בשבת של שמחת תורה, כשפרצה מלחמת חרבות ברזל, רוני רפלד־בלוט מהיישוב צופים שבשומרון חשבה שהעובדה שבעלה נקרא למילואים בצפון ולא בדרום דווקא מרגיעה. יומיים לאחר מכן התבשרה על כך שהוא נפצע קשה בהיתקלות עם מחבלים בגבול לבנון, באירוע שבו נפלו סגן מפקד חטיבה 300 סא"ל עלים עבדאללה, רס"ר ג'ואד עאמר ורס"ר (במיל') גלעד מולכו ז"ל.
עד אז רוני (35) עבדה כמנהלת פרויקטים וגידלה שלושה ילדים: נעם (בת 10), דוד (7) ואיתי (4). מאז נולדה גם אור (שישה חודשים). בעלה, המכונה פיצי (38) עבד במשרד ראש הממשלה. "אנחנו מדברים על הימים הראשונים של המלחמה, כשקציני הנפגעים עברו בבתים רבים ולא היה עדיין נוהל מתאים לבוא ולבשר לי על הפציעה", היא נזכרת. "לפיצי יש שבעה אחים ואחות, ארבעה מהם גויסו למילואים ושניים משרתים בקבע. שניים מהאחים הגיעו אליי לספר מה שהם יודעים ולהסיע אותי אליו לבית החולים לגליל בנהריה. הדבר הראשון ששמעתי מהם כשסיפרו על הפציעה הקשה היה שתי המילים 'הוא בסדר'. לאורך כל הדרך נאחזתי במילה 'בסדר'".
פיצי חטף כדור ממרחק של כמה מטרים בודדים, מתחת לאפו. הכדור ריסק לו את הלסת ונתקע באופן אנכי בחוליה בצוואר. "הפציעה נחשבת לקשה והנס הגדול הוא שלא הייתה פגיעה בחוט השדרה. יש לו חוליה שלעולם לא תוכל להתאחות. בחודשים הראשונים היה צריך לנעול את הלסתות שלו כדי לשקם את האזור. הוצאת הקליע הייתה אירוע בפני עצמו. הוא היה מקובע כארבעה חודשים עם צווארון. בבית החולים, שטיפל בו במסירות שאין לתאר, הוא היה במשך כמעט חודש והשיקום הסיזיפי, של חמישה חודשים, היה ביתי".
יש רגע שזכור לך כקשה במיוחד?
"הפעם הראשונה שבה בכיתי הייתה כשפיצי התעורר והודעתי לו שגלעד, החייל שלו, נהרג. זה היה מאוד עצוב״.
מה מצבו של פיצי כרגע?
"הוא מצפה לסדרת ניתוחים נוספת, אבל הוא לא מתלונן ולא מדבר על הכאבים. הוא חזר זמן קצר לאחר השיקום לעבוד, כי כך הוא באופי, שם את הדברים מאחוריו ולא עושה עניין מכלום".
ומה עבר עלייך לאורך כל התקופה הזו, של האשפוז והשיקום?
"קודם כול, ביישוב שלנו היו הרבה מגויסים. באותו יום לקחתי לעצמי חופש כדי להיות עם הילדים, בכל זאת זו הייתה תחילת המלחמה, אלה היו ימים של הלם והיינו צריכים להתאפס. כשהאחים של פיצי באו להודיע לי, הם הסבירו שההורים שלי בדרך כדי להיות עם הילדים ושכדאי שאמהר להכין תיק כדי לנסוע לבית החולים בנהריה. אני מאוד פרקטית ואני זוכרת איך אמרתי לעצמי 'בבית החולים קר, צריך לקחת סוודר'. וככה ארזתי בחיפזון תיק, קראתי לילדים אחד־אחד לחדר והסברתי מה קרה. התנהגתי כאילו שנערכתי תודעתית לאירוע הזה כל חיי".
כשאבא בכיסא גלגלים
לאורך החודש שאחרי הייתה צמודה לבעלה, והמשפחה והחברים גיבו אותה בטיפול בילדים בבית. "אסור היה להשאיר את פיצי לבד לרגע מחשש לחנק, בגלל שהוא היה נעול בלסתות.
נעזרנו בצוות שלו מהיחידה. הם לא גויסו למילואים בהתחלה, ובמקום זה - התגייסו להיות איתו. הם הכינו רשימת שמירה, ממש כמו בצבא. לא דאגתי, כי כל הזמן הדהדו בי המילים 'הכול בסדר' והפרופורציות מול כל מה שהתרחש מסביב. במשך ארבעה חודשים הייתה חובה להיות איתו 24/7. מבחינתו היה אפשר 'לשחרר את הרסן', אבל בוודאי שלא שחררתי. בהתחלה התקשורת שלו עם כל מי שהיה סביבו הייתה רק בכתב יד. הוא לא היה יכול לדבר".
"כשהודיעו ששירי, אריאל וכפיר ביבס נרצחו בשבי, זה היה עבורי שבר ברמה האישית ולא רק הלאומית. החטופים הם הסיבה לכך שהחלטתי ללכת למילואים"
איזה עוד השלכות היו לפציעה שלו?
"הפציעה הביאה איתה אתגרים יומיומיים חדשים, מהדברים הקטנים ביותר, כמו מי משגיח על פיצי בזמן שאני לוקחת את הילדים למסגרות, ועד ההתמודדות עם אבא בכיסא גלגלים, עם צווארון, לסתות נעולות וקנולה (צינורית) שמעטרת את צווארו. ילדים לא אמורים לראות את אבא שלהם במצבים כאלה. היה אפילו יום אחד שבו החלטנו לקחת יחד את הילדים למסגרות, והוא פשוט התעלף מולי ומול הילדים. הגיע אמבולנס והוא פונה לבית החולים. סיטואציה קשה לכולם, ובעיקר לילדים, אבל דווקא שם למדתי משהו חשוב: איך שאנחנו מגיבים לסיטואציות - כך הילדים שלנו לומדים להגיב. אם אנחנו ניבהל, הם יפחדו. אם נתייצב מולם ונשדר ביטחון - גם הם ימצאו בתוכם כוחות. הדרך שבה נבחר להתמודד עם האתגר היא הדרך שילדינו יצעדו בה. זה לא פשוט שהם לא זכו לחוות את הרגע הזה שבו אבא חוזר ממילואים במדים ואוסף אותם מבית הספר לצלילי 'גם בשעות החשוכות של הלילה'. במקום זה, הם ראו אותו מתמודד עם כאב ושיקום. אבל גם זה שיעור לחיים - לראות את אבא קם מהמקום הכי קשה, ובוחר להמשיך ללכת".
לא דאגת שאולי יש לו בנוסף לכך פוסט־טראומה, פגיעה שלא נראית לעין?
"אני מכירה אותו טוב וכל הזמן בדקתי את זה. התחושה לאורך כל הדרך הייתה שבמקום הרגשי אפשר להיות רגועים. בוודאי שיש התמודדויות שונות. למשל, כן הייתי רוצה שהוא יגיד בקול שכואב לו, ולא רק אצל הרופא, כי באמת כואב לו. הוא חטף כדור באזור הפנים שזה לא צחוק בכלל. כשהוא נפצע, אני זוכרת אמירות מצחיקות של נשים שאמרו לי שהלוואי שהבעל שלהן היה נפצע ובא הביתה, כי בלתי נסבל לחיות עם האי־ודאות והחרדות. אני מבינה מאיפה משפטים כאלה מגיעים, אבל בוודאי שזה לא ככה. זה אומר שלא תמיד יש בחברה הבנה של מה זה אומר להיות אישה של פצוע".
ומה זה אומר?
"להיות אשת פצוע זה אומר שהחיים שלך מתהפכים ברגע אחד, בלי הכנה מוקדמת. זה אומר שהמלחמה לא נגמרת ביום שהקרב מסתיים, אלא נכנסת אל הבית, אל השגרה, אל כל נשימה. זה להיות המטפלת, השותפה השקטה, המעגל התומך הראשון ולעתים גם היחיד. זה אומר לשאת על הכתפיים את הפציעה - הפיזית והנפשית - גם אם היא לא שלך, ולמצוא כוחות להחזיק את הבית, את הילדים ואת עצמך.
ובעיקר, זה אומר לחיות מציאות שרוב הזמן שקופה, לא מדוברת, למרות שהיא נוכחת כאן - בכל יום ובכל משפחה שנפגעה".
אמרתי: "קחו אותי למילואים"
כשהורידו לפיצי את הצווארון, כארבעה חודשים אחרי הפציעה, והוא יכול היה לחזור לנהוג, זה היה ציון דרך, סימן לסוג של עצמאות. ואז היא הטילה את הפצצה. "אמרתי לו שאין מצב שבבית שלנו לא יהיה מישהו שעושה מילואים. זהו צו השעה".
למה זה כל כך בער בך?
"החטופים הם הסיבה לכך שהחלטתי ללכת למילואים. זה מה שראיתי לנגד עיניי לאורך כל התקופה שהייתי שם. כשהודיעו ששירי, אריאל וכפיר ביבס נרצחו בשבי, זה היה עבורי שבר ברמה האישית ולא רק הלאומית. בשביל זה נסעתי לדרום כל בוקר, בשביל זה נשארתי לא פעם משמרות לילה".
איך פיצי הגיב?
"הוא לא היה מופתע, כי זו הרוח אצלנו בבית. שירתתי בקבע, הייתי מ"פ בחוות השומר בחיל החינוך. גדלנו במשפחות דתיות לאומיות. האחים שלנו לוחמים. זה חשוב לנו. התקשרתי לכל אחד מהאחים שלו ואמרתי 'קח אותי למילואים', עד שאחד מהם מצא את הדרך לשלב אותי בחטיבה. בפברואר 2024 עליתי על מדים אחרי הרבה שנים, בתפקיד קמב"צית".
מה עשית כקמב"צית?
"תפקיד הקמב"צית הוא להיות הלב הפועם של הפעילות המבצעית - מי שמרכזת את התמונה המודיעינית והמבצעית, מתכללת את הכוחות בשטח ומחזיקה את הקשר הישיר בין המפקדים ללוחמים. זה תפקיד תובעני ודינמי, שדורש להיות עם היד על הדופק 24/7".
"במשך ארבעה חודשים הייתה חובה להיות עם בעלי 24/7. התקשורת איתו הייתה רק בכתב, הוא לא היה יכול לדבר"
זה לא מה שעשית בשירות הסדיר. מי הכשיר אותך לתפקיד?
"למדתי תוך כדי. אי־אפשר להסביר את התחושה שחשתי, ללבוש את מדי הזית בתקופת המלחמה, כשהילדים שלי מסתכלים עליי. היה רגע שבו אחד הילדים שאל אותי: 'אמא, כשתיפצעי, גם נבוא לבקר אותך בבית החולים?'. כמובן שהסברתי להם את העניין והרגעתי. אגב, אני בטוחה שהייתי עושה את זה בשלב מסוים גם ללא הפציעה של פיצי".
לא היו לך נקיפות מצפון, להתגייס כשבעלך בבית אחרי פציעה, כשבאופן טבעי את יודעת שתהיה לו הרבה עבודה עם הילדים?
"ברור שהיו. זה לא צעד פשוט. יש פה דיסוננס גדול: מצד אחד החשש שאם אני יוצאת למילואים זה אולי אומר שאנחנו 'מתקדמים הלאה' מהפציעה, ומהמקום הזה יש פחד לשחרר. מצד שני, הבחירה שלי לצאת נתנה גם לפיצי גושפנקה לעצמאות מלאה, ליכולת שלו לעמוד על הרגליים, לתפקד ולשאת את היומיום. זה היה רגע של אמון - בו וגם בנו כמשפחה".
בהיריון עם נשק
כמה שבועות אחרי שהתחילה את המילואים נכנסה להיריון. ״היה ברור שהחיים ממשיכים וחלק מזה זה להביא חיים לעולם. ההתחלה הייתה קשה עם בחילות, אני על מדים ולא יכולה לספר, וכמו כל אישה בהיריון – צריכה כל רגע לשירותים, אבל עברתי את זה. הרבה אנשים היו מופתעים לראות אישה בהיריון עם נשק״.
שקלת להפסיק את המילואים בגלל ההיריון?
"לא. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי בבית ולא היה משהו באופק. הרגשתי שאני חייבת להמשיך. אמרו לי שמחפשים קמב"צית בחטיבה אחרת, אז הצטרפתי לשם. מחודש מאי 2024 ועד ינואר 2025 שירתי באופן רציף, עד שאמרו לי בנימוס שהריונית בחודש תשיעי בגבול סוריה זה פחות רלוונטי".
ולפני שישה חודשים ילדת.
"אור נולדה בבית החולים מאיר בכפר סבא. למחלקת הטיפול נמרץ שלהם פיצי הועבר מבית החולים בנהריה יומיים אחרי הפציעה בגלל שהמצב בצפון התחמם, וזו הייתה סגירת מעגל מדהימה עבור כולנו".
"נשות מילואימניקים אמרו לי שהלוואי שהבעל שלהן היה נפצע ובא הביתה, כי בלתי נסבל לחיות עם החרדות. אני מבינה אותן, אבל ודאי שזה לא ככה"
יכול להיות שהגיוס הזה היה סוג של בריחה מהבית? כי עברת תקופה לא קלה של תמרון בין בעל פצוע לילדים...
"מעניין שאת משתמשת במילה תמרון, ואולי זו הזדמנות חשובה לכתוב משהו על נשות המילואים שנשארות לתמרן בבית בזמן שבני הזוג שלהן מתמרנים במלחמה. אני מורידה בפניהן את הכובע. התמרון שלהן שונה מן הסתם, אבל גם בו יש היבטים מורכבים וקשים מאוד. מרגע שפיצי נפצע היה לי תפקיד - הייתי שם בשבילו, זו הייתה המשימה שלי. זו הייתה הדרך שלי להיות חלק מהמאמץ המלחמתי. ברגע שהוא חזר לאיתנו, הבנתי שאני כבר לא שותפה למאמץ באותה צורה. לא יכולתי לדמיין את עצמי חוזרת לשגרה הרגילה מבלי לתרום בדרך אחרת. לי היה ברור שהתרומה שלי תהיה דרך המילואים".
המשכת לעשות מילואים אחרי הלידה?
״קוראים לי מדי פעם למילואים, אבל אלה מילואים שמתאימים לאמא טרייה. מתאפשר לי לבוא וללכת ולהיניק ואני מצליחה לשלב״.
מה לגבי העבודה הקודמת שלך? חזרת אליה?
״לא. הטיפול בבית, בפיצי ובילדים לא איפשר לי חזרה לעבודה״.
נרגשת להיות המיקרופון
בחודשים האחרונים היא אחראית למיזם העצמאי "עלומות קרב" - פודקאסט שבו היא מראיינת נשות פצועים ממלחמת "חרבות ברזל".
איך זה התחיל?
"קודם כול, היה לי צורך לספר את הסיפור שלי. הימים הראשונים של המלחמה היו מתוחים מאוד, כשהיינו לחוצים גם לגבי אחי הצנחן שהיה באותה שבת בבסיס בנחל עוז וברוך ה' ניצל. הסיפור של פיצי הוא העניין, אבל כשאני מספרת את הדברים זה מקבל פן הוליסטי, כי יש כאן מערך שלם – לכל פצוע יש מעטפת ומשפחה וידידים ומעגלים. זה לא רק כדי שיישמע הקול של המשפחות, אלא כדי לייצר חיבור עם האנשים שלא חווים את זה, ועד שהם לא שומעים את הדברים, הם לא באמת מבינים אותם. זו מציאות ישראלית. חשוב לי להדגיש, אני חלק מקבוצה של נשים שחיות את הקושי יום־יום. 'זכיתי' במציאות מעט אחרת - כי פיצי נמצא בתהליך שיקום שמאפשר לו לחזור לתפקוד. אפשר לומר שקיבלתי אותו בחזרה, ואפילו זכיתי להתגייס למילואים. אבל יש נשים רבות שחיות מציאות קשה ומורכבת בהרבה. אני נרגשת מכך שאני המיקרופון שלהן. מטרת הפודקאסט שלי היא להעצים את הקול הנשי הזה ולתת לו מקום שלא קיבל עד היום. אני חברה בקבוצת ווטסאפ של נשות פצועים שנקראת 'חברות של ברזל', ומשם אני לומדת גם דברים שלא חוויתי בעצמי. הנשים הללו עוברות טלטלה אדירה, ובכל זאת ממשיכות להחזיק את הבית ואת הילדים. הקול הזה חי בינינו - אבל שקוף. בעיניי, זה קול שצריך וראוי להישמע, ואני השליחה שמשמיעה אותו. כל פרק בפודקאסט הוא לא רק סיפור אישי, אלא לבנה בבניין של זיכרון וחוסן לאומי. כשאת עוקבת, מאזינה, משתפת או תומכת - את אומרת לנשות הפצועים: אנחנו רואות אתכן, אנחנו מקשיבות לכן, ואתן לא לבד".
את מרגישה שיש בזה גם ממד טיפולי?
"הנשים ששיתפו את סיפורן מספרות שהפודקאסט העניק להן מרחב לעיבוד רגשות. אני מאמינה שכשהקול של נשות הפצועים נשמע - משהו בחברה שלנו משתנה. זו לגמרי תרפיה עבורי לשבת ולדבר איתן. אבל אני תמיד זוכרת שאני לא הגיבורה. אני לא הסיפור כאן. העשייה, ובתוכה ההקלטות של הפודקאסט, נותנת לי כוח ואדרנלין - זו הדרך שלי להיות חלק משימור הזיכרון של המלחמה הזו, והחזון שלי רחב יותר".
כלומר?
"לא לעצור בפודקאסט, אלא לאפשר לנשים להשמיע את קולן בכל דרך אפשרית – דרך אמנות, כתיבה, מוזיקה, צילום, פואטרי סלאם ועוד. בימים אלה אני מקימה אתר אינטרנט שייתן במה לנשות הפצועים ולמי שרוצה לשתף פעולה – אם זה במתן מקום לאירועים, בהעברת סדנאות ובתמיכה מקצועית בתחומי הטיפול והטראומה. עד היום הפודקאסט מומן מיוזמה פרטית שלי, כולל ההשקעה הכספית, אבל ברור לי שהכוח האמיתי טמון בחיבור של קהילה רחבה סביבו".
