אלהאם אלכמלאת. "אני שמה את עצמי במרכז ומלמדת גם את הבנות שלי לשים את עצמן במרכז"

אלהאם אלכמלאת מדריכה טיולים ברהט: "היום אני גאה להיות אפרו-בדואית"

אלכמלאת רוצה להפוך את רהט ליעד תיירותי, לא חושבת שמדובר ב"מערב הפרוע", כמו שאמר בנט, ומבטיחה שאם תתארחו אצלה, לא יגנבו לכן את האוטו. סיפור חייה מרתק לא פחות מהסיורים שלה: היא פילסה לעצמה קריירה כנגד כל הסיכויים, הצליחה ללדת אחרי שנים של ניסיונות (ודווקא אז בעלה החליט לקחת אישה שנייה) והתגרשה בגלל בדיקת קורונה

פורסם: 24.12.21, 10:57
אחרי 12 שנות טיפולי פוריות, כשסוף־סוף נולדה בתה הבכורה, הבינה אלהאם אלכמלאת שכבר פחות מתאימה לה עבודה משרדית במשרה מלאה. היא חיפשה עבודה גמישה יותר, שתיתן לה אפשרות להתפרנס בכבוד וגם תמלא את הלב. הרעיון צץ ממקום לא צפוי: משלחת נשים להודו. "הייתי לקראת סוף חופשת הלידה ולא ידעתי מה אישה כמוני, בלי תואר, יכולה לעשות. הינקתי את בתי וצפיתי בטלוויזיה, כשפתאום הייתה פרסומת של 'אולוויז' שבה הודיעו שמרכיבים נבחרת של עשר נשים שיעברו הכשרה של מנהיגוּת והעצמה, ובשיאה של הפעילות ייסעו להודו להיפגש עם נשים אחרות שתרמו לקהילה שלהן. נדלקתי. כתבתי מייל, והזמינו אותי למיונים. מתוך אלפי נשים נבחרו עשר, ואני בתוכן. תוכנית ההכשרה דרשה ממני לנסוע כמה פעמים בשבוע מרהט לווינגייט ובסוף לנסוע לשמונה ימים להודו".
"פגשתי בהודו נשים מתרבויות אחרות שנאבקו למען חזון או יזמיות בסביבה גברית, ואז התחלתי לחשוב: למה נוסעים כל כך רחוק כשאפשר פשוט לנסוע לנגב, לחברה הבדואית?"
אני מניחה שבחברה השמרנית שבה חיית היית צריכה לעבור הרבה משוכות כדי ללמוד רחוק מהבית וכדי לנסוע לחו"ל לכמה ימים.
"הייתי צריכה לשכנע את בעלי ואת המשפחה שלו, שאיתם גרנו, שישמרו על התינוקת בזמן שאני לומדת. אמא שלי נרתמה לעזרה. פגשתי בהודו נשים מתרבויות אחרות שנאבקו למען חזון או יזמיות בסביבה גברית, ואז התחלתי לחשוב: למה נוסעים כל כך רחוק כשאפשר פשוט לנסוע לנגב, לחברה הבדואית? חזרתי לארץ ורקמתי תוכנית: אני אארח קבוצות של נשים אצלנו בבית ואספר על החברה הבדואית בדגש על הנשים".

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

אלכמלאת חזרה לארץ כשעל ראשה כובע חדש של יזמית. היא החלה לארח קבוצות נשים באוהל שנקרא "שיג" וממוקם מחוץ לבית הקבע. רוב הזמן שימש השיג כחלל למפגשים חברתיים של גברים בלבד, עד שאלכמלאת הודיעה שהיא מבקשת דריסת רגל. "להביא קבוצות הביתה זה חושפני מאוד. הייתי צריכה לגייס את כל המשפחה לזה, שיסכימו", היא נזכרת. "בזמן שאני מדברת בפתיחות על בעיות שבדואיות מתמודדות איתן, אמא של בעלי הייתה מכינה לקבוצה תה וקפה, מגישה ושומעת את הביקורת שלי".
"אני מספרת על ריבוי נשים, שהוא איום על הראש של כל בדואית, חתונות של קטינות שקורות בגלל שאם כל גבר מתחתן עם עד ארבע נשים ומגיע ל־20 או 40 ילדים, איך הוא יכול לפרנס את כולם?"
מה התכנים שאת משמיעה?
"אני מספרת על ריבוי נשים, שהוא איום על הראש של כל בדואית, חתונות של קטינות שקורות בגלל שאם כל גבר מתחתן עם עד ארבע נשים ומגיע ל־20 או 40 ילדים, איך הוא יכול לפרנס את כולם? ברגע שהוא משיא את הבת בגיל 15 היא עוברת לחזקת גבר אחר. אני גם מדברת על גירושים שתלויים רק ברצון הבעל וגם על נשירת בנות מהלימודים. כשילדה מגיעה לכיתה ז', ח', אבא שלה אומר לה להפסיק ללמוד. הן רשומות בבית הספר, התקציב עבורן מגיע, והרשויות לא יודעות בכלל שהן נשרו".
איך המשפחה הגיבה לביקורת שלך?
"היה להם לא פשוט לשמוע, אלה סוגיות רגישות. אבל לא השתיקו אותי, והמשכתי להביא קבוצות. לאט־לאט גדלתי. באו נשים שחגגו ימי הולדת, סוהרות שהגיעו ליום גיבוש. בהמשך הסכמתי לקבל גברים בקבוצה בתנאי שיש שם גם נשים, ואז הגיעו חיילים, קצינים. המפגשים האלה מייצרים רגעים מצחיקים או כאלה שמדגישים את הפערים. הגיעה אליי קבוצת נשים מעיר מבוססת, וכשהן ראו מתלה כביסה בחצר, הן שאלו: 'מה, עדיין מייבשים ככה כביסה?'.

"בגיל 19 שידכו לי בן דוד"

אלכמלאת (47), גרושה ואם לארבעה שמתגוררת בשנה האחרונה בבאר־שבע (לפני כן גרה עם משפחתו של בעלה לשעבר ברהט), היא אישה מרשימה עם עברית מרהיבה (בתוכנית "הטרמפיסטים" של "כאן 11" אפשר להתרשם ממנה באופן בלתי אמצעי).
נולדה ברמלה, בת שביעית במשפחה של 14 ילדים. "ההורים שלי מהנגב. גדלו ליד חוּרה. אחרי שהתחתנו, הם גרו תקופה ברהט. משם נדדו לגדרה, סתריה ואז התמקמו ברמלה. אבא היה אדם חברותי אבל שתה הרבה ובקושי עבד. אמא שלי היא אישה חזקה והייתה המנוע הכלכלי של הבית. היא עבדה בחקלאות ובניקיון", היא מספרת. "בחצר הבית היו עצי גויאבות. אמא שתלה גם בננות, חצילים, מלוחייה ובמיה. דודי ומשפחתו התגוררו צמוד אלינו, והבתים שלנו היו פתוחים. כל בני הדודים שיחקו ביחד בחצר".
את זוכרת איזו ילדה היית?
"אהבתי לרכוב על סוסים וחמורים. היו לנו פרות וכלבים בחצר. מגיל צעיר עזרתי לאמא שלי בפרנסה. אני זוכרת שעבדנו במשק במושב הסמוך, ישרש. המורים עודדו אותי לצאת ללמוד בתיכון מחוץ לרמלה, אבל בחרתי להישאר בבית ולעזור. לא עשיתי בגרויות, ומאוחר יותר השלמתי אותן באקסטרני ברהט. שמעתי הרבה את צמד המילים 'את מבוזבזת'".
סבלת מאפליה בשל צבע עורך?
"הבדואים השחורים הם מיעוט בחברה הערבית ונחשבים לבני המעמד הכי נמוך שיש. אבות אבותיי נחטפו מאפריקה והפכו לעבדים, וזה היחס אלינו. בתור ילדה לא היו לי רגשי נחיתות מהצבע שלי ולא הרגשתי שונה. רק כשעברתי לרהט אחרי החתונה זה הפך לאישיו. פעם אחת קרובת משפחה בהירה ממני קראה לי 'עבד שחצן'. ברהט הבנתי שאם אני שחורה, אז אני נחשבת לא חכמה ולא יצירתית ולא שווה כלום. זה חסם לתעסוקה ולנישואים. בדואים לבנים לא מתחתנים עם בדואים שחורים. היום אני גאה להיות אפרו־בדואית".
"הבדואים השחורים הם מיעוט בחברה הערבית ונחשבים לבני המעמד הכי נמוך שיש. אבות אבותיי נחטפו מאפריקה והפכו לעבדים, וזה היחס אלינו"
כשסיימה 12 שנות לימוד רצתה לעבוד וללמוד כמו חברותיה, אבל הבינה שהאופציה היחידה שעומדת בפניה היא להתחתן. "למדתי בקורס צורפות והתחלתי לעבוד בזה. יש הרבה הגבלות לנשים בדואיות, אבל זה שגרנו ברמלה עזר קצת לתמרן. עדיין היה אסור לי לצאת בלילה לבד, ולחתונות יכולתי ללכת רק עם חברות. אמא שלי רצתה שאתחתן וסירבתי. היו לי חברות נוצריות ויהודיות. הן למדו נהיגה ועבדו, ורציתי להיות כמותן. יום אחד אמא שלי לחצה עליי לספר אם יש לי חבר שאני מסתירה ובגלל זה אני מסרבת לשידוך. אמרתי לה שלא, שאני פשוט לא רוצה להתחתן. הבנתי שאין לי ברירה, ואמרתי לה שאתחתן עם החתן שהיא בוחרת לי. היא ואחותה החליטו לשדך ביני ובין הבן של אחותה. אצל הבדואים קרבה משפחתית של נשים לא רלוונטית. בגלל שהוא בן דוד שלי מצד אמא שלי זה לא נחשב שאנחנו קרובים. הוא שייך לשבט תראבין ואני לשבט אבו סעיד. זכרתי אותו בקושי מהילדות. פגשתי פתאום בחור גבוה, יפה ואיכותי ואמרתי 'כן'. הוא היה גשש בצבא ועבד כנהג אמבולנס וחובש במד"א".
בגיל 19, אחרי החתונה, עברה להתגורר בבית משפחת בעלה ברהט והבינה שהיא צריכה להסתגל לא רק לסביבת מגורים חדשה, אלא לאורח חיים שמרני יותר. "גרנו בקומה השנייה בבית הדו־קומתי של משפחתו. בקומה הראשונה התגוררו הוריו ו־11 אחיו. לי היה ברור שאני מוצאת עבודה ומתחילה לעבוד, אבל הודיעו לי שלא נהוג שכלה עובדת לפחות שלושה חודשים. היא אמורה לשבת בבית ועולים לברך אותה. אם היא מתחילה לעבוד מיד, זה אומר שבעלה לא מסוגל לפרנס אותה".
"בדואים רושמים את הרכב שלהם על שם האישה. כשהם עושים תאונות, הם מביאים את האישה לבית המשפט כאילו היא כבשה"
מה עשית?
"הייתי בשוק. באתי ממורשת של נשים עובדות. עבר זמן עד שהתאפשר לי לצאת לעבוד. שמעתי על סוכן ביטוח בדואי שמחפש מזכירה, והתחלתי לנהל לו את המשרד. שם נחשפתי למציאות העגומה שגברים בדואים רושמים את הרכב שלהם על שם האישה. אם מגיעים מההוצאה לפועל, היא מסתבכת. הם גם עושים תאונות ואז מביאים את האישה לבית המשפט כאילו היא כבשה".

"לא רציתי לשבת בבית"

המוטיבציה החברתית קיימת אצלה כבר משנות ה־20 שלה. כשהייתה בת 25 הקימה עם צעירים נוספים את עמותת "צעד קדימה" לקידום החינוך ברהט. "הייתי רכזת תוכניות נשים בעמותה ודאגתי לפעילויות שיעצימו נשים. למשל, קורס יזמות לנשים בשיתוף מט"י. למדתי לגייס כספים ולכתוב תוכניות שעזרו לעמותה לקבל תקציבים".
ממתי את מגדירה את עצמך כפמיניסטית?
"כשהשתתפתי בקורס מנהיגות בוויצו ב־2002. אחרי עוד כמה שנים לקחתי קורס הנחיית קבוצות, ונפל לי עוד אסימון. גברים יהודים בקבוצה העירו לי ולבדואיות אחרות שאנחנו האחרונות שמדברות. שם הבנתי שדעתי נחשבת. הייתי רגילה לכך שמה שאני חושבת לא משנה. פתאום רוצים לשמוע אותי ואני חשובה".
בהמשך עבדה גם בעמותת "ידיד" כרכזת מיצוי זכויות בסניף ברהט. "עזרתי לאנשים למלא טפסים ולפתור בעיות מול הביורוקרטיה הישראלית שהם לא מוצאים בה את הידיים והרגליים".
כשילדה לראשונה עזבה את העמותה והתמקדה בסיורים. "היו לי 5-4 סיורים בשבוע. בגלל שאני יודעת אנגלית, אירחתי גם קבוצות מחו"ל. התחלתי לצמוח ולעשות שיתופי פעולה עם נשים נוספות ברהט. נשים בישלו ארוחות לקבוצות שהבאתי, אחרות עשו ציורי חינה לאורחות, הצגתי ומכרתי אמנות נשית מקומית. את הרווח העברתי לאמניות, לא לקחתי עמלה. התחלתי לקחת קבוצות לבתים נוספים, לסיור בשוק, במסגד אלנור ובמרכז המבקרים ברהט. בניתי גם סיורי אוכל. אבל בקורונה הכל נעצר".
"אין קבוצה שנרשמת לסיור ולא שואלת אותי בחשש אם לא מסוכן להגיע לרהט. השאלות האלה מעליבות אותי ומראות על בורות. חיים בדרום 300 אלף בדואים, האם כולם מתפרעים? האם כולם עבריינים? אני אזרחית שומרת חוק, ויש עוד רבים וטובים כמוני"
מה עשית?
"היה לי ברור שלא אשב בבית. התחלתי לעבוד כמתורגמנית בבית המשפט בבאר־שבע. מצאתי את עצמי מתרגמת דיון לשני אחים ולאביהם שלכאורה רצחו את אחותם הגרושה והעלימו את גופתה. כשתרגמתי להם הייתי קשובה כדי לא לפספס את מה שנאמר, אבל אחר כך הייתי נסערת. איך מדינה עם טכנולוגיות לא מצליחה למצוא גופה. ואם יעלימו אותי, גם אותי המדינה לא תמצא? במקרה אחר תרגמתי למשפחה של ילד בן 13 שעבד במשתלת קנאביס. אותו ילד משכונת מצוקה לא הלך לבית הספר, כדי לפרנס את משפחתו. חשבתי על הבן שלי שהולך לבית ספר מצוין ובדיוק משתתף בקורס מנהיגות".
"כשהמשק נפתח, התחלתי לעבוד כמדריכה במוזיאון לתרבות הבדואים במרכז ג'ו אלון. העסק שלי חזר לחיים. במקביל אני לקראת סיום תואר ראשון במִנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטה הפתוחה. זו תוכנית ייחודית לחברה הבדואית. המדינה עוזרת במימון".
מבחינתך רהט היא יעד תיירותי, אבל בחדשות שומעים עליה בהקשרים חיוביים פחות. הפשיעה הבדואית עלתה לאחרונה לכותרות, נפתלי בנט שביקר בדרום קרא לזה "מיליציות כמו במערב הפרוע". איך את מרגישה עם זה?
"אין קבוצה שנרשמת לסיור ולא שואלת אותי בחשש אם לא מסוכן להגיע לרהט. שואלים אם הרכבים שבהם הגיעו יחכו להם בסוף הסיור או שיגנבו אותם. אני מסבירה להם שאין קשר בין מה ששומעים בתקשורת למה שקורה בשטח. אני מסבירה להם שהעיר מרושתת במצלמות ושמעולם לא גנבו מכונית למי שהשתתף בסיורים שלי. השאלות האלה מעליבות אותי ומראות על בורות. חיים בדרום 300 אלף בדואים, האם כולם מתפרעים? האם כולם עבריינים? אני אזרחית שומרת חוק, ויש עוד רבים וטובים כמוני. יש בדואים עורכי דין, רופאים, רוקחים, מורים שסובלים מהמצב הזה. יש בדואים שמתנדבים במג"ב כי הם מפחדים שהילדים שלהם יֵצאו בערב או חוששים מעונת החתונות בקיץ, אז יש יריות שמחה. זו פשלה של המדינה ושל המשטרה שלא מטפלות בשוליים של החברה הבדואית".

"מארגנת חיים חדשים"

בגיל 31 הרתה וילדה את בתה הבכורה (היום בת 16). אחריה נולדו שלושה ילדים נוספים (14, 11, 8). "בשנה הראשונה לנישואים, נשים היו מניחות את היד על הבטן שלי ואומרות, 'נו, אנחנו לא שומעות קולות של רעם (צירי לידה), אין משהו בדרך?'", אלכמלאת נזכרת בעצב. "ההתערבות בדבר הכי אישי שלי הייתה נוראית. במשך שנים עשיתי טיפולי פוריות בסורוקה, עד שחטפתי חיידק בדם ואושפזתי. כשראיתי שהטיפולים כמעט הרגו אותי, אמרתי לעצמי שאני יותר מכלי שמביא ילדים, אני אדם בפני עצמו. החלטתי להפסיק את הטיפולים".
זו החלטה רדיקלית בחברה שמרנית ודתית.
"נוהגים לומר אצלנו שעץ שלא מניב פרי, צריך לכרות אותו. לקחתי בחשבון שבעלי ייקח עוד אישה אם לא אכנס להיריון. העובדה שלא יכולתי להביא ילדים לעולם הפכה אותי לאישה לא שלמה. שנים בילינו עם המשפחה של בעלי לשעבר כי אני לבד איתו זה לא נחשב משפחה. רק כשהגיעו הילדים התחלנו לעשות ימי הולדת עם המשפחה הגרעינית שלנו".
"הכנתי לו ארוחה חגיגית לשבירת הצום, האווירה הייתה טובה, ופתאום הוא אמר שהוא רוצה אישה שנייה, שחברים מצאו לו בת 40 מחברון"
אז איך בסוף זה קרה, ההיריון?
"אחרי כמה שנים שמעתי על זוגות מרהט שעברו טיפולים אצל רופא מחברון. פנינו אליו ונכנסתי להיריון. ילדתי בניתוחים קיסרייים, אז אחרי ארבעה ילדים החלטתי שמספיק. רציתי לממש את עצמי ולהצליח להעניק לילדים יותר ממה שקיבלתי - תשומת לב, בגדים וחוגים".
אחרי שהילדים נולדו, בעלה לשעבר הודיע לה שהוא מתחיל לחפש אישה שנייה. "הכנתי לו ארוחה חגיגית לשבירת הצום וישבתי לידו. האווירה הייתה טובה, ופתאום הוא אמר שהוא רוצה אישה שנייה, שחברים מצאו לו מישהי בת 40 מחברון. לא אמרתי כלום. רק הקשבתי. אחרי שפגש אותה, החליט שהיא לא מתאימה לו והמשיך לחפש".
הפרידה שלהם הגיעה בקורונה. לטענת אלכמלאת, בעלה לשעבר סירב שתעשה בדיקת קורונה. "בספטמבר שעבר סבלתי מכאבי ראש, חולשה, שיעול יבש, כאבי ברכיים. אמרתי לבעלי שאני רוצה להיבדק, והוא אמר לי לא ללכת. נסעתי להיבדק בכל זאת. כשרציתי לחזור הרגשתי כל כך רע, שהתקשרתי לבת שלי שתדאג שמישהו יבוא לאסוף אותי. היא התקשרה לאבא שלה והוא הגיע. כשהבין שעשיתי בדיקת קורונה הוא כעס ואמר לי, 'עשית בדיקה מאחורי הגב שלי?'. כל הדרך היו צעקות באוטו".
למה הפריע לו שאת נבדקת?
"למרות שבדרשות במסגדים ביקשו מאנשים להיבדק, ברהט הייתה אז בושה להיות חולה. ממש ניתקו קשר עם חולים. תוסיפי לזה שהוא גבר בדואי שמצפה שהאישה שלו תציית להוראותיו. אני הרגשתי שאם אני לא נבדקת, זה כאילו שאני לוקחת סכין והורגת חפים מפשע".
מה קרה כשהגעתם הביתה?
"נכנסתי לבידוד וחיכיתי לתוצאות. הודעתי לילדים שגם הם בבידוד בינתיים. באחד הימים, הבת הקטנה שלי יצאה מהבית. קראתי לה לחזור. הוא שוב כעס. כשנציגת משרד הבריאות התקשרה להגיד לי שאני חולה ושאבחר אם לעשות בידוד בבית או במלונית בירושלים, ביקשתי להתפנות. זה היה שבת בבוקר. השארתי לילדים כסף, ארזתי תיק גב, ולעצמי לקחתי 50 שקל. האמבולנס חיכה לי במרחק 500 מטר מהבית כמו שביקשתי. חברה שלי בדקה כל יום מה שלום הילדים. בעשרת הימים האלה התחלתי לארגן את החיים החדשים שלי".
אלכמלאת מספרת שבעלה החליט לגרש אותה (הוא אמר "מגורשת מגורשת מגורשת, כמו בסרטים המצריים"), והיא שכרה דירה בבאר־שבע. בהמשך ילדיה עברו לגור איתה. בספטמבר האחרון, שנה אחרי שגורשה, התגרשה רשמית.
"החלטתי להתפנות למלונית קורונה וביקשתי שהאמבולנס יחכה לי רחוק. השארתי לילדים כסף וארזתי תיק גב. בעשרת הימים האלה התחלתי לארגן את החיים החדשים שלי"

איך הילדים התאקלמו בבאר־שבע?
"יש להם מורה פרטית וכבר יש להם יותר ביטחון לדבר עברית. כואב לי הלב על הניתוק שלהם מהמקום שהם גדלו בו, למרות שהם ממשיכים ללמוד ברהט, ואם אני מתעכבת בסיורים, הם אוכלים אצל סבתא שלהם, אמא של הגרוש שלי. הם בקשר גם איתו".
איך נראים החיים שלכם היום?
"אני שמה את עצמי במרכז ומלמדת גם את הבנות שלי לשים את עצמן במרכז. יש לנו יום קבוע שאנחנו לוקחים ספרים בספרייה ויושבים בבית הקפה ליד לדבר ולקרוא. שואלים אותי אם הבנות שלי יתחתנו בשידוך בגיל צעיר. אמנם האבא הוא הקובע, אבל אני עם מעט הכוח שיש לי אתנגד שהן יתחתנו לפני שיסיימו תואר. אני רוצה לחשוב שאני משפיעה על צורת החשיבה שלהן".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.