סיפורה של גילה חכמון (58), מורה למוזיקה בתנועה, נשואה, אם לארבעה וסבתא לשישה ("השביעי בדרך"), מתגוררת בבאר שבע:
"בגיל חמש כבר היו לי ארבעה אחים קטנים וראיתי דברים שילדה לא אמורה לראות. אבא שלי היה קלפן ובבית שלנו התנהלו יומיום משחקי קלפים. אמא שלי הייתה ממלצרת לאבא ולחברים שלו, שנגעו בה תוך כדי. הבית היה אפוף עשן סיגריות, ובקבוקי ערק התגלגלו על הרצפה. אף אחד מאיתנו לא הלך לגן, ואמא לא יצאה מהבית, כי אבא לא הרשה לה. הוא עשה קניות. אנחנו היינו שקופים.
נולדתי וגדלתי באופקים. אמא שלי נולדה בקזבלנקה, מרוקו, ועלתה עם הוריה וששת אחיה בתחילת שנות ה־50. הם חיו בצריפון פח במעברה בבאר שבע, בעוני מטורף. כשדודה פרלה, אחות של סבא שלי, הגיעה לבקר אותם, כאב לה לראות את הילדים המוזנחים. מכיוון שהיא ובעלה היו חשוכי ילדים, היא הציעה שתיקח את אמא שלי, הקטנה. ככה היה נהוג במרוקו בזמנו: כשמישהי מהמשפחה לא הצליחה להביא ילד לעולם, אחת מאחיותיה נתנה לה ילד. אמא עברה לגור אצל פרלה ובעלה באופקים, שם הרעיפו עליה אהבה מטורפת ודאגו לה בצורה מוגזמת. היא ראתה את בנות גילה חופשיות והרגישה בכלוב של זהב.
"אמא הכירה בבניין רווקה שעזרה לה, בישלה וגיהצה. מתחת לאף של אמא שלי נרקם רומן בין אבא לחברה"
כשהייתה בת 14, אמא שלי הכירה בחור חתיך, שרמנטי ובעל לשון חלקלקה: הוא תמיד אמר את מה שהיא רצתה לשמוע, חיזר אחריה נמרצות, הביא לה פרחים והבטיח הבטחות. דודה פרלה ניסתה להזהיר אותה שהוא פרזיט שלא עובד, אבל אמא הייתה מאוהבת ולא הקשיבה לה. היא עזבה את הבית ועברה לגור איתו, בבית של אמא שלו. כשהייתה בת 16 הם התחתנו.
רק אחרי החתונה אמא הבינה שהתחתנה עם קלפן שלעולם לא יעבוד. שנה מאוחר יותר באתי לעולם. למרות שגרנו באופקים, אמא התנתקה מדודה פרלה, כי התביישה לספר לה מה היא עוברת ולהודות שצדקה לגבי אבא שלי.
באחד הימים, אחרי שאבא צרח על אמא ברחוב, פרלה שמעה על זה וניסתה לחדש את הקשר. אמא הדפה אותה. אבא נעדר אז מהבית ימים שלמים, ואמא, שהייתה בודדה, הכירה בבניין רווקה בגילה שהתחילה לעזור לה בבית: רחצה אותנו, בישלה וגיהצה. כשאבא שלי הגיע הביתה וראה בית נקי וילדים מסורקים, הוא לא התלונן על זה שהחברה שלה מסתובבת אצלנו. הוא התחיל להגיע יותר ויותר הביתה, ולאט־לאט, מתחת לאף של אמא שלי, נרקם רומן בין אבא לחברה. בהתחלה אמא סירבה להאמין, אבל כשהבינה שזה מה שקורה, היא פשוט דעכה. יום אחד אבא הודיע לה שהוא מאוהב בחברה שלה ורוצה להתגרש. היא הייתה כל כך מאוהבת בו, שהסכימה לתת גט בתנאי שיישאר בבית – והציעה שהחברה תגור איתם. וכך היה. השניים התחתנו. אבא היה מאושר, אמא הייתה עצובה. דמעות שקטות זלגו מעיניה. אנחנו הילדים נשכחנו לגמרי.
כשאשתו החדשה של אבא רצתה להביא ילדים לעולם, היא ואבא שלי עברו לבית אחר. כשהם עזבו, חרב עולמה של אמי. אבא המשיך להביא לה סלי אוכל, אבל לאט־לאט הכמויות פחתו. אחרי שנולד לו הילד הראשון מהאישה החדשה הוא התקשה לפרנס שני בתים. היו ימים שאכלנו רק לחם יבש. אמא התחילה לשתות אלכוהול. שכנים שראו אותה שיכורה סיפרו לדודה פרלה, שדפקה בדלת והזדעזעה ממה שראתה. היא טיפלה בכולנו, עד שאמא התאוששה.
אחרי שלושה שבועות אמא אמרה לי: 'אני אוהבת אותך, אבל פשוט לא מצליחה להראות את זה כמו שצריך', חיבקה אותי חזק ומסרה אותי לדודה פרלה. לא בכיתי, כי הייתי רגילה שאף אחד לא שואל אותי מה אני רוצה. כמו שדודה פרלה בחרה באמא שלי בגיל חמש, היא בחרה גם אותי בגיל חמש.
עברתי לגור עם פרלה ובעלה בבית מהאגדות באופקים וקיבלתי יחס של נסיכה. פרלה תפרה לי שמלות והכינה לי ארוחות מלכים. התחלתי ללכת לכיתה א' וזה היה שוק, כי לא הייתי בשום מסגרת קודם.
כשהייתי בת תשע, יום אחד נשמעה דפיקה בדלת. אמא הגיעה לקחת אותי, יחד עם איש מבוגר ומפחיד, שהתגלה כבן הזוג החדש שלה, ועם האחים שלי, שלא ראיתי המון זמן. פרלה לא יכלה להתנגד, כי היא לא הייתה האפוטרופוסית שלי. עברתי לגור איתם בדירת חדר וחצי עלובה בקומה רביעית בלי מעלית בדרום תל אביב. גם בדירה הזו ראיתי דברים שילדים לא אמורים לראות. האיש היה נעלם לתקופות ארוכות ונשארנו בלי אוכל, אז אמא התחילה לעבוד בניקיון ואנחנו הסתובבנו ברחובות.
"אבא היה מביא לנו סלי אוכל, אבל אחרי שנולד לו ילד מהאישה החדשה הוא התקשה לפרנס שני בתים. היו ימים שאכלנו רק לחם יבש"
יום אחד האיש נעל את כולנו בבית והלך. אחרי כמה ימים נגמר האוכל והיינו רעבים. אחי מצא חלון קטן מעל השירותים והתחיל לצעוק: 'הצילו, הצילו'. עוברים ושבים שמעו אותו וקראו למשטרה. השוטרים פרצו את הדלת וראו בית מלוכלך וילדים אומללים. לקחו אותנו לתחנת המשטרה, שם אמא ביקשה שיקראו לאחיה, שלקח אותנו לבאר שבע. משם נסענו לאופקים, לבית של פרלה, שהצטערה לראות אותנו במצב הזה. היא סירקה אותנו, תפרה לנו בגדים חדשים וקנתה לנו נעליים. כשאמא שלי ביקשה להשאיר אותי שוב אצלה, פרלה התעקשה להפוך לאפוטרופוסית שלי.
שוב קיבלתי אהבה ופינוקים אצל פרלה ובעלה. בגיל 14 רציתי להיות עצמאית וביקשתי לעבור לפנימייה חקלאית. לפרלה היה קשה לשחרר, אבל היא שוכנעה. הצטיינתי בלימודים ופרחתי. כשסיימתי בגרות, התגייסתי לצה"ל.
בגיל 21 התחתנתי עם נני, שהכרתי בילדות. התחלתי ללמוד תנועה ומוזיקה בווינגייט ובהמשך למדתי גם הוראה לגיל הרך. בגלל הילדות שעברתי, רציתי לתת חום ואהבה לילדים קטנים. עבדתי קשה כדי שאוכל לתת לילדים שלי את כל העולם. נולדו לנו ארבעה ילדים, כולל תאומות, שאחת מהן מתמודדת עם פיגור שכלי וחיה איתנו. היא כמו ילדה בת שמונה ואני הולכת איתה למגלשות ולמכוניות מתנגשות. זה התיקון שלי לילדות שהייתה לי. דרכה למדתי מהי אהבה ללא תנאים.
"הבית של דודה שלי היה בית מהאגדות וקיבלתי יחס של נסיכה. היא תפרה לי שמלות והכינה לי ארוחות מלכים"
הוריי הביולוגיים ניסו לבקש ממני סליחה על הבחירות שלהם שפגעו בי מאוד, אבל סליחה היא תהליך. אני כבר לא כועסת עליהם, אבל זוכרת הכול. אני לא מאשימה או שופטת אותם. בחרתי בחמלה כלפיהם ונשארתי לצידם עד הרגעים האחרונים בחייהם, לא כי שכחתי מה עשו, אלא כי בחרתי שלא להמשיך הלאה את הכאב.
ב־7 באוקטובר פגע רסיס בבית שלי והבנתי כמה החיים שבריריים. פחדתי שאולי לא תהיה לי הזדמנות לספר לילדים שלי מה באמת עברתי בילדות. זה גרם לי להתחיל לכתוב את סיפור חיי, שהיה רדום במשך 40 שנה. רק אחרי שהוריי הביולוגיים והוריי המאמצים נפטרו, יכולתי להוציא את הספר. היה לי חשוב להיות קול לילדים שאף אחד לא רואה.
עכשיו הספר יצא לאור בהוצאה עצמית ושמו 'זרועות של תקווה', שם שמתחבר לדמות התמנוּנה שנולדה אצלי בראש בגיל חמש, כשהגנתי על ארבעת אחיי הקטנים. לרגל צאת הספר התחלתי לספר את סיפור חיי בהרצאות (ליצירת קשר: gilahakmon137@icloud.com)".
שורה תחתונה: "חשוב לי להעביר את המסר שמה שקיבלנו בילדות זה לא גזר דין ולא סוף סיפור. הורות היא המקום שבו ניתנת לנו ההזדמנות לבחור מה לקחת איתנו הלאה ומה להשאיר מאחורינו. החיים הם לא רק מה שעבר עלינו, אלא מה שאנחנו בוחרים לעשות עם זה".
