"כששמעת על לכידתו של ניקולס מדורו, נשיא ונצואלה, חשתי שמחה בלב", מספרת מוניקה דוידוביץ (64). "זו בשורה לאנשים הכל כך טובים שחיים שם ולכל האנשים שברחו משם מכל מיני סיבות ויכולים עכשיו לחזור. ברוך שפטרנו".
מתי עזבת את ונצואלה? "בשנת 2000 עשינו עלייה לישראל בעקבות עלייתו של הוגו צ'אבס לשלטון, אחרי שגרתי שם 23 שנה ונולדו לי בה שני ילדים. גרנו בקראקס, שתמיד הייתה עיר מסוכנת מבחינת הביטחון האישי, ושנה אחרי שצ'אבס עלה לשלטון ברחנו. הרבה יהודים הצביעו לו, בזכות ההבטחות שלו להוריד את שיעורי הפשיעה ולפעול למען הכלכלה, אבל הכסף הגדול שהמדינה קיבלה מהנפט השחית גם אותו.
"זו פעם שנייה שנאלצתי לברוח בעקבות עלייתו של דיקטטור לשלטון. נולדתי בצ'ילה, וכשהייתי בת 16 עברנו לוונצואלה אחרי שאוגוסטו פינושה החל לשלוט".
"כשעליתי לארץ כולם אמרו לי, 'אל תאמיני לאף אחד'. זה לא נכון, נתקלתי פה באנשים מדהימים אחד־אחד".
האם נפילתו של מדורו היא בשורה ליהודים שחיים בוונצואלה? "יש שם אנטישמיות מפחידה, בגלל הקשרים של מדורו עם איראן. אני מקווה שהשלטון החדש יקיים יחסים דיפלומטיים עם ישראל וליבוי האנטישמיות ייפסק. בתקופתי הייתה בוונצואלה קהילה ציונית חמה, אבל כבר ב־2009, כשצ'אבס, שהיה פרו־פלסטיני, ניתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, היהודים התחילו לצאת ממנה לאט־לאט. היום חיים בוונצואלה 3,000 יהודים בלבד, רובם בבירה קראקס. בתקופתי לא הייתה אנטישמיות בכלל, עזבנו בגלל הפשיעה הגואה, הרגשנו סכנה כאזרחים, לא כיהודים".
עדיין יש לכם שם קרובי משפחה? "לבעלי יש שם בני דודים, דיברנו איתם אחרי החטיפה והם מספרים שהמצב לא טוב. בעולם שמחים וחוגגים את נפילתו של מדורו, אבל אלה שחיים שם פוחדים מאוד. היהודים סגורים בתוך הבתים ולא מעיזים לצאת. פנו אליי מאחד מערוצי הטלוויזיה בישראל וביקשו ממני לקשר אותם עם מישהו מהקהילה היהודית. פניתי לכל מיני אנשים, ואף אחד לא רצה לדבר. כבר שנים יהודים חיים שם בפרופיל נמוך, ועכשיו הם מנמיכים פרופיל עוד יותר. רובם בעלי עסקים, ויש הרבה בעלי חנויות שנסגרו עכשיו".
"פעמיים נאלצתי לברוח בעקבות עלייתו של דיקטטור לשלטון. נולדתי בצ'ילה ועברנו לוונצואלה אחרי שאוגוסטו פינושה החל לשלוט"
מה את צופה שיקרה בוונצואלה בהמשך? "אני מעריכה שהיא תחזור למה שהייתה פעם, שתוך ארבע עד חמש שנים היא תהיה מדינה חופשית".
איך הגעת לתפקיד מגייסת תרומות באמריקה הלטינית עבור בית החולים רמב"ם? "בשנת 2015 יצאתי עם משפחתי לשליחות של שבע שנים בברזיל מטעם 'קרן היסוד'. לפני שחזרנו פניתי ביוזמתי לרמב"ם ושאלתי למה הם לא מגייסים תרומות באמריקה הלטינית. נפגשתי עם ד"ר אסתי גולן, מנהלת קשרי החוץ של בית החולים, והבנתי שהם לא חשבו שהקהילות שם ציוניות ועשירות מספיק כדי לתרום לישראל. ביוזמתה פתחנו את דסק אמריקה הלטינית ברמב"ם, והמשימה שלי היא להכיר את בית החולים לקהילות היהודיות ולגייס תרומות".
איך השפיעה מלחמת 7 באוקטובר על גיוס התרומות שם? "היה איזה פיק בתרומות, היהודים שם ממש דאגו למדינת ישראל. קיבלתי עשרות הודעות כל יום מכל מיני יהודים ששאלו איך אפשר לעזור. רובם העדיפו לנתב את התרומות לדרום וליישובי העוטף. מאז המלחמה תורמים יותר לבית החולים סורוקה מאשר לרמב"ם".
למה את הכי מתגעגעת בוונצואלה של פעם? "לנוחות של החיים שם, בייחוד מבחינה כלכלית. החיים שם היו זולים יותר ולא היו מיסים כבדים כמו שיש פה. למרות זאת, העלייה לארץ הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלנו בחיים.
"כשעליתי לארץ כולם אמרו לי, 'אל תאמיני לאף אחד'. זה לא נכון, נתקלתי פה באנשים מדהימים אחד־אחד".