בערב שישי האחרון של פברואר, כמה שעות לפני שפרצה המלחמה עם איראן, אירחה דפנה איבצ'ר בביתה שבכפר שמריהו 22 אורחים שהגיעו מכל העולם, כדי לחגוג את האירוסים של בתה השנייה נועה עם בן זוגה דן כהן, לקראת החתונה הגדולה שאמורה להתקיים בנובמבר. בשמונה בבוקר בשבת הייתה האזעקה הראשונה, ודפנה נדרשה להרגיע את האורחים, רובם ארגנטינאים המתגוררים במיאמי, שלא ביקרו בישראל 30 שנה ואינם מורגלים בהתרעות, טילים וריצה אל הממ"ד במרתף הבית. "האמת היא שהם היו ממש קוּלים", מחייכת איבצ'ר. "אף אחד לא היה היסטרי, אפילו הכלבים שלי רגילים לאזעקות. עשינו ארוחת בוקר גדולה, שתינו יין כי אנחנו דרום אמריקאים וזה מה שאנחנו עושים. אמרתי להם 'אתם כבר פה, לא תטיילו בתל אביב?'. ביום שני לקחתי אותם לתל אביב, עשינו סיור בשוק הכרמל שהיה פתוח כדי שיריחו קצת את ישראל ואז הלכנו לכיכר החטופים ולמסעדה".
ומה עשיתם כשהיו אזעקות?
"רצנו ממקלט למקלט".
האורחים שבו בשלום לביתם?
"באחת בלילה שבין יום שני לשלישי שלחתי אותם לגבול טאבה עם נהג. ביום שלישי הם עלו על טיסה ועזבו את המזרח התיכון. כולם היו רגועים כי אני הייתי רגועה. לקחנו את זה הכי טוב שאפשר".
שחיתות שלטונית
עד היום שמרה דפנה, בתו של המיליארדר הישראלי־פרואני ברוך איבצ'ר, על פרופיל נמוך. העילה לריאיון היא תוכנית החוסן שהקימה המשפחה בישראל, ועוד נגיע לזה. "מעולם לא התראיינתי", היא מאשרת. "אבל היום, בגיל 55, אני מבינה כמה חשוב לדבר על המורשת המשפחתית שלנו. התרומות תמיד היו על שם אבא, כי אמא רצתה להישאר מאחורי הקלעים. אבל 'תוכנית החוסן איבצ'ר' היא סיבה טובה לקרוא לכל המטפלים בישראל להגיע אלינו להשתלמויות ולסמינרים".
היא הבכורה בין ארבע בנותיהם של ברוך ונעמי, נולדה וגדלה בלימה, פרו, במשפחה שהתעשרה מאוד. אביה הוא ציוני נלהב ואחד מגדולי התורמים לישראל, שתרם בין היתר לתיאטרון בית ליסין החדש שקרוי על שמו, לבניין בית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן ועוד.
ברוך (86) הוא יליד חדרה, בוגר החוג למשפטים באוניברסיטה העברית. במהלך לימודיו הכיר את נעמי, שהייתה אז סטודנטית בבצלאל, ניצולת שואה מפולין אשר הגיעה לישראל בגיל 13 וגדלה בנתניה. בשנת 1970, כשנעמי הייתה בהיריון עם דפנה, השניים עזבו את הארץ ועברו לגור בפרו, בעקבות בקשתו של אחיו מנחם, שיצטרף למפעל המזרנים שבבעלותו. עד מהרה, התגלה ברוך כגאון עסקי. במרוצת השנים רכש את מפעל המזרנים והפך לטייקון תקשורת, לאחר שקנה את השליטה על ערוץ 2 בפרו. בסוף שנות ה־90 הפך הערוץ לקול הביקורתי ביותר נגד משטרו של הנשיא אלברטו פוג'ימורי וראש המודיעין שלו, ולדימירו מונטסינוס, ושידר תחקירים נגד שחיתויות השלטון. אז החלה רדיפה פוליטית נגד ברוך, וממשלת פרו שללה ממנו את אזרחותו הפרואנית, מה שאיפשר לה להפקיע ממנו את השליטה בערוץ הטלוויזיה. איבצ׳ר נאלץ לעזוב עם משפחתו למיאמי, חי כגולה פוליטי והמשיך להיאבק על שמו ועל רכושו בזירה הבינלאומית. רק לאחר קריסת משטר פוג׳ימורי בשנת 2000 הוחזרה לו אזרחותו, הוא שב לפרו כמנצח וקיבל לידיו את ערוץ הטלוויזיה (שבינתיים נמכר).
"כל השנים נשארנו מחוברים לישראל. אבא היה מקבל אחת לשבועיים ערימה של 'ידיעות אחרונות' ואמא חבילה של 'לאשה'. עד היום, כשאני נוסעת לאמא לפרו, חצי מזוודה שלי זה מגזינים בשבילה"
אבא שלך לא חשש?
"אבא הוא איש מבריק עם ביצים מברזל. הוא לא מפחד מכלום ומאף אחד. זו הסיבה שהוא הצליח. ברור שכאישה צעירה היה לי קשה להתמודד עם המצב. אלה היו שנים נוראיות. אנשים בכירים מאוד נכנסו לכלא בעקבות חשיפת השחיתות. לכן עברנו למיאמי ובהמשך, ההורים עברו לישראל לכמה שנים, ואז חזרו לפרו".
לפני כמה שנים השתרבב שמו של אביך לפרשת עדי קייזמן. הוא הלוווה להם כסף והם לא פרעו את ההלוואה.
"אין לי מה להגיד על עדי. ראיתי אותו ואת אשתו שלוש פעמים בחיים שלי. אסתי הייתה קוראת לאבא שלי 'אבא'. ותשמעי, אבא שלי באמת אהב אותם".
התאקלמות
מתקופת הילדות בפרו אין לדפנה זיכרונות טובים: "את לא יכולה לדמיין כמה ילדוּת בדרום אמריקה שונה מבמדינות אחרות", מספרת דפנה. "הייתי בת של מהגרים, ההורים לא דיברו ספרדית ולא הכירו את התרבות, וזה לא היה קל. כשאבא שלי היה צריך לדבר עם אנשים בספרדית, אני דיברתי בשמו. השפה הראשונה שלי הייתה עברית, זה מה שדיברנו בבית. התחלתי ללמוד ספרדית רק בבית הספר ואולי בכיתה ב׳ התחלתי להרגיש שייכות לפרו. גדלתי בדירה קטנה בשכונת סן סירו שבה גרה הקהילה היהודית, סביב בית הספר ובית הכנסת. בגיל 17 כבר עברנו לבית המרווח שבו הוריי גרים היום".
"אין לי מה להגיד על עדי ואסתי ועל ההלוואה שאבא נתן להם והם לא החזירו. אסתי הייתה קוראת לאבא שלי 'אבא'. ותשמעי, הוא באמת אהב אותם"
איזו ילדה היית?
"לא הייתי קולית ומקובלת, אלא ילדה טובה ומרַצה, גם את ההורים וגם את המורים בבית הספר. פעם לקחתי שעון זהב של סבתא שלי, ונתתי אותו במתנה לאחת המורות שאהבתי. המורה התקשרה להוריי והחזירה אותו. "למדנו 65 ילדים בשכבה ועד היום החברות הכי טובות שלי בעולם הן אלה שהכרתי בגיל שלוש בשכונה בלימה. רוב החברים שלי כבר לא גרים בפרו. כולנו התפזרנו בקהילות היהודיות בפנמה, אוסטרליה וקוסטה ריקה".
איך הכסף הגדול השפיע על חייכם?
"בגלל הפשיעה שהייתה בעיר, לא הרשו לנו לצאת מהבית, לא הסתובבנו בכלל ברחוב. לכל מקום נסענו עם אוטו. גרנו חמישה בלוקים מבית הספר ועדיין הנהג לקח אותנו במכונית. תמיד היו לנו שומרי ראש ומכוניות חסינות כדורים".
איזה קשר היה לכם לישראל?
"הייתה לי סבתא בנתניה וכל קיץ היינו באים לבקר אותה, ואבא היה נפגש עם החברים שלו. אחד מהם היה פרופ' אוריאל רייכמן, שלמד איתו באוניברסיטה. לפני 30 שנה הוא לקח את אבא למנחת המסוקים בהרצליה ואמר לו 'כאן אני אקים אוניברסיטה'. אבא האמין בו ותרם כסף להקמת האודיטוריום.
"כל השנים נשארנו מחוברים לישראל. אבא היה מקבל אחת לשבועיים ערימה של 'ידיעות אחרונות' ואמא חבילה של 'לאשה'. עד היום כשאני נוסעת לאמא לפרו, חצי מזוודה שלי זה מגזינים בשבילה"
בדידות
לפני כשנה וחצי נפרדה מבעלה, איש העסקים גיל שביט (שנמצא כיום בזוגיות עם אופירה אסייג) ואבי ארבעת ילדיהם: דניאל (29), גרה בניו יורק ועובדת בחברת "צ'ק פוינט", בהיריון מתקדם ועומדת להפוך את דפנה לראשונה לסבתא; נועה (27), עובדת במשרדי גוצ'י בניו יורק; מאיה (24), גרה בישראל, עבדה בעסקי המוזיקה בחברת "וואן ניישן" וכעת מחפשת את הדבר הבא; ואקי (18), יתגייס בספטמבר הקרוב לצבא. את שביט הכירה בשנת 1994, עם סיום לימודיה באוניברסיטת בוסטון. כעבור תשעה חודשים התחתנו במלון דן פנורמה ועברו לגור בישראל, תחילה בכיכר המדינה ובהמשך בקריית הסביונים ביהוד, בפרויקט של האדריכל אילן פיבקו. "רציתי להיות קרובה להורים של גיל בסביון", היא אומרת.
איך עברו עלייך השנים הראשונות בישראל?
"אלה היו שנים נוראיות. ב־1995 אוטובוסים התפוצצו בישראל. הייתי ג׳ואיש אמריקן פרינסס בת 24 מקריית הסביונים (צוחקת). התחתנתי מהר מדי, לא הכרתי איש והייתי כל הזמן לבד, כי גיל היה נוסע הרבה לחו"ל, בעיקר לעסקים בפרו. ואז ילדתי את דניאל בבית חולים הקריה, כי גיל רצה שהיא תיוולד בישראל. אני זוכרת שהווילון, הפיג׳מה והסדין שלי היו באותו צבע. כעבור כמה שנים עברנו לארצות הברית והייתי אמא במשרה מלאה. בשלב מסוים התחלתי לעבוד בוויצו עם דודה שלי, אהבתי מאוד להיות חלק מארגון של נשים".
משנת 2001 עד 2008 התגוררה המשפחה במיאמי. כשדפנה טסה לחתונה של אחותה טל, שנישאה ליהודי מקסיקני בפרו, היא החליטה שהיא רוצה להישאר שם ,אבל חופשות הקיץ היו מוקדשות לביקורים בישראל. "כל שנה ביולי הייתי מגיעה לחודש שלם עם ארבעת הילדים, להתנחל בבית של ליאורה, אמא של גיל. היא אחת הנשים האהובות עליי בעולם, ליידי אמיתית. לא ידעתי לבשל או לעשות כביסה, כי בדרום אמריקה הכול עושים בשבילך, כך לפחות אני גדלתי ואני לא מתביישת בזה. מגיל שש שלחתי את הילדים לקייטנות גלישה 'קימאמה' במכמורת, ובהמשך כולם היו מדריכים בקייטנה".
"במשך הרבה שנים תחום בריאות הנפש הוזנח, כי זה לא קוּל להיות פוסט־טראומטי או להזדקק לטיפול נפשי - אנחנו הרי חזקים"
בפברואר 2021, חזרה דפנה לארץ עם בנה הצעיר, אקי. "פרו הייתה סגורה בגלל הקורונה ולילד שלי לא היה בית ספר. היה לו סופר־קשה בלימודים, היה קשוח להיות שמונה שעות בזום עם המצלמה. ניסינו לגור במיאמי חצי שנה, כי שם הכול היה פתוח, והיה אפילו קשה יותר. גיל הציע שנעבור לישראל. רשמתי את אקי לבית הספר האמריקאי בכפר שמריהו, כי הוא לא דיבר עברית. עשינו את החיסון הראשון לקורונה והגענו לפה. אקי פרח".
בספטמבר שעבר נפרדה כאמור מבעלה והם נותרו בקשר טוב. מדי פעם הוא קופץ לקפה והם משוחחים על הילדים. "החיבור שלי לישראל התחיל דרכו. הוא היה מי שגרם לי להתאהב במדינה, ופה גם בחרנו להתחתן, זה היה רגע שיא של חיבור".
את אופירה אסייג פגשת?
"אני לא מכירה אותה. ראיתי אותה פעם אחת בלוויה של אבא של גיל. גיל חושב שהיינו יכולות להיות חברות טובות".
מחלה
בפסח, בדיוק לפני שלוש שנים, הגיעה דפנה לבדיקת שד שגרתית. "אין לנו במשפחה את הגן BRCA, אבל יש סרטן הורמונלי. סבתא של אמא, דודה שלי, אמא ואחת האחיות שלי חלו. עשיתי את הבדיקה בשיבא וטסתי בפסח לפרו להיות עם המשפחה. לא חשדתי בשום דבר. התברר שהתקשרו אליי כל הזמן כדי להודיע לי שמצאו גוש סרטני שלב 1, אבל אי־אפשר היה להשיג אותי. איך שנחתתי בארץ התקשרה אליי הרופאה ושאלה 'איפה היית? יש לך סרטן, תבואי אליי עכשיו'".
איך הגבת?
"הכי קשה היה לספר לאמא שלי. בגלל שהיא ניצולת שואה, אנחנו כבר יודעים שאם יש משהו רע לספר לה, צריך לעשות את זה עם וזלין (צוחקת)". זמן קצר לאחר שנחתה בארץ, עברה דפנה ניתוח להוצאת הגוש וכמה בלוטות לימפה סמוכות. היא לא נזקקה לכימותרפיה, רק להקרנות קשוחות. "הטיפול בארץ מדהים. סמכתי על הרופאה. הרגשתי בידיים טובות ולא פחדתי".
"כשאני מדברת על החוסן הישראלי אני מתרגשת, כי הוא באמת יוצא דופן. אין חוסן כזה בשום מקום בעולם"
ב־7 באוקטובר היא הייתה בישראל. לקח לה שבוע לעכל את מה שקרה, אבל אז, התגייסה לסייע לגופים שונים ותרמה כספים רבים, בין היתר לפורום משפחות החטופים ולחטופים ששוחררו. "במלחמה הבנתי שיש בעיה ענקית עם רפואת הנפש בישראל", היא אומרת. "היום זה טיפול שניתן לעשירים בלבד. במשך הרבה שנים זה היה תחום שהוזנח. לא קוּל להיות פוסט־טראומטי או להזדקק לטיפול נפשי - אנחנו הרי חזקים.
"כשחליתי חיפשתי עבורי פסיכולוג או פסיכיאטר. קיבלתי המלצה על ד"ר מיקי פולק, מנהל המרפאה להלומי קרב של משרד הביטחון בשיבא תל־השומר, שגר ביישוב שלי. שילמתי 1,500 שקל לפגישה והבנתי שרפואת הנפש בישראל היא פרטית ויקרה מאוד, בזמן שהתורים לפסיכולוגים בקופות החולים ארוכים מאוד. ואז התחילה מלחמת 7 באוקטובר, כולם הלכו להתנדב, וגם אני. הפסיכיאטר אמר לי 'נתראה אחרי המלחמה' כי היו דברים חשובים יותר. הבנתי את זה, אבל לא היה מי שיתמוך בי".
כאמור, כיום אחראית דפנה מטעם משפחתה על "תוכנית איבצ'ר לחוסן לאומי". ראשת התוכנית היא ד"ר אריאל להמן, פסיכולוגית חברתית, שאביה הוא פוסט־טראומטי ממלחמת יום הכיפורים. במסגרת התוכנית עוברים המטפלים הכשרה של שבוע, בבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן בשיתוף המרכז הרפואי שיבא, מרכז "מסר" (המרכז הארצי לסימולציה רפואית) והסתדרות הפסיכולוגים בישראל. נכון לעכשיו יש כבר 200 בוגרים של התוכנית.
"הייתי ילדה טובה ומרַצה, גם את הוריי וגם את המורים. פעם לקחתי שעון זהב של סבתא שלי, ונתתי אותו במתנה לאחת המורות שאהבתי. המורה התקשרה והחזירה אותו"
התכנית נולדה בעקבות אירועי אוקטובר 2023 ומתוך ההבנה שבישראל, מדינה שמתמודדת שוב ושוב עם מלחמות ואירועים טראומטיים, יש צורך להרחיב את מעגל אנשי המקצוע המוכשרים לטיפול בנושא הספציפי זה. "במסגרת התוכנית", מסבירה דפנה, "אנו מכשירים אנשי מקצוע ממגוון תחומים טיפוליים, תוך שילוב של ידע אקדמי, ניסיון קליני וכלים מעשיים, כולל סימולציות של שחקנים המדמות מצבי טיפול מורכבים.
"באותה תקופה כולם התחילו לחפש את אבא שלי בשביל לקבל תרומות, והוא באמת תמיד תורם, אבל חשבתי שצריך לבנות מתווה ולשים לב מה חשוב לנו באמת כרגע כמשפחה. זיהינו שאמנם יש כל מיני מטפלים, עובדים סוציאלים ומטפלים אלטרנטיביים לילדים, אבל אף אחד לא קיבל כלים להתמודד עם פוסט־טראומה שכרוכה באובדנות. כל מטפל עובד לבד, וזה לא טוב. אנחנו צריכים לעבוד בשיתוף פעולה. לצערי, לאור ההתאבדויות של החיילים ושורדי הנובה, יש עבודה לכל המטפלים.
"כשאני מדברת על החוסן הישראלי אני מתרגשת, כי הוא באמת יוצא דופן. אין חוסן כזה בשום מקום בעולם. אני פוגשת אנשים מדהימים, עובדת עם מילואימניקים שיצאו מבית לוינשטיין, מביאה לבתי חולים ליצנים רפואיים ומלווה חיילים בודדים לפתיחת חשבון בנק. שמעת על הרב פירר? אני רוצה להיות הרב פירר של בריאות הנפש בישראל".
ועכשיו אנחנו במלחמה עם איראן.
"אנחנו עוברים שנים קשות, אבל נצא מזה. זו לא משימה בלתי אפשרית. הגעתי לכאן כדי להשפיע, ואחרי שנים של נדודים אני מרגישה שבארץ אפשר לעשות שינוי".
