החופשה הזו נסגרה ימים ספורים לפני שיצאה לפועל. למעשה, מעולם לא סגרתי חופשה באופן מהיר כל כך ושלפתי את כרטיס האשראי בלי לחפור, לבדוק, להתייעץ עם בעלי, לראות תמונות של החדר, לקרוא ביקורות, לשאול את צ'אט ג'י.פי.טי מה דעתו, לפתוח בקלפים ולהוציא כדור בדולח. לא יודעת להסביר למה, אבל הפעם ככה בדיוק זה היה.
ייאוש. אמא של רוני ואמא של איתן (ככה הן שמורות אצלי בטלפון) מהגן של הקטן, הציעו שנטוס יחד לאנשהו לנקות קצת את הראש אחרי השנה הקשוחה הזאת. אני, שהרגשתי שאני שוחה כבר תקופה בביצה טובענית – מיד אמרתי כן. הדיבור בהתחלה היה על לונדון – חוויה של שופינג, מסעדות וקרחנות של תיירים. בגדול, זה סוג החופשה האהוב עליי בעולם. כאופציה שנייה, אמא של רוני הציעה שנטוס ליער הסודי בקפריסין – הסוד הכי גלוי של הישראלים מאז השבת ההיא. ברגע שהאופציה הזו הונחה על השולחן, הבנתי מיד שלונדון ליטרלי לא מחכה לי – בנקודה הספציפית הזאת, המקום היחיד שבא לי לצלול אליו הוא לא פריימרק סניף אוקספורד סטריט – אלא אני עצמי. אהובית סניף נקאש סטריט שבפתח תקווה.
למען הסר ספק, אפתח ואומר שהתוכן הזה לא ממומן בשום צורה, מלבד על ידי חשבון הבנק שלי. את היער הסודי שבקפריסין הכרתי רק מעמודי החדשות. שמעתי על האופן שבו התגייסו שם במהירות שיא לארח את ניצולי הנובה כשבוע וחצי אחרי האסון הגדול, במטרה להעניק להם מרחב בטוח עם טיפולי עזרה ראשונה לגוף ולנפש. בהמשך יצאו לשם רכבות אוויריות של חיילי מילואים פוסט־טראומטיים, חיילים בסדיר, נשות מילואימניקים, מפונים, משפחות של חטופים ומה לא. הבנתי גם בין השורות שאת המקום (הכשר) הקים יוני כהנא, חב"דניק צעיר מנתניה, איש קולי בטירוף ויזם בנשמה, שהחלום שלו היה לייצר מרחב בטבע שמאפשר לקחת פסק זמן מהחיים ולהתחבר רגע פנימה.
בעבר הייתי בורחת ממקומות כאלה כמו מאש. ישראלים בחו"ל היו ביג נו נו עבורי, על אחת כמה וכמה כשהם מגיעים עם אג'נדות דתיות והתפלפלויות על פרשת השבוע. אף על פי שהגעתי מבית מסורתי (ואולי דווקא בגלל), הקפדתי ביומיום שלי לברוח משם הכי רחוק שיש. בחודשים שהגיעו אחרי 7 באוקטובר הרגשתי את עצמי משתנה מבפנים. אני עדיין חילונית גמורה (ואין לי שום רצון לשנות את זה), אבל משהו בקליפה הצינית ובחומות שיצרתי לעצמי נסדק. אני מרגישה מחוברת יותר לעם הזה, למקום הזה, על כל רבדיו. אני רוצה לשמוע פרשנויות שעושות לי סדר בראש, ולא אכפת לי ממי הן מגיעות, כל עוד הן עושות לי שכל. ובאופן פרדוקסלי, יחד עם הרצון העז להתנתק מכל השיט שיש כאן, אני גם רוצה לשמוע סיפורים על התמודדויות של אחרים עם המצב, לחבק חיילים ולומר להם כמה שהם גיבורים ואת הנשים שלהם שנושאות בעול שאני בכלל לא יכולה לדמיין.
מכונת שיקוף. רגע לפני ביקורת הדרכונים, ממש במכונות השיקוף, עמד לפנינו בחור עם זקן ג'ינג'י ועיניים כחולות הכי טובות שפגשתי. תוך שנייה וחצי התברר שהוא ואמא של איתן מכירים מהעבר התל אביבי ושהוא טס גם כן ליער הסודי. הבחור, נקרא לו פרקש (כי ככה באמת קוראים לו), סיפר לנו שאת רוב השנה האחרונה הוא בילה כשהוא במצב של סכנת חיים כלוחם מילואים במקומות הכי קרובים לגיהינום. הוא סיפר גם שיש לו בבית אישה אהובה ושתי בנות קטנות ושהוא בא לבד ליער כדי להחזיר לעצמו את עצמו ואת השפיות שנעלמה אי שם בין סמטאות לבנון ועזה. באותו רגע במכונת השיקוף הבנתי שבחרנו נכון. שכאן בדיוק אני רוצה להיות. עם האנשים האלה שמשקפים עבורי את כל מה שישראלי כל כך, שמגיע לכל אחד ואחד מהם ומהן שנשמע את הסיפור שלו, עד כמה שרק ירצה להשמיע.
טירונות. הקשר ביני ובין הטבע הוא רופף בהחלט. אני בן אדם של בטון, של רעש, של בניינים, של שופינג חסר גבולות ברחובות סואנים - אבל פתאום אני ביער, מוקפת עצים וצלילים של מים נובעים, וטוב לי. מי אני? מה קורה פה? אמנם היין נשפך פה חופשי־חופשי, אבל החיוך שלי בוודאות לא מגיע משם. בבית קולטים מיד שאני באורות ומתחילים לחשוש שאני עומדת לחזור הביתה קצת שירה שטיינבוך. אני ממהרת להרגיע שהכול בסדר ושאני ממש לא מטורללת, להפך - אני פה כדי להשיל ממני את הטרלול ולחזור הביתה קלה יותר, בלעדיו.
בניגוד אולי לרבים אחרים, אני לא באתי לפה כדי לנוח, אני באתי ללמוד. חלק מהייחוד של המקום הוא שכל אחד יכול לבנות לעצמו את הלו"ז – את מחליטה אם את הולכת לישון עכשיו במשך ארבעה ימים או לטייל בטבע או בכלל לקחת מונית לקניון הקרוב בפאפוס (מחשבה שלא עברה לי בראש אפילו חצי פעם. אתן קולטות?!). הבחירה שלי הייתה לקחת חלק במיליון הפעילויות לגוף ולנפש שהיו בתוכנייה. אפרופו גוף - בפעם האחרונה שעשיתי יוגה דפקתי את שורש כף היד ונכנסתי לשנה של טיפולים וקללות למדריכה. החוויה הזו לא זרה לי, כי בפעם האחרונה שעשיתי פילאטיס התפרצה לי דלקת בכתף ששלחה אותי למיון ולרצון כללי למות כדי להיפטר מהייסורים. למרות כל הניסיון המר שלי עם עולם הכושר, הפעם לא ויתרתי וקמתי מדי יום בשבע וחצי לפנות בוקר כדי להיכנס ראש בראש בקשרי הגוף־נפש הקלוקלים שלי. מהיוגה עברתי למדיטציה ומשם לסדנאות מיינדפולנס, ריברת'ינג, נשימות, מודעות ושיחות על הפערים בין הרצוי למצוי. הזמן עבר, הפעילות התחלפה, ואני – אישה שממוקדת כל חייה במה הדבר הבא שתאכל ומתי כבר אפשר יהיה לברוח מהמציאות המחורבנת הזו וללכת לישון – לא חשבתי לרגע על נשנושים או על הרגע שאכנס מתחת לפוך. הציניות שלי כל כך מיצתה את עצמה והלב שלי היה כל כך פתוח, שרק רציתי לגמוע עוד מהטוב הזה.
אוויר. אחרי יומיים של פעילות בלתי פוסקת, כזו שבקושי השאירה לי זמן לשיחות עם הבית, הגיעה המנוחה. ויתרתי לעצמי על הקימה המוקדמת והכנסתי ללו"ז רק מעיינות חמים ומסאז'. בעוד אמא של איתן ואמא של רוני עפו באוויר מהמסאז' המעולה שניתן להן, אצלי היה קצת פחות מוצלח – אבל כמו תלמידה טובה, במקום להתבאס ניצלתי את הזמן כשהראש שלי היה תחוב בתוך החור של המיטה, כדי לחשוב על כל המתנות שקיבלתי כאן. חשבתי על האנשים היפים שפגשתי, על הריקודים שרקדנו לתוך הלילה, על המידע שנכנס לי לוורידים ועשה לי סדר בראש. חשבתי על זה שהגעתי לכאן אדם שנושם נשימות שטחיות כאלה ומדי פעם לוקח אוויר בהגזמה כי הוא לא שם לב שהוא תקוע בלי – ואיך אני יוצאת מכאן כשאני נושמת עמוק יותר. פתאום אני שמה לב שהאוויר אשכרה מצליח להיכנס אליי פנימה – בחיי שלא חשבתי שיש לי את היכולות האלה. חשבתי גם על המשפחה המדהימה שיש לי בבית, על העבודה שאני אוהבת, על כמה מזל יש לי בחיים, גם אם לא תמיד אני מפנה אליו את הזרקור ביומיום. בין לבין, מה שהכי העסיק אותי היה השאלה איך אני שומרת על האור הזה עוד קצת גם אחרי שאני חוזרת הביתה. איך אני לא נופלת מיד לאוטומטים, לבורות הידועים של מרמור, עייפות, שיפוטיות וחוסר אנרגיה? מה אני צריכה לעשות כדי להמשיך למלא את הנשמה שלי בתוכן איכותי, במקום בשופינג אונליין ובשוקולד לינדט (החפיסה האדומה שהקוביות בה חתוכות אחת־אחת היא השטן בהתגלמותו)? איך למען השם אני נותנת לכרכרה הזו להסיע אותי עוד טיפה קדימה לפני שהיא הופכת בחזרה לדלעת?
תקווה. אין לי תשובות כרגע לכול (אפילו לא לחצי), אבל אני מאחלת לעצמי לזכור גם בשבוע הבא (ובזה שיבוא אחריו) איך הרגשתי ברגע הזה בדיוק, ולהאמין שגם לי יש סיכוי להינצל, אם אני רק אבחר בכך.