טובה גוטשטיין והבובה. "זאת הילדות שלי"

בגיל 6 הבריחה אוכל לגטו דרך הביוב: "מכנים אותנו ניצולים, יותר מתאים לי גיבורת שואה"

במשך ארבע שנים התגנבה טובה גוטשטיין דרך צינורות הביוב בגטו ורשה כדי להביא אוכל הביתה. "לא היתה לי ילדות בכלל", היא אומרת, "ולא פחדתי מאף אחד בכלל". את הצעצוע היחיד שלה, בובה שקנתה בגיל 12, היא שומרת עד היום

פורסם: 27.04.22, 08:28
סיפורה של טובה גוטשטיין (89), אלמנה, אם לשלושה, סבתא לשמונה נכדים, סבתא רבתא ל־13 נינים, עבדה כאחות 43 שנים. מתגוררת בדיור מוגן "טירת ראשונים" בראשון־לציון:
"מגיל שש, במשך כארבע שנים, הייתי 'ילדת ביוב'. שלוש־ארבע פעמים בשבוע הייתי מתגנבת דרך צינור הביוב בגטו לצד השני של ורשה כדי להביא אוכל הביתה. הייתי דופקת על דלתות של בתי פולנים והם היו נותנים לי קצת אוכל. אחרים צעקו עליי 'יהודייה מסריחה' ואיימו שאם אחזור ילשינו עליי לגסטפו. הייתי צריכה לזכור לאילו בתים לא לגשת יותר, כדי שלא יסגירו אותי.
נולדתי בוורשה ב־1933, בת אמצעית למניה (מלכה) וזאב אלבה. היות שגרנו ברובע היהודי, לא היינו צריכים לעבור לגטו. הגטו בא אלינו. החלון שלנו פנה לאומשלגפלאץ והייתי רואה את הנאצים מעמידים קבוצות של גברים ונשים עם הפנים לקיר ויורים בהם.
לימים, הגרמנים נתנו לי פיצויים על מה שהם כינו 'ילדות עשוקה', אבל לא הייתה לי ילדות בכלל. הגרמנים לקחו את אבא מיד בהתחלה. נשארנו בלי מישהו שידאג לנו. שמעתי שיש קבוצות נערים שיוצאים דרך הביוב ומבריחים אוכל, וביקשתי להצטרף. הם צחקו ממני. לא ויתרתי. אספתי קבוצת בני 12-10 וארגנתי אותם לצאת דרך הביוב. המים הסריחו, הזרם של הביוב היה חזק, ולא פעם ילדים נשטפו בו ונעלמו. לפעמים, כשרצינו לצאת דרך מכסה הביוב, עמדו שם חיילים גרמנים ונאלצנו להסתובב לאחור. כשאספנו אוכל הייתי מכניסה את השלל מתחת לחולצה ומסתירה במעיל. כך הידיים היו משוחררות להחזיק בידיות הברזל שבצינורות. אמא ידעה מה אני עושה, אבל לא הייתה לנו דרך אחרת להתקיים, ואני לא פחדתי מאף אחד.
פעם אחת כמעט נתפסתי. הייתי על גשר של נהר הוויסלה, עם אוכל מתחת לחולצה, ומולי בא חייל גרמני עם כלב ואלה. הוא שלח את הכלב והתקרב לכיווני, ואני החלטתי שעדיף לקפוץ מהגשר לנהר. קפצתי בלי שידעתי לשחות. הגרמני חשב שאטבע והמשיך, ואני שחיתי במים בחבטות, וחיכיתי לחושך כדי לחזור הביתה.
כשפרץ מרד גטו ורשה, ביולי 1943, הייתי בת 10. הסתובבתי בחוץ בחיפוש אחר אוכל ומרחוק ראיתי את הגטו בוער. כשהגעתי לבניין ההרוס שלנו, לא מצאתי את אמי ואת אחיי. רצתי ליער, שם הפרטיזנים קיבלו אותי יפה מאוד. בלילות, כשיצאו לחבל בגרמנים, השאירו אותי בבונקר מכוסה בענפים והזהירו שלא אצא עד שובם. לפעמים חזרו כולם או חלקם, וכשלא חזר אף אחד המשכתי לחפש ביער 'משפחת פרטיזנים' אחרת.
3 צפייה בגלריה
טובה גוטשטיין
טובה גוטשטיין
"לא פחדתי מאף אחד". בתום המלחמה, טובה גוטשטיין
(צילום: אלבום פרטי)
בדצמבר 1944, בגיל 11, הגעתי ללובלין, שם גרה משפחתה של אמי, אבל אף אחד לא נשאר שם. כל בוקר ישבתי בתחנת הרכבת בתקווה לפגוש את אמי ואחיי. באחד הימים ניגש אליי מנהל התחנה הפולני ושאל מה אני עושה שם. מאותו יום הוא הביא לי אוכל ובגדים מביתו. אחרי כחצי שנה הגיע לתחנה אספסוף פולני להכות ביהודים ובצוענים. האיש רץ מחדרו, הוציא אותי לכיוון הפסים ועצר רכבת שהייתה בדרכה לוולבז'יך, עיר גרמנית שכבר נכבשה על ידי בנות הברית. הוא ביקש משני בחורים שהטעינו את הקטר בפחם 'להציל את הילדה' ונתן לי את הכסף שהיה עליו. כשהגענו לעיר והחלטתי להישאר, הם נתנו לי סנדוויצ'ים, קצת כסף ומעיל וחזרו ברכבת ללובלין.
ירדתי מהקרון שחורה ומלוכלכת מהפחם. ביציאה מהתחנה עמדה קבוצת צעירים שדיברו יידיש ופנו אליי בשאלה: 'עמך?'. זו הייתה הדרך לבדוק אם האדם שמולך הוא מבני עמך, כלומר – יהודי. עניתי 'עמך', והם לקחו אותי לבית יתומים יהודי, שם הייתי שנה וחצי.
יום אחד יצאתי העירה, ובחלון הראווה ראיתי בובה קטנה בדמות של מנקה ארובות שנראה שחור כמו שאני הייתי כשהגעתי. התחלתי לבכות, כי מעולם לא היו לי צעצועים משלי, ורכשתי לי את הבובה הראשונה בחיי. זה היה ב־1945, ועד היום הבובה הזאת צמודה אליי. בכל בית שאליו אני עוברת היא תלויה בכניסה, ליד הדלת, ושומרת עליי. זאת הילדות שלי.
3 צפייה בגלריה
הבובה של טובה גוטשטיין
הבובה של טובה גוטשטיין
הבובה של טובה גוטשטיין. "בכל בית שאליו אני עוברת היא תלויה בכניסה"
(צילום: באדיבות עמותת "עמך")
אחרי המלחמה מצאתי את אמי ואת אחיי. כל אחד חשב שהאחרים מתים. במחנה הפליטים האמריקאי פגשתי את בנימין גוטשטיין, התחתנו כשהייתי בת 16 והוא בן 20. בגיל 17 כבר הייתי לאמא. לפני שהגעתי ארצה (ב־1948) לא למדתי בבית ספר. כאן ישר למדתי לבגרות, המשכתי בבית ספר לאחיות בבילינסון ועבדתי כאחות מוסמכת עשרות שנים.
"בחלון הראווה ראיתי בובה בדמות של מנקה ארובות שנראה שחור כמו שאני הייתי כשהגעתי. התחלתי לבכות וקניתי אותה"
עד גיל 80 לא סיפרתי על מה שקרה לי בשואה. לא יכולתי. לפני שמונה שנים הגעתי ל'עמך' בראשון־לציון, התחלתי לקבל עזרה נפשית, ונפתח המחסום שהיה סגור כל השנים. מאז אני מספרת את הסיפור שלי. הבובה שלי עוזרת לי לספר אותו".
שורה תחתונה: "מכנים אותנו 'ניצולי שואה'. אני חושבת שמתאים לי יותר התואר גיבורת שואה. אם יכולתי בגיל 6 לצאת לביוב ולהביא אוכל למשפחתי, זו גבורה".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.