סיפורה של מאיה גזית (50) מצור יצחק, גרושה ואמא לשלושה, מנהלת פעילות עסקית של חברת Xplace ומגישת "פודקסט רצח" בבית הפודקאסטים החדש Be.po
כשהייתי בת 14 החלטתי לשלוח מכתב ללארי איילר, שישב בכלא בקליפורניה בגלל רצח 21 נערים וכונה 'רוצח הכביש'. באנגלית נוראית כתבתי לו שאני נערה מישראל, ושהייתי שמחה לדעת למה הוא עשה את זה. זה נבע מסקרנות נטו: רציתי להבין מה גורם לבן אדם לקום ולרצוח ולחזור על זה שוב ושוב.
ההורים שלי לא ידעו על המכתב. אני די בטוחה שאם היו יודעים, הם היו אוסרים עליי לשלוח אותו. חיכיתי תקופה ארוכה לקבל ממנו תשובה, והתאכזבתי כשהיא לא הגיעה.
זה לא שהערצתי אותו. ממש לא. המקום הזה היה שמור אצלי אז לפטריק סווייזי. הייתי נערה חננה מכפר סבא שגדלה במשפחה נורמטיבית: אבא מהנדס בניין, אמא מעצבת בגדים, אחות תאומה ואח בכור. מגיל צעיר נמשכתי לתחום True crime (פשע אמיתי) ועקבתי באדיקות אחר ידיעות בעיתונים שסיקרו רציחות.
בצבא שירתי כחובשת, ואחרי השחרור למדתי סיעוד. בפועל, לא עבדתי יום אחד במקצוע. כשהייתי סטודנטית התחלתי לעבוד כנציגת שירות בתנובה, התקדמתי והפכתי למנהלת הטרייד־מרקטינג בתשלובת החלב. בהמשך עבדתי באולג'ובס כמנהלת מוצר בכירה והמשכתי לעקוב אחרי רוצחים סדרתיים בעולם ולצפות בכל סרט דוקו שיצא בנושא.
בסביבות גיל 30 אובחנתי עם קרוהן, אושפזתי ונותחתי שמונה פעמים. זו הייתה תקופה קשה ומטלטלת שלימדה אותי שהמשפט 'חיים פעם אחת' אינו קלישאה. אימצתי אורח חיים בריא, רצתי לראשונה בחיי מרתון, הגשמתי חלום וטיילתי באיסלנד ובלפלנד. ועדיין, חלום נוסף לא היה לי אומץ להגשים: לעשות משהו מקצועי שקשור לרוצחים סדרתיים.
לפני ארבע שנים מונה מנכ"ל חדש לאולג'ובס, שי מגל (היום מנכ"ל ynet, י"מ). בוקר אחד, במטבחון שבמשרד, שי שאל: 'מה הכי היית רוצה לעשות?'. הוא ידע שאני שוקלת להתפטר. הוא התכוון לשאול לאיזה תפקיד אני שואפת בחברה, אבל אני עניתי: 'החלום שלי הוא לעשות פודקאסט על רוצחים סדרתיים'. שי מיד השיב: 'סגור. אני אעשה את זה איתך'. לימים הוא סיפר לי שהוא ידע שאם הוא יעזור לי להגשים את חלומי, ארגיש מחויבות כלפיו, ולא אוכל לומר לו שאני מתפטרת.
במשך חודשיים עבדתי בכיוונים שונים. אני מלכת הקומבינות, והצלחתי לסדר דרך חברים אולפן הקלטות, עיצוב לוגו ונעימת פתיחה לפודקאסט - הכול חינם. במקביל עשיתי תחקירים מעמיקים על שלל רוצחים סדרתיים. סיכמתי עם שי שאני אספר את הסיפור והוא יהיה בעמדת המאזין, יקשיב, יופתע וישאל את השאלות הנכונות. כשהקלטנו את הפרק הראשון הוא אמר: 'יאללה, ספרי לי', וזה עבד. עד היום, כשמאחורינו כבר 47 פרקים, שי אף פעם לא יודע על איזה רוצח אני הולכת לדבר - וזה מה שנותן את האימפקט הייחודי.
"נשים הן עשרה אחוזים מהרוצחים הסדרתיים. לרוב המניע שלהן שונה, הן יותר רוצחות בגלל כסף בעוד שגברים רוצחים בגלל תשוקה"
כשרק התחלנו, שי שאל אותי 'מה מבחינתך תהיה הצלחה?'. עניתי: 'אם הפודקאסט יזכה ל־1,000 האזנות'. היום יש לו כבר יותר מ־4 מיליון האזנות, מרצ'נדייז של חולצות וספלים עם הלוגו וקבוצת פייסבוק שכוללת 26 אלף איש. אולי זו ההפתעה הכי גדולה: שהוא יצר קהילה.
בקרב הקהילה צמחו עם הזמן מיני־משפטי קאלט. בפרקים הראשונים סיפרתי על מקרים שבהם המשטרה לא עשתה דבר, ובלי לשים לב, נהגתי לומר שוב ושוב: 'והמשטרה לא עשתה כלום, שי'. המשפט הזה הפך למטבע לשון. בין המאזינים יש גם לא מעט אנשי משטרה. אחד מהם, בכיר מאוד, אפילו ייעץ לנו בהתנדבות.
אני לא מדברת בפודקאסט על רוצחים סדרתיים מישראל, כי אנחנו חיים בביצה קטנה ואני לא רוצה לפגוע, חלילה, במשפחות הקורבנות. רוב הרוצחים שאני מסקרת הם מארצות הברית ומקנדה, אבל היו גם מקומות אחרים. לרוב מדובר באנשים שהייתה להם ילדות נוראית. חואנה ברסה ממקסיקו, למשל, שרצחה 49 קשישות, נמכרה בגיל 12 לפדופיל על ידי אמה האלכוהוליסטית תמורת שלושה בקבוקי בירה. באופן כללי, אגב, נשים הן עשרה אחוזים מהרוצחים הסדרתיים. לרוב המניע שלהן שונה, הן יותר רוצחות בגלל כסף בעוד שגברים רוצחים בגלל תשוקה. הסביבה שלהן גם נקייה יותר (משתמשות ברעל למשל), הן מתנהלות מתחת לרדאר וקשה יותר לתפוס אותן.
ההכנה לכל פרק ארוכה ומורכבת. זה לוקח לי בערך חודש שלם, במקביל לעבודה במשרה מלאה. לוקח לי זמן לחשוב על מי אספר הפעם, לעשות תחקיר, לבדוק שוב ושוב את העובדות ואז מתחיל החלק הקשה באמת: להחליט איך לספר את הסיפור. האם מהזווית של הקורבנות או של הרוצח? האם לספר בצורה כרונולוגית או דווקא להתחיל מהסוף או האמצע? הרבה פעמים הסיפורים קשוחים ממש, במיוחד כשמדובר בקורבנות שהם ילדים או מתבגרים, ואני צריכה לחשוב איך אני מספרת אותם ברגישות. היו פרקים שבהם בכיתי.
כשסיפרתי על טומי לין סלס, בפרק פתיחת עונה 2, בחרתי לפתוח בתיאור נוראי של מעשה אלימות שלו, כי רציתי שהמאזינים ישנאו אותו ולא יסלחו לו על מה שעשה. הוא היה פורץ לבתים של נשים, אונס אותן ורוצח באכזריות. זה פרק שגרם לי לחלחלה ולכעס גדול. כשעבדתי עליו בדקתי פעמיים שהדלת של הבית נעולה, וזה בחיים לא קרה לי לפני.
"הדרך היחידה לראות מהפודקאסט תמורה כלכלית היא בעזרת חסויות ודברים נלווים כמו מרצ'נדייז והופעות חיות"
אי־אפשר להתפרנס מכמות האזנות. הדרך היחידה לראות מהפודקאסט תמורה כלכלית היא בעזרת חסויות ודברים נלווים כמו מרצ'נדייז והופעות חיות. היום אני מרוויחה ממנו קצת, אבל זה ממש לא סכום שיכול לאפשר לי, אם ארצה, לפרוש מעבודתי היומית.
בשנה האחרונה התחלתי לערוך הופעות חיות של הפודקאסט במרכז ענב בתל אביב. את תפקיד שי ממלאת על הבמה הסופרת מרסל מוסרי, ששואלת שאלות ומעניקה לסיפור קסם משלה. אני מופתעת בכל פעם מחדש כשכל הכרטיסים נמכרים מיידית.
אחרי הופעות אנשים מבקשים להצטלם איתי, גם זה מפתיע. לפני כמה חודשים מלצר במסעדה אמר: 'אני לא מאמין. את מאיה גזית מפודקאסט רצח. התמלאתי גאווה, בעיקר בגלל שהילדים היו איתי. הם לא מקשיבים לפודקאסט אבל לא בגלל שאני לא מרשה, אלא כי זה פשוט לא קוּל בעיניהם להקשיב לאמא שלהם.
אני לא חוששת שיגיע הרגע שלא יהיה לי יותר על מי לספר. למרבה הצער, רוצחים סדרתיים יש בשפע - עד הפנסיה ויותר. בגלל ההשקעה שכל פרק דורש ממני, לפעמים עולה בי הקול: 'מאיה, תפסיקי. זה רק תחביב'. ובכל זאת, לא נראה לי שאפסיק. נראה לי שאני פודקאסטרית סדרתית".
שורה תחתונה: הפודקאסט העניק לי את הזכות לגעת באנשים. זאת התמורה האמיתית, ואותה אי־אפשר לכמת בכסף.
