סיפורה של דניאל אונגו־לוי (29) מקריית אתא,מאיירת ויוצרת קומיקס, בזוגיות
"כשהייתי בת חודשיים אמא שלי הבינה שמשהו לא בסדר בעיניים שלי. לא חייכתי אליה כשהייתה מולי. כשהיא השמיעה קול כן חייכתי, אבל לא הסתכלתי לכיוונה. אבחנו אצלי קטרקט מולד בשתי העיניים. כלומר, נולדתי עם עדשות עכורות - תופעה מוכרת אצל קשישים אבל נדירה אצל תינוקות. בגיל שלושה חודשים עברתי ניתוח להחלפת העדשות, אבל בעין ימין לא הצליחו להשתיל עדשה. מאז בעין שמאל אני רואה מקרוב בלי משקפיים, ובעין ימין הראייה מטושטשת והעדשה במשקפיים עבה מאוד - מה שגורם לאשליה שהעין הימנית גדולה יותר מהשמאלית.
נולדתי בראשון לציון, אמצעית במשפחה בת שלושה ילדים, לאמא מורה לחינוך מיוחד ולאבא שהיה איש משטרה. בגיל שלוש גילו אצלי גלאוקומה (לחץ תוך־עיני. צ"ר). עד היום אני מטופלת בהזלפה יומיומית לעיניים ועוברת מדי כמה שנים ניתוחים להשתלת פילטר. ההגבלה כיום היא קושי בראייה מרחוק ומקרוב, קושי בראייה מרחבית, קושי משמעותי בראיית לילה וסִנוור מהשמש בשעות היום.
הוריי התייחסו אליי כאל ילדה רגילה. קיבלתי המון אהבה, חום ותמיכה, והשתלבתי במערכת הלימוד הרגילה. המורים אהבו אותי, כי הייתי תלמידה חרוצה, אבל הילדים קראו לי משקפופרית ומשקפלוצרית, צחקו עליי, ולא פעם, כששיחקנו מחבואים היו נוטשים אותי ומשחקים ביניהם בלי לשתף אותי. פעם ביקשתי מהמורה למדעים לשבת ליד השולחן שלה, כי לא ראיתי מהמקום שלי, ואז ילדים התקבצו סביבי וצעקו, 'לכי לבית ספר לעיוורים!'. בעקבות התערבות ההורים שלי הבעיה המקומית נפתרה, אבל נשארתי מצולקת.
בגיל שלוש חברה של אמא הסבה את תשומת לבה לציורים שציירתי. הוריי החליטו לחזק אצלי את הכישרון ולקחו אותי לחוגי אמנות. כשלמדתי לקרוא ולכתוב, התחלתי להוסיף לציורים גם מילים, ובעצם יצרתי קומיקס. מגיל תשע ציירתי את עצמי - דמות של ילדה עם משקפיים ענקיים - ובראתי לי עולם פנטסטי משלי.
בחטיבה היחסים שלי עם הסביבה השתפרו. התחלתי ללכת למועדונית של לקויי ראייה וקיבלתי מורה תומכת שמתלווה לתלמידים עם לקות ראייה. בעזרתה עשיתי לכיתה סימולציה: הילדים הרכיבו משקפיים שמדמים לקויות ראייה, התבקשו לבצע פעולות פשוטות וכמובן לא הצליחו. כולם צחקו, אבל גם הבינו את הקשיים שלי. מאז לא סבלתי מבריונות.
בתיכון למדתי במגמת עיצוב גרפי וזו הייתה תקופת פריחה לימודית וחברתית. סיימתי בהצטיינות. עם פרופיל 45 התגייסתי ושירתתי כאנימטורית ומעצבת גרפית בפיקוד העורף. אחרי השחרור למדתי תקשורת חזותית ב'שנקר'. פרויקט הגמר שלי, ספר קומיקס המבוסס על חיי ('עצב הראייה'), יצא לאור ונמכר באתר שלי. היום אני מציירת כשאני בקושי מצליחה לראות, ומרגישה שאני לא מציירת מהעיניים אלא מתוך הנשמה.
לפני שנה וחצי הכרתי דרך חברות משותפות את ניסן אוחנה (31), מוזיקאי ומאמן קבוצת כדורשער, שנולד לבקן. הוא לא מרכיב משקפיים, אבל רואה פחות טוב ממני. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, עד אז אף גבר לא אמר לי שאני יפה ומעניינת. היום אנחנו גרים יחד בדירתו בקריית אתא.
3 צפייה בגלריה
"שואלים אותנו אם בעיות הראייה יעברו לילדים". עם בן זוגה ניסן אוחנה
(צילום: אלבום פרטי)
אנשים שואלים אותנו אם בעיות הראייה שלנו תורשתיות ומה יהיה כשנרצה ילדים משלנו. אנחנו יודעים שהלבקנות של ניסן תורשתית. לגבי הבעיה שלי אני לא יודעת ולא דחוף לי לבדוק, כי כרגע אנחנו לא חושבים על דור המשך.
בימים אלה אני משתתפת בתערוכת 'גיבורים כחול־לבן' במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון, שבה 50 מאיירים ומאיירות מציגים פרשנות לנושאי גיבורי־על (אוצר: יובל כספי). אני מציגה שם קומיקס על טיפול פסיכולוגי בזמן מלחמה וציור שנקרא 'חוט המחשבה' שיש בו נקודת מבט על ההתמודדות עם המצב הנוכחי".
שורה תחתונה: "אם רוצים מאוד ומשקיעים, אפשר לנצח את המגבלה ולאפשר לקסם שיש בכל אחד מאיתנו לצאת לאוויר העולם".
