברית. עד הוואי הגענו. שם ישבנו על החוף, והם אמרו לי, 'בחרת בשחר, לא בחרת בנו'. התנצלתי"
"כשהם הגיעו לאסוף חברה נוספת, אמא שלה הציעה להם לקחת את האוטו שלה. היא אמרה להם שמסוכן לנסוע עם הרכב הישן של עמית בגשם בכביש המפותל. הם סירבו. החברה סיפרה שכבר ביציאה מהיישוב היא אמרה לשחר שכדאי שתחגור חגורה, אבל שחר לא הקשיבה. באחד הסיבובים עמית איבד שליטה על הרכב. אחרי שני גלגולים הרכב נעצר. החברים לא מצאו את שחר, ויצאו לחפש אותה. הם מצאו אותה מוטלת מחוץ לרכב. היא עפה מהחלון האחורי ושברה את המפרקת. לא היה מה לעשות. היא מתה במקום".
דקות ספורות אחר כך החלו לזרום ההודעות בקבוצת הווטסאפ של היישוב. "אופק יצא מהחדר שלו וסיפר שהייתה תאונה. נעצרה לי הנשימה", משחזרת שרית. "התקשרתי לשחר, שלחתי לה הודעות, והיא לא ענתה. התקשרתי לעמית וגם הוא לא ענה. נכנסתי להיסטריה. התקשרתי לאחותי שגרה לידי ואמרתי לה שאני רוצה לנסוע למקום התאונה".
כשהן הגיעו הבחינו באמבולנסים, רכבי משטרה, כיבוי אש ועשרות תושבים מהיישוב. "ירדתי מהרכב והתחלתי לצרוח 'איפה שחר?', ואף אחד לא ענה לי. כולם עמדו קפואים. רצתי כמו בסרט אימה מאחד לשני וצרחתי, עד שהרגליים קרסו לי. נפלתי על הכביש. שכן מהיישוב אמר לי, 'שחר באמבולנס, בואי ניסע אחריהם'. נכנסתי לאוטו שלו, אבל במקום לנסוע לבית החולים הוא נסע בחזרה ליישוב. צעקתי, אבל הוא לא אמר מילה, עד שעצרנו בחנייה של הבית וראיתי המון אנשים, והבנתי. בעצם, עד היום אף אחד לא אמר לי את המילים 'שחר מתה'".
את מה שקרה בהמשך אותו יום היא לא זוכרת. "הזעיקו רופאה שנתנה לי המון כדורי הרגעה. הכדורים ניתקו אותי מהאירוע. ביום ההלוויה הכניסו אותי להיפרד משחר. אם הייתי בשליטה לא הייתי עושה את זה כנראה, כי המראה שלה הוא סיוט שעד היום אני מתעוררת ממנו בלילות. בזמן ההלוויה התעלפתי, שמו אותי על אלונקה. מספרים לי שמלמלתי את השם שלה בלי הפסקה".
יום אחרי ההלוויה - יום ההולדת של שחר - היה הפעם הראשונה ששרית ניסתה לשים קץ לחייה. "לקחתי כמות גדולה של כדורי הרגעה שהיו ליד המיטה. היה לי ברור שאני לא רוצה לחיות. אופק נכנס לחדר כשכבר הייתי מעורפלת והתחיל לצרוח, 'אמא מתה, אמא מתה'. הוא היה בטוח שאיבד גם אותי. לקחו אותי לבית החולים ועשו לי שטיפת קיבה. כעסתי שהצילו אותי, ידעתי שאעשה זאת שוב".
ירידות ועליות
החודשים הבאים עברו עליה בחשֵכה. היא הסתגרה בחדר השינה עם וילונות מוגפים, כועסת על כל מי שחי, הודפת כל מי שרוצה בטובתה. "ההורים שלי עזבו הכול ועברו לגור אצלנו, אחותי ובעלה היו כל הזמן איתנו", היא אומרת. "הם הבינו שהם חייבים להתגייס ולייצר מעטפת תמיכה עבור הילדים". גם מוטי נהדף. "הוא ניסה להתקרב", אומרת שרית, "אני לא רציתי".
רק לאישה אחת היא פתחה את הדלת - כלנית אלמלם דרבי, מאמנת אישית מהיישוב. "אופק, שהיה מיודד עם הבת שלה, בא אליה אחרי הניסיון האובדני שלי ואמר לה, 'בבקשה תעזרי לאמא שלי, אני לא רוצה שהיא תמות'. היא באה, ואפשרתי לה להיכנס".
למה דווקא לה?
"כלנית לא הייתה ממעגל החברים הקרוב ולא הזכירה לי את שחר. היא גם הייתה היחידה שנתנה מקום לאובדן שלי, שלא נלחצה מהמקום השחור והנמוך שהייתי בו. אחרים רק ניסו להוציא אותי מהכאב ולהראות לי שיש חיים. הם אמרו לי, 'יש לך ילדים, יש לך אחריות, את צריכה לחיות בשבילם', אבל אותי זה לא עניין".
"רומי לא גדלה בצילה של שחר אלא לידה. היא מכירה את הסיפור וחווה ממני לפעמים ימים של קושי, אבל יש לה ילדות שמחה"
למרות מערכת התמיכה והעזרה, הדרך עד נקודת היציאה מהתהום הייתה קשה וכואבת. "היה עוד ניסיון אובדני", היא משתפת, "ושוב הצילו אותי ברגע האחרון. אמא שלי, באינטואיציה, קלטה שנעלתי את עצמי והזעיקה אנשים שיפרצו את הדלת. זה היה יכול להיגמר שם".
דיברתם על זה מאז?
"לא. לאמא שלי היה קשה מאוד לראות שאני בוחרת למות ולא להיות שם בשביל הילדים. היא בחרה לחיות בשביל הילדה שחיה ואני בחרתי הפוך ממנה".
אחרי חצי שנה נפתח סדק בלב. "אופק ועילאי נכנסו לחדר שלי, הסתכלו עליי בעיניים עצובות ואמרו לי, 'אמא, תחזרי אלינו בבקשה'. משהו זז אצלי, הרגש חזר לפעול, חיבקתי אותם, הרגשתי את הכוח שלהם, זה גרם לי להרים את העיניים ולראות איך בגלל הסבל שלי כולם סובלים".
היא כבר חזרה לעבוד, בזמן שהתהום משכה אותה אליה חזרה. "בוקר אחד ניסיתי לקום מהמיטה ולא הצלחתי לעמוד על הרגליים. זה לא היה על רקע פיזי, זו הייתה תוצאה של הטראומה. הושיבו אותי על כיסא גלגלים ושוב שקעתי. לא יכולתי יותר, התחננתי שיאשפזו אותי בבית חולים, רציתי להרחיק את הכאב. המשפחה התנגדה. הייתה פגישה עם פסיכיאטר וקיבלתי מרשמים להמון כדורים. אחותי ובעלה אמרו שהם ייקחו עליי אחריות, ואמא שלי ישנה לידי כשהידיים שלנו קשורות זו לזו, כדי שלא אוכל לפגוע בעצמי. הייתי שמה את הכרית על הפנים ומנסה לעצור את הנשימה".
כשהכדורים התחילו להשפיע, מצבה של שרית השתפר. "ואז חזרתי לעבודה. השתתפתי בישיבה הראשונה ואז היו המצגת הראשונה, הפעם הראשונה שקמתי בבוקר להכין לילדים כריכים לבית הספר, הפעם הראשונה ששתיתי כוס יין, שאכלתי ארוחה טובה, שטסתי לחו"ל, שצחקתי".
מסע השיקום שלה כלל שנתיים של נסיעות בעולם, רק היא והבנים. "התחלנו בקפריסין, יעד קרוב שיאפשר לי להבין אם אני יכולה לעשות את זה, ואז המשכנו. הייתי עובדת קצת ונוסעת הרבה. היינו בהודו, טיילנו בכל אירופה, אפריקה, ארצות הברית. עד הוואי הגענו. שם ישבנו על החוף, ונפתחה שיחה. הם אמרו לי, 'בחרת בשחר, לא בחרת בנו'. התנצלתי. הבטחתי להם שאני בוחרת בחיים, שאני פה, שגם אם יהיה קשה, אנחנו ביחד. היה להם חשוב שאבטיח להם שלא אפגע בעצמי שוב. הבטחתי להם שאמא חזקה".
ילדות שמחה
הלידה מחדש הובילה אותה להחלטה דרמטית ראשונה: להתגרש. "אחרי המוות של שחר הזוגיות התפרקה. ההחלטה להיפרד לא הייתה קלה, כי ערך המשפחתיות היה חשוב לשנינו, אבל איחלתי לעצמי שיהיה לי טוב ורציתי בשבילו את אותו דבר".
הוא עזב את הבית, היא נשארה ביישוב, נאחזה במקום ששחר כל כך אהבה. אבל המועקה התגברה. "לא יכולתי לשבת על הספה שבה התכרבלנו רגע לפני שהיא יצאה לנסיעה האחרונה שלה. הדלת של החדר שלה הייתה סגורה תמיד. הבנתי שכדי לפתוח משהו חדש, אני חייבת להשאיר את הבית מאחוריי. מכרתי אותו ועברתי לחיפה".
כשהיא בבית החדש, בלי בן זוג, התגבשה אצלה החלטה להביא ילד לעולם מתרומת זרע. "הסיכוי היה קלוש", היא מספרת. "לא הצלחתי בגיל 20 ובגיל 32, אז בגיל 46? אבל בניסיון הראשון כבר נקלטתי".
מה היה המניע להחלטה הזו?
"שאלתי את עצמי את אותה שאלה, רציתי לברר עם עצמי אם אני רוצה תחליף לשחר או שזה מגיע ממקום אחר. באיזשהו שלב הפסקתי לשאול. אני אמא במהות שלי, חזרתי לחיים בזכות הילדים שלי, היה לי ברור שזה מה שאני רוצה. המשפחה המורחבת הייתה מודאגת, אבל כשהם הבינו שאני שלמה עם ההחלטה, הם תמכו. כשראו באולטרסאונד שזו בת, זה היה רגע קשה לכולם".
רומי כיום בת שש. "קראתי לה רומי כי היא מרוממת אותנו. היא לא גדלה בצילה של שחר אלא לידה. היא מכירה את הסיפור וחווה ממני לפעמים ימים של קושי, אבל יש לה ילדות שמחה".
כשהייתה בחופשת הלידה עם רומי, סיימה שרית את עבודתה בחברה שבה עבדה 25 שנה. "זה היה משבר לא קל", היא מודה, "בעיקר משבר כלכלי, ועוד שינוי גדול שעברתי בחיים".
"כשהייתי בת 17 נסעתי במהירות מופרזת, 160 קמ"ש בכביש החוף. איבדתי שליטה על הרכב והתהפכתי פעמיים, כמו עמית. אני ניצלתי בזכות חגורת הבטיחות, אבל שחר לא הייתה חגורה ולכן נהרגה"
הפעם היא לא שקעה, אלא חישבה מסלול מחדש והחליטה שהיא פונה לתחום האימון האישי, בתקווה שבהמשך זה יהיה מרכז עיסוקה. התחלתי ללמוד, עשיתי הכשרות, עברתי אימון אישי אצל עופר מכמל, בעלים ומנכ"ל של "סמוראי בעסקים". ראיתי איך זה עזר לי, איך גם בזכותו לקחתי אחריות על החיים שלי. אני מאמינה בעשייה ולא רק בדיבורים כאמצעי שמוציא ממשברים, והנה, אני ההוכחה שאפשר לצמוח מפוסט־טראומה, שיש תקווה".
אופק כיום בן 25, גר באוסטרליה עם בת זוגו גל, בתה של כלנית, שהיא ובעלה נהיו חלק בלתי נפרד מחייה של שרית. עילאי בן 17, עושה צעדים ראשונים בעולם המשחק והסטנד־אפ, רומי התחילה השנה את כיתה א'. "אני אמא אחרת, אמא זורמת", אומרת שרית, ומראה לי את ארבעת הקעקועים על זרועה, כל קעקוע מוקדש לאחד הילדים. "מבחינתי, שכל ילד יעשה מה שטוב לו, שילמד או לא, זה לא מעניין אותי - העיקר שיהיו מאושרים ויעשו מה שטוב ונכון להם".
בכל שנה, באזכרה של שחר, מגיעים כל החברים לביתה, אוכלים חומוס שהיא לא הספיקה לאכול. גם עמית מגיע. הם היוו השראה לחלום של שרית, לפתוח קבוצות תמיכה לחברים שכולים. "אירוע כזה מטלטל את חייהם, אבל אין מקום לכאב שלהם. אני רוצה להיות שם בשבילם", היא אומרת.
ואיך את מרגישה כיום?
"יש ירידות ויש עליות, יש ימים שאני כואבת ועצובה, ימים שאני רוצה להיות יותר עם שחר, להיכנס למיטה ולהתנתק, וזה בסדר. אני יודעת לשים לזה גבולות ולצאת מזה. אני נופלת ואני יודעת להגיד - זה הזמן לחזור לחיים. לפני התאונה כשהיו שואלים אותי לשלומי, הייתי אומרת 'הכול מושלם', גם כשזה לא היה נכון. כיום אני אומרת הכול לא מושלם, אבל יש בי משהו שלם".
