מור אדוק. מדיילת למפתחת מערות למידה

"זו שנת המתנות שלי": נשים שניצלו את החל"ת בקורונה לשינוי מקצועי

לפעמים חלומות מתגשמים דווקא בקורונה: שרית הפכה מגננת לבעלת קייטרינג ביתי, עדי ניצלה את הזמן ללימודים ומור הדיילת עובדת כמפתחת מערכות למידה

פורסם: 14.01.21 , 13:53
כשדייל קרנגי, מחבר ספרי המוטיבציה, הגה ב־1948 את המשפט "כשהחיים מחלקים לך לימונים, הכן מהם לימונדה", הוא לא דמיין מן הסתם, שיום אחד תתפשט בעולם מחלה בשם קורונה ואנשים יוצאו לחל"ת. חלקם החליטו לנצל את החופשה הכפויה כדי לשעות שינוי מקצועי.

מגננת בחל"ת לבעלת קייטרינג ביתי

4 צפייה בגלריה
לאשה
לאשה
שרית יאיר עמרם. "זכיתי לפרוח"
(צילום: אביגיל עוזי)

אחרי שנים רבות שעבדה כגננת במעון, שרית יאיר־עמרם (45) מרמת־גן ניצלה את החל"ת שנכפה עליה במפתיע, והחליטה להגשים את חלום חייה: עסק לקייטרינג ביתי. "אין ספק שהקורונה זה דבר נוראי", היא אומרת. "רק במקרה האישי שלי, בזמן שלרוב האנשים החיים נעצרו, אני דווקא זכיתי לפרוח. אם לא הקורונה, ברור לי שבחיים לא הייתה לי הזדמנות להגשים את החלום שלי".
נתחיל מהתחלה: מאיפה מגיע חלום הקייטרינג?
"נולדתי כבת יחידה לאבא ממוצא עיראקי ואמא ממוצא טריפוליטאי. אמא הייתה קוסמת במטבח. אנשים נשבו בטעם שלה. כל הזמן היו נוהרים לבית שלנו אנשים כדי לאכול ממאכליה, בין אם זה קרובי משפחה, שכנים או חברים. המטבח שלה נחשב למקום מנחם של אוכל. כבת יחידה, מעולם לא בישלתי. הייתי מאוד מפונקת. כל הזמן רק הגישו לי והכינו לי. כשהייתי חיילת בת 19, אמא נפטרה. היה לי חיבור עוצמתי אליה ולקחתי את זה מאוד קשה. התגעגעתי כל כך לריח שחיכה לי בבית מהבישולים שלה. כל כך רציתי לטעום שוב את הטעם של הילדוּת. אחרי שהתחתנתי וילדתי את בני הבכור, הגעגועים הלכו וגברו. החלטתי ללמוד לבשל כמוה. הרגשתי שאם אצליח לשחזר את המאכלים שלה, את הטעם המדויק שיצא לה מהידיים, ארגיש אותה לצדי. אספתי את כל המתכונים שהיו לה בבית, התחלתי לבשל, ועם הזמן הצלחתי לשכלל את היכולות הקולינריות שלי. כל כך נהניתי מזה ואז גם עלה לי הרעיון להקים מזה עסק: לשמח אנשים דרך האוכל ועל הדרך להתפרנס מזה. רק שזה תמיד היה בגדר פנטזיה. מעולם לא העזתי להוציא אותה לפועל".
שרית יאיר־עמרם: "לא רק שאני סוף־סוף מגשימה את חלום חיי ומתפרנסת ממה שאני אוהבת, אני זוכה גם להרחיב את הידע שלי. בלי החל"ת זה לעולם לא היה קורה"
למה?
"בעלי ואני לא יכולנו להתקיים רק ממשכורת אחת. תמיד היה צריך שגם אני אעבוד ואספק הכנסה נוספת. יחד עם גידול שלושת הילדים ומרוץ החיים, מעולם לא הייתה אפשרות שאני אעצור לרגע, אוותר על עבודה שמכניסה כל חודש משכורת יציבה כדי לנסות לפתוח עסק מכלום".
עד שהגיע החל"ת.
"בדיוק. במרץ האחרון, כשכל עם ישראל נכנס לסגר, גם מעון הילדים שבו עבדתי נסגר. ואז קרו כמה דברים במקביל: למרות שקיבלתי מביטוח לאומי 70 אחוז מהמשכורת, חששנו שזה לא יספיק. בנוסף, שמתי לב שבגלל הקורונה והעובדה שאי־אפשר לצאת למסעדות, הרבה אנשים מחפשים להזמין אוכל מבחוץ. אמרתי 'וואלה. הנה יש לי הזדמנות. אני יכולה לייצר השלמת הכנסה ממה שאני אוהבת'".
איך התחלת?
"מפוסט בפייסבוק. כתבתי שאני מציעה אוכל ביתי מסורתי עד הבית. קוסקוס, מפרום, חריימה. אנשים פנו, הזמינו, ולאט־לאט השמועה עברה מפה לאוזן. מהר מאוד שאלו אותי גם על מנות אחרונות. אמנם ידעתי לאפות, אבל החלטתי להתמקצע גם בזה ונרשמתי ללימודי קונדיטוריה דרך הזום. אני עדיין לומדת כי זה קורס של שנה, אבל עכשיו אני גם מספקת קינוחים".
מה השאיפה הלאה?
"החלום שלי להגדיל את מעגל הלקוחות ולהתרחב גם לאירועים. בינתיים סיפקתי שירותי קייטרינג לברית מילה עם 50 אורחים. בנוסף נרשמתי ללימודי שיווק כדי שאלמד איך לשווק את העסק טוב יותר. לא רק שאני סוף־סוף מגשימה את חלום חיי ומתפרנסת ממה שאני אוהבת, אני זוכה גם להרחיב את הידע שלי. בלי החל"ת זה לעולם לא היה קורה. אני לגמרי רואה את השנה האחרונה כשנת המתנות שלי".

ממנהלת שיווק אירועים בחל"ת לסטודנטית ללימודי UX

4 צפייה בגלריה
לאשה
לאשה
עדי נויגרטן. "אוכל לשלב בין הדברים"
(צילום: אביגיל עוזי)
גם לעדי נויגרטן, מנהלת שיווק ואירועים מרשת הולמס פלייס, החל"ת בא טוב. היא בחרה לראות את האבטלה שנכפתה עליה כהזדמנות, ולנצל ללימודים את הזמן הפנוי.
נויגרטן (40), גרושה ואמא לשניים מגני־תקווה, מודה שבשלב הראשון שהודיעו לה שמוציאים אותה לחל"ת, היא שמחה. "הילדים שלי עוד קטנים", היא מסבירה. "בדיוק ביום שבו הודיעו על סגירת מכוני הכושר, סגרו גם את בתי הספר, כך שזה היה מושלם מבחינתי. לא הייתי צריכה לשבור את הראש מי ישמור על הילדים. זו הייתה תקופה מאוד מלחיצה וממילא רציתי להיות איתם".
ומה עם פרנסה?
"הסבירו לי שלמרות שהמעסיק לא משלם, אמשיך לקבל הכנסה מביטוח לאומי. בזכות הוותק שלי קיבלתי 75 אחוז מהשכר. אז נכון שזו ירידה בהכנסה, אבל זה הרגיע אותי. ידעתי שבסוף כל חודש תהיה לי משכורת".
סך־הכל באמת לא רע.
"בחודש הראשון זה באמת היה סבבה. אבל אז זה הפך לאורח חיים וזה כבר נהיה פחות כיף. במשך שנים התרגלתי לכך שהימים שלי מלאים. אהבתי מאוד את העבודה שלי, את האתגרים שהיא הציבה וגם את ההווי החברתי. פתאום היה ריק מאוד גדול. מצאתי את עצמי כל הזמן נעה בין כביסות לבישולים. מה גם שבן הזוג שלי שגר איתי, היה כל בוקר קם ויוצא לעבודה כרגיל. היה בזה משהו מאוד מתסכל שיש אנשים שממשיכים את השגרה שלהם, בעוד שהעולם שלי נעצר.
"בנוסף, לא רק שההכנסה החודשית שלי הצטמצמה, מהשעמום מצאתי את עצמי משוטטת יותר ויותר באינטרנט וקונה יותר מהרגיל. בהתחלה גם הייתה תחושה שמדובר במשהו זמני. שתוך חודש-חודשיים הכל ייגמר ונחזור למסלול הרגיל. היה גם שלב שבאמת החזירו אותנו לעבודה. אבל אז שוב סגרו את מכוני הכושר ושוב החזירו ושוב סגרו. בסופו של דבר הבנתי שכל עוד שלא יגיע חיסון והקורונה תהיה סופית מאחורינו, האקורדיון הזה צפוי להימשך עוד הרבה זמן".
עדי נויגרטן: "יכולתי להירשם ללימודים גם לפני הקורונה, אבל ברור לי שאז לא היה לי את הדרייב. לא רק שהייתי אומרת שאין לי זמן בגלל העבודה והילדים, זה בטח לא היה עולה לי בראש"
למה החלטת להירשם ללימודים?
"עד היציאה לחל"ת בכלל לא חשבתי שאני רוצה ללמוד עוד משהו - בעבר הספקתי לעשות תואר הנדסאי בצילום ומדיה דיגיטלית. אבל פתאום נוצר מצב שבו הילדים חזרו למסגרות, בעוד שאני יושבת כבר קרוב לשנה בבית. חיפוש עבודה אחרת לא היה ריאלי. שוק העבודה היום גם ככה בשפל, והיה לי ברור שגם אם אמצא עבודה, בטח אקבל שכר דומה למה שאני ממשיכה לקבל עכשיו מביטוח לאומי. מה גם שבכל רגע נתון יכולים להודיע שפותחים את מכוני הכושר ולהחזיר אותי לעבודה.
"ההחלטה להירשם ללימודים עלתה במקרה: באחד השיטוטים שלי באינטרנט, קפצה לי מודעה ללימודי UX – אפיון חוויית משתמש, וזה סקרן אותי. נכנסתי לאתר, הקשבתי להרצאה בנושא, וגיליתי שמדובר בנושא מרתק: שילוב בין תכנון לעיצוב של אתרים ואפליקציות. חשבתי: 'למה שלא אנצל את הזמן הפנוי שיש לי ואירשם? לא רק שמדובר במקצוע מאוד מבוקש היום, הוא גם יוכל לעזור לי מאוד בעבודה שלי כשאחזור'".
ואם מחר יפתחו את מכוני הכושר ותצטרכי לחזור לעבודה?
"נרשמתי ללימודים בשלוחה של הטכניון בתל־אביב. הם מתקיימים פעמיים בשבוע, ארבע שעות במשך חצי שנה. העבודה שלי במכון גם ככה במשמרות, כך שאמנם יהיה מאוד לחוץ, אבל אוכל לשלב בין הדברים. אין ספק שיכולתי להירשם ללימודים גם לפני הקורונה, אבל ברור לי שאז לא היה לי את הדרייב. לא רק שהייתי אומרת שאין לי זמן בגלל העבודה והילדים, זה בטח לא היה עולה לי בראש".

מדיילת בחל"ת למפתחת מערכות למידה

4 צפייה בגלריה
לאשה
לאשה
מור אדוק. "לא חשבתי ש'היום שאחרי' יגיע כל כך מהר"
(צילום: אביגיל עוזי)
כשהשמיים נסגרו בגלל הווירוס, מצאה את עצמה מור אדוק (28) מתל־אביב מקורקעת, תרתי משמע. עד אז היא עבדה כדיילת באל־על, וגם היא הוצאה במרץ האחרון לחל"ת. אדוק עדיין מתגעגעת למסאז'ים בבנגקוק ולשופינג במנהטן, אבל מציינת באותה נשימה שהיום היא מלאת סיפוק: כעת היא עובדת כמפתחת הדרכה וכמעצבת, מקצוע שקשור לתואר הראשון שעשתה: טכנולוגיות למידה במכון הטכנולוגי HIT בחולון. לולא החל"ת לטענתה, לא הייתה חושבת לעבוד בו. בטח לא בשנים הקרובות.
"תמיד חלמתי להיות דיילת", היא מספרת. "ואחרי שעברתי מיונים וסיימתי קורס, זכיתי לפני שנתיים וחצי להגשים את החלום. העבודה באמת התגלתה כעבודת חלומות. לא רק שיצא לי לטוס כל הזמן לניו־יורק, למיאמי, ללוס־אנג'לס, לבנגקוק, גם נהניתי מאוד מהטיסות עצמן: מהעבודה לצד הצוות, משיחות עם נוסעים. למשל כאלה שלא היו בישראל עשרות שנים, או ילדים שפעם ראשונה עלו על מטוס".
מור אדוק: "התחלתי לגשש והבנתי שהמקצוע שלמדתי הוא הכי מושלם שיש. מלבד העובדה שבאמת יש לו ביקוש, בגלל הקורונה הביקוש אף התעצם"
אז למה למדת לתואר?
"זה נראה לי מקצוע עכשווי שתמיד יהיה לו ביקוש, וגם ידעתי שדיילוּת זו לא עבודה שאפשר לעבוד בה לנצח. רק דיילות שמקבלות קביעות יכולות לעבוד כמה שנים שירצו. הרוב, כמוני, חתומות על חוזה של חמש שנים שאחריו עלייך לעבור תקופת צינון לפני שאת יכולה לחזור לטוס. אז עשיתי את התואר כדי שיהיה לי משהו שאוכל להיאחז בו ביום שאחרי, אבל לא חשבתי ש'היום שאחרי' יגיע כל כך מהר. היו לי לפחות עוד שנתיים וחצי. היה לי עוד זמן".
עד שפרצה המגפה.
"אני זוכרת שכשהוציאו אותנו לחל"ת, דובר על שלושה חודשים. ואני וחבריי לעבודה חשבנו 'איך שלושה חודשים לא נעבוד? זה מטורף'. לא שיערנו שזה ייקח הרבה יותר, שתעבור כמעט שנה ועדיין לא יחזירו אותנו. אחרי שלושה חודשים, כשהתמונה התבהרה, הבנתי שאין מה לעשות. שאני צריכה למצוא עבודה אחרת".
לא קיבלת דמי אבטלה?
"קיבלתי. והייתי יכולה להמשיך לקבל עד יולי 2021. אבל יש גבול עד כמה את יכולה לשבת בבית ולראות נטפליקס כל היום. ההחלטה למצוא עבודה אחרת נבעה נטו משעמום. הדילמה מבחינתי הייתה איזו עבודה. התחלתי לגשש והבנתי שהמקצוע שלמדתי הוא הכי מושלם שיש. מלבד העובדה שבאמת יש לו ביקוש, בגלל הקורונה הביקוש אף התעצם. התפקיד שלי הוא לפתח מערכות למידה ממוחשבות לחברות, קורסים שעד לא מזמן היו מעבירים באופן פרונטלי לעובדים. למשל הדרכה מקצועית, קורסי בטיחות, קורסים נגד הטרדה מינית. היום עושים את זה בצורה מקוונת ואני מפתחת את זה דיגיטלית".
מה תעשי ברגע שיגידו לך שאת יכולה לחזור לעבודתך כדיילת?
"יהיה לי מאוד קשה לוותר על מה שאני עושה עכשיו. התקווה שלי שאוכל לשלב בין שתי העבודות. אני עובדת מהבית, אז אני מאמינה שאוכל להמשיך לעשות את העבודה גם בכל מקום בעולם. העבודה הזו נותנת לי סיפוק אדיר. ואני מודה: לא דמיינתי שכך יהיה. החל"ת לגמרי יצא לטובתי. לא רק שבזכותו הבנתי עד כמה אני נהנית מהמקצוע שלמדתי, הוא גם דחף אותי להתחיל לעסוק בו זמן קצר אחרי שסיימתי את הלימודים. אני בטוחה שאם הייתי מנסה לחזור אליו רק בעוד כמה שנים, היה לי קשה יותר כי הייתי שוכחת הרבה מהחומר הנלמד".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.