סיפורה של רזיה ישראלי (69) מתל אביב, בזוגיות, אם לשלוש, סבתא לארבעה, שחקנית תיאטרון וקולנוע וחותרת בחתירה אקדמית, זכתה פעמיים במדליית זהב באליפות העולם:
"ימים ספורים לפני שעמדתי לצאת לאליפות העולם בחתירה אקדמית, שהתקיימה בספטמבר האחרון בבניולס שבספרד, הגיע אליי מייל ממנהל התחרות שביקש לדעת את הכתובת שבה אתגורר במהלכה, לבקשת משטרת האזור. זו הייתה הפעם הראשונה בכל השנים שבהן אני מתחרה בתחרויות בינלאומיות שנשאלתי על כך. עניתי שמטעמי ביטחוני האישי איני יכולה לענות ושאלתי אם גם הפעם, כמו בעבר, יתקיים לפני התחרות מצעד דגלים של המדינות המשתתפות. הוא השיב שהנהלת התחרות החליטה שהפעם לא יתקיים מצעד דגלים, והוסיף: 'אני מציע שעל בגד החתירה שלך לא יהיה שום סממן ישראלי'.
דבריו עוררו בי רגשות מעורבים. אני ישראלית ברמ"ח איבריי ושס"ה גידיי, ותמיד – כולל בתחרות אשתקד, בגרמניה - הייתי עם בגדים שנושאים את דגל ישראל. זה מעורר בי גאווה גדולה. מצד שני, היה בי פחד. הרי די בחמום מוח אחד! לכן, באיזשהו מקום, הוקל לי.
החתירה היא מרכז חיי כבר 20 שנה, אבל עוד לפני כן אני שחקנית. למדתי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ובשנה השלישית נולה צ'לטון המיתולוגית צירפה אותי להצגות במסגרת קבוצת הפרויקט שלה. התפקיד הרציני הראשון שעשיתי היה במחזה 'סורגים' שביים עודד קוטלר. בהצגה קראו לי קונטסה, ולימים קראתי לסירה הפרטית שלי 'קונטסה 1'.
"אני מתאמנת בבית במכונת חתירה וגם מרימה משקולות כדי לחזק את הגב ואת הרגליים, כי ברגע שהמשוטים מחוץ למים, צריך להתאמץ לא ליפול"
בהמשך הופעתי בהצגות שונות: 'הזונה הגדולה מבבל', 'כולם רוצים לחיות', 'חוות החיות' (הקאמרי); 'המרפסת' (החאן); 'אופרה בגרוש', 'נשות טרויה' ('הבימה'); 'המלט' (תיאטרון חיפה) ועוד. הופעתי גם במספר לא מבוטל של סרטים, בהם 'רשימת שינדלר', 'למלא את החלל', 'המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה' ועוד.
הפרויקט הכי משמעותי שלי היה 'הדנטיסט' – הצגת יחיד שמספרת על אנשי הזונדר קומנדו באושוויץ, שהופעתי איתה גם בפסטיבל אדינבורו ובתיאטרון המלכותי של האג.
מעולם לא רציתי להישאר במקום אחד. מטבעי אני צריכה לנוע. במבט לאחור יכול להיות שזו טעות, כי מי שנשאר באותו מקום ובאותו תיאטרון עובד כל הזמן, מהצגה להצגה. אבל אני חייבת שיהיה לי אוויר, ולכן העדפתי לקבל הצעות ולבחור מה שמוצא חן בעיניי.
את בן זוגי, לאונרדו שטדלר, שמבוגר ממני ב־11 שנים, הכרתי לפני כ־40 שנה, דרך מי שהיה שותף שלי לדירה. הוא מהנדס חופים ונמלים שתכנן, בין היתר, את המעגן במרכז דניאל לחתירה על גדת הירקון. אחרי שטיילתי בגרמניה וראיתי שם המון חותרים בנהר, הצעתי לו שנלמד לחתור בסירה זוגית. לקחנו שיעורים והתחלנו לחתור. אחרי שנה קרס חלום החתירה המשותפת, כי ליאו העדיף לחתור לבד וזה אילץ גם אותי לעשות את זה.
גיליתי שחתירה זה כמו פאזל שמורכב מעשרות חתיכות שצריך לשפר כל הזמן, כמו בהצגות תיאטרון. אני לא באה סתם לחתור אלא חותרת כל הזמן לשיפור הטכניקה, כדי שאהיה יותר ויותר מהירה.
בחתירה אקדמית, שהתפתחה באוניברסיטאות ובקולג'ים, החותר יושב כשגבו לכיוון התנועה ופניו לירכתיים. רוב הזמן אני חותרת בסירת יחיד שנקראת סקיף. זו סירה צרה וארוכה, ומה שעושה את שיווי המשקל הם המשוטים המאוד ארוכים. אם שניהם על המים, האיזון נשמר, וכל הגוף עובד קשה כדי לשמור על האיזון. ברגע שאת חותרת, מוציאה אותם מהמים והם באוויר – את צריכה להיות מאוד מחוברת לסירה ולהתאמץ שלא ליפול. כדי לחזק את הגב, הרגליים ושרירי הגוף אני מרימה משקולות וגם מתאמנת בבית במכונת חתירה.
בשנים הראשונות שילבתי עבודה על הבמה בלילה עם חתירה בבוקר, אבל הדברים השתנו מרגע שהתחריתי בפעם הראשונה. אחרי כשבע שנות אימונים המדריך שלי, איציק ווסנר, אמר לי שאם אהיה רצינית אוכל להתחרות עד גיל 80. במקביל הציעה לי החותרת אורלי ישראלי להתחרות בסירה זוגית. נסעתי איתה לתחרות באיטליה, לא היו לנו הישגים ספורטיביים, אבל זו הייתה חוויה ענקית. בהמשך השתתפתי בתחרויות בדנמרק, סלובניה, בודפשט, צרפת, דרום אפריקה, גרמניה ועוד. התחילו להכיר אותי, והכרתי חברים מכל העולם. תמיד הלכנו עם דגל ישראל על הבגד ועם דגל הנבחרת הישראלית.
"התפקיד הרציני הראשון שעשיתי היה במחזה 'סורגים' שביים עודד קוטלר. בהצגה קראו לי קונטסה, ולימים קראתי לסירה הפרטית שלי 'קונטסה 1'"
בשנים האחרונות לקחתי פאוזה מהתיאטרון והתרכזתי בעיקר בחתירה (אני עדיין אשמח לתפקידים קולנועיים). אני חותרת בסירת יחיד, בזוגית וברביעייה.
לפני כשנה השתתפתי באליפות העולם בברנדנבורג, גרמניה. באותה תחרות חתרנו ברביעייה מעורבת נשים־גברים: פולנייה, ישראלית, נורווגי ואנגלי. זו הייתה הפעם הראשונה שארבעתנו חתרנו יחד ועוד בסירה שכורה שלא הכרנו, ובכל זאת לקחנו מקום ראשון וקיבלנו מדליות זהב.
בספטמבר 2025 הגעתי שוב לאליפות העולם, הפעם בספרד, במטרה לחתור בסירת יחיד, בזוגית עם החותרת הפולנייה אולה קצינסקי־בלוך, ברביעייה איתה ועם שני נורווגים ובזוגית עם חותר אנגלי, והפעם – ללא סממנים ישראליים. אני חייבת להדגיש שאף על פי שהתחרות הייתה בעיצומה של המלחמה בעזה, לא הרגשתי שום עוינות, והקשרים האישיים בהחלט נשמרו.
בתחרות של סירות היחיד הגעתי שלישית מתוך שמונה חותרות. יומיים אחריה התקיימה התחרות הזוגית עם אולה והגענו למקום השני, בהפרש של שליש שנייה. זה היה מתסכל.
ביום האחרון של אליפות העולם השתתפתי עם אולה ושני גברים נורווגיים בתחרות שנועדה לבני 75-70. כשסיימנו אפילו לא ידעתי שזכינו במקום הראשון. אני אפילו לא זוכרת את רגע ההכרזה. מישהו שם על כל אחד מארבעתנו מדליית זהב, לחצו לנו את הידיים, עשו לנו צילום משותף, וזהו. רצתי מיד לתחרות האחרונה, הזוגית, עם החותר האנגלי, וזכינו במקום השלישי. אז עכשיו יש לי בבית שתי מדליות זהב".
שורה תחתונה: "אין זמן לנוח על זרי הדפנה. כבר נרשמתי לתחרות הבאה, באגם בלד בסלובניה".
