כאשר בתה של רונית בלנרו־אדיב הייתה בת שישה שבועות, הגיעה סבתה לבקר אותה בקיבוץ רבדים. "הסתכלתי על בתי הפעוטה ואמרתי: 'היום זיו בת שישה שבועות'. אמי הגיבה: 'נהדר!' ואני אמרתי: 'אמא, זה הגיל שבו אני הובאתי לבית התינוקות'. זיו היא אמנם בתי השלישית, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שדמיינתי איך מרגישה תינוקת חסרת ישע שמועברת מזרועות אמה לזרועות זרות. פתאום זה נראה לי כמו קריעה. אין לי ספק שהוריי אוהבים אותי, אבל לא הצלחתי להבין איך הם מסרו אותי. שאלתי את עצמי איך קרה שחברה הצליחה לגרום לאנשים מתפקדים, אינטליגנטים, שאוהבים את ילדיהם, להפקיע מעצמם את ההורות. כמה זה עצוב שחברה מצליחה כל כך בתהליך החיברות, עד שהפרטים בוחרים לנרמל מצב ומציאות שאינם נורמליים".
את השאלות האלה והרבה אחרות הקשורות בילדותה בבית הילדים הקיבוצי, שיבצה בלנרו־אדיב בספרה "עיניים גדולות זה לא טוב" (הוצאת מטר). הספר המקסים מובא בצורת עשרות חוויות ואפיזודות מחיי החברה הקיבוצית, המסופרות בגוף ראשון דרך עיניה של ילדה מגיל שבע עד גיל תשע.
מנקודת המבט התמימה של הילדה ניכרת ביקורת על המציאות שבה השוויון הוא חזות הכול. לעתים קרובות המטפלות בחברת הילדים נוזפות בה בשל "עיניה הגדולות", שרוצות יותר ממה שמגיע לה בחברה הסוגדת לאחדות ושאין בה מקום לשאיפות של הפרט.
הקבוצה הייתה העולם
בלנרו־אדיב (52), פסיכולוגית קלינית, מומחית בילדים, טיפלה במרבית שנות הקריירה שלה בילדים שהוצאו מהבית למוסדות. זה עשור שהיא מתגוררת עם בעלה וארבעת ילדיה (24, 20, 16, 10) בניו זילנד. שיחתנו הטלפונית מתנהלת בין בוקר של אזעקות כאן ובין ערב שלו שם.
היא נולדה בקיבוץ זיקים שליד אשקלון, שלישית בין ארבעת ילדיהם של אם מורה ללשון ואב מוסכניק. "בגיל שישה שבועות עברתי כאמור לבית הילדים, שם חייתי 20 שעות ביממה. מארבע עד רבע לשמונה הייתי בבית עם ההורים, חלקתי את השעות האלה עם אחיי, אבל הם היו פחות משמעותיים מילדי הקבוצה שלי. הקבוצה הייתה העולם. שם נקבע אם אני ילדה טובה או רעה, שם נקבעה הזהות, מי אני בעיני אחרים".
רבים מאלה שגדלו בחברת הילדים מדברים על כך כעל טראומה. איך את מתייחסת לזה?
"זה לא חד וחלק. לצד הרגעים הטובים של שותפות, חברות ואינטימיות שנחרטו בי, אין ספק שהיו אירועים טראומטיים שצילקו אותי. בגלל האופי שלי השמעתי את קולי, ואולי בשל כך הדברים לא נחוו אצלי כטראומה. היה לי פצע פתוח ולא מוגלה מתחת לעור".
איך היה הקשר עם הורייך?
"טוב. ראיתי בהם דמויות אוהבות, אבל הם אף פעם לא היו כתובת למצוקה או להגנה וגם לא ידעו כל מה שעובר עליי ביומיום".
רוצים אחרת
בצבא הייתה מאבחנת פסיכוטכנית ובהמשך עשתה תואר ראשון במדעי ההתנהגות ותואר שני בפסיכולוגית קלינית, שניהם באוניברסיטת בן־גוריון. את ההתמחות עשתה במחלקת ילדים במרכז לבריאות הנפש בנס ציונה והייתה בצוות ההקמה של מעון בית גולדשמידט, שם טיפלה בבני 16-10 שנפלטו ממסגרות. "היו למקום הרבה קווי דמיון לבית הילדים בקיבוץ. הייתה לי הזדמנות ללמד את המטפלות שם איך להעיר את הילדים בבוקר, איך לא לבייש אותם, איך לראות את היחיד בתוך קבוצה, איך לא לתת לילד תחושה שהוא רע, גם אם התנהגותו לא מקובלת. בשבילי זה היה תיקון של בניית גשר בין ילדים בקבוצה ובין המבוגרים".
את בעלה, שגיא אדיב, הכירה בצבא. "הוא בן מושב נתיב העשרה, ממפוני ימית, וגם הוריו יוצאי קיבוץ. נישאנו בגיל 26 ומאז אנחנו יחד", היא אומרת. אחרי כמה מעברי דירות בעקבות הלימודים והעבודה, השתקעו בקיבוץ רבדים שליד גדרה. שגיא הוא איש הייטק, לרונית הייתה קליניקה. לפני כעשור היגרו לניו זילנד.
מה גרם לשני אנשים שנטועים בקרקע המדינה להגר למקום רחוק כל כך?
"אחותי הגדולה גרה כבר הרבה שנים באוסטרליה. אנחנו חברות טובות והרגשנו שזה פספוס שנעבור חיים שלמים מרחוק. זה היה הטריגר. בנוסף, הרגשנו שיש בארץ כוחניות שנכנסת אלינו הביתה וראינו איך זה מכרסם בהורות, בזוגיות ובהגשמה העצמית. ידענו שאנחנו רוצים אחרת. לא עזבנו מתוך כעס או אכזבה, אלא כדי לחפש טוב יותר. זה לא היה פשוט. ידענו שאנחנו בוחרים בהתמודדות, שאנחנו משאירים פה הורים, חברים, שפה, אבל זו הייתה בחירה משותפת - תמיד יישרנו קו סביב כל מהלך משפחתי ואישי".
איך הגיבו הילדים?
"הילדים היו בני 13, תשע וחמש. היה לנו ברור שזו אחריותנו להגר באופן שמיטיב איתם. אמרנו להם שאנחנו אוהבים את הארץ, שזה הבית שלנו, אבל אנחנו בוחרים לנסות מקום אחר. לא 'הרגענו' אותם שמדובר בשנה־שנתיים. בדיעבד זו הייתה הסיבה לכך ששלושתם התמסרו לחיים החדשים, הרשו לעצמם לנטוע מחדש שורשים והצליחו מבחינה לימודית וחברתית. יש לנו ילדים שפורחים פה וגם מחוברים לישראל".
פניהם היו לאוסטרליה, אך הם השתקעו בניו זילנד השכנה. "תשע שנות הלימוד שלי באקדמיה לא עמדו בהלימה לחוקי ההגירה האוסטרליים והייתי צריכה להיבחן שוב כדי לקבל רישיון. בניו זילנד הכירו בהכשרה שלי. מהר מאוד מצאנו כאן את מקומנו. כאן נולד ילדנו הרביעי. אנחנו גרים בחווה. אני לא מעורה בחיים החברתיים בניו זילנד, אבל יש לנו הרבה חברים, ישראלים ולא ישראלים - בני אדם".
איך את חווה מרחוק את האירועים הטראומטיים שהתרחשו ועדיין מתרחשים בישראל?
"אני רוצה להיות עם המשפחה ועם החברים בזמנים קשים, אבל החיים שלי הם כאן. זאת דילמה שכנראה לא תיפתר. ישראל היא תמיד בית, ויכול להיות יותר מבית אחד. בימים הנוראיים האלה של שחיקה מטורפת עם האזעקות והאיום שלא נגמר, אני נמצאת שם בשביל המשפחה והחברים כמיטב יכולתי. הם נשענים עליי הכי טוב שהם יכולים".
בקיבוץ זיקים, שבו נולדת וגדלת, התנהלו קרבות עם מחבלי החמאס שפלשו לעוטף עזה ב־7 באוקטובר. איך זה השפיע עלייך?
"האובדן שלנו פרטי וקולקטיבי. ב־7 באוקטובר איבדנו את עמית וקס מנתיב העשרה, שהוא ואשתו בני כיתה של שגיא, בעלי, כלומר - משפחה קרובה. החיים השתנו אחרי הטבח וכל מה שהגיע אחריו. ביום השנה נשאתי דברים בטקס הזיכרון באוקלנד וסיפרתי בדמעות על עמית ועל נתיב העשרה. עינת, אשתו, כתבה לי: 'אני מבינה כמה המרחק הפיזי לא משפיע על תחושת הקרבה'. אז, לשאלתך, לב יכול להישבר גם מרחוק".
צלקת יפה
בשנים הראשונות לחייהם בניו זילנד הייתה לה קליניקה משגשגת שכללה מטופלים ישראלים, שהמשיכו איתה את הקשר. הקליניקה נסגרה לפני כחמש שנים, כשחלתה בסרטן השד, ומאז היא מתמקדת בפרויקטים הקשורים בחולי סרטן ובמשפחותיהם. "ב־2021 עברתי ממוגרפיה תקופתית והתגלו תאים טרום־סרטניים. נשלחתי לביופסיה, שבה התגלו שני סוגים שונים בשד ימין, ותאים ממאירים כבר פרצו מעבר לשד ולבלוטות הלימפה. בהמשך התברר שאני נשאית של הגן BRCA ובחרתי לכרות את השדיים ולא לעבור שחזור. ביקשתי מהמנתחת צלקת ישרה, מתוחה, חלקה, יפה ואסתטית. קו ישר עד לשכמות".
התייעצת עם בעלך?
"שגיא הוא שותף מלא שלי, ואנחנו מקבלים החלטות כצוות בהרבה כבוד, אהבה וחברות. אני זוכרת שנסענו לביופסיה כשכל אחד התכנס בשתיקתו. פתאום אמרתי: 'יש לי תחושה שאם זה יתגלגל למשהו רציני, לא ארצה לעשות שחזור'. שגיא ענה: 'אני מה־זה שמח שאת אומרת את זה. אני איתך בכל החלטה'. "בתוך כל הדהרה הזאת, כשהבנתי שעליי לקבל החלטות מהר, אמרתי: 'תעצרו את העולם, אני רוצה להיפרד'. לפני הכריתה רציתי להגיד תודה לציצים שלי ועשיתי זאת בעזרת חברה שמתמקדת בצילומי גוף. אמרתי להם תודה, סיפרתי להם כמה עצוב יהיה לי בלעדיהם, אבל ידעתי גם שאלמד לחיות בלעדיהם. הסשן של הצילום היה גם פרידה מ'להיות בריאה' וקבלת הזהות החדשה של 'חולה'".
"לא השתמשתי במילים 'הגוף בגד בי' או 'אכזב אותי'. היה ברור לי שהציצים שלי 'שכבו על הגדר' בשבילי"
למה בעצם החלטת על כריתה מלאה של שני השדיים ללא שחזור?
"הרגשתי שאם אני מבקשת מגופי להיאבק בעיקר בדברים האמיתיים, אני לא רוצה להעמיס עליו התמודדות נוספת. מההתחלה ולכל אורך הדרך לא הרגשתי בושה וגם לא אשמה והאשמת הגוף. לא השתמשתי במילים 'הגוף בגד בי' או 'אכזב אותי'. היה ברור לי שהציצים שלי 'שכבו על הגדר' בשבילי. אלמלא המחלה התגלתה בהם, יכולתי להיות מאובחנת בשלב הרבה יותר מאוחר. בכיתי ופחדתי, אבל הייתי מלאת תודה לגופי, ואני מאמינה שזה עזר לי בהחלמה".
בדיעבד, את שלמה עם ההחלטה שלא לשחזר?
"בהחלט. אין לי ציצים. זאת אני, אין לי צורך להתבייש ואני יכולה להישיר אל זה מבט. אני לא משקרת לעצמי: אם תציעי לי היום שני שדיים בלי סרטן - הכי טוב. אבל באופציה שיש לי אני לא מתעסקת בחרטות ובגעגועים. התרגלתי. היום אני נהנית מכך שאני לא צריכה ללבוש חזיות. בהתחלה, כשחיפשתי חולצות מותאמות למצבי, כל מה שעלה לי בגוגל היה רק איך להסתיר. זה לא מה שרציתי. אין לי מה להסתיר. להפך. היום אני מעצבת עם חברה חולצות עם גב חשוף ובמקביל עובדת בחדר כושר כדי לייפות את הגב שלי".
איך קיבלה הסביבה הקרובה את החלטתך?
"כולם קיבלו את זה בצורה טבעית. יש לי שתי בנות, שהיום הן בנות 20 ו־16, ואני מרגישה שגרמתי להן להבין שכל אישה יכולה לבחור את מה שנכון לה. גיליתי שאנשים רואים עם המוח ולא עם העיניים. כשרואים אותי בחולצות צמודות, רואים את הנינוחות שלי בגופי".
הבחירה לא לשחזר אחרי כריתה נחשבת יוצאת דופן, לא חונכת בקיבוץ לקונפורמיות?
"בזכות הקיבוץ אני יודעת איך להיות אינדיבידואל בתוך הקונפורמיות ולא להתיישר על פי הכלל. האמת שלי היא העיקר. בבית הילדים למדנו שאם נופלים, קמים, מנגבים את הדמעות וממשיכים הלאה. בהתמודדות עם הסרטן המשכתי בעצם כבוגרת את גרסת ה'לא מתפנקים' שהפנמתי מבית הילדים. כשכאב - בכיתי, כשהייתי מסכנה ריחמתי על עצמי, אבל לא נתקעתי ברחמים העצמיים, קמתי כמו 'נחום־תקום' והמשכתי. ועל זה יש לי המון תודה לקיבוץ".
המחלה הייתה זרז לכתיבת הספר?
"את עשרת הסיפורים הראשונים כתבתי לפני 19 שנה. לפני שנתיים, כשהתחלתי להחלים, החלטתי להפסיק לדחות תוכניות. הסיפורים האלה היו קול שהיה לי חשוב להשמיע. כשהיו לי כמה עשרות סיפורים שלחתי את הקובץ להוצאות. בן ורד, העורך הראשי של הוצאת מטר, חזר אליי עם מכתב מרגש. הוא ציוות לי את ורד זינגר, עורכת בחסד, שהייתה לי מנטורית. דרכה קיבלתי רשות - שלא קיבלתי כילדה - להשמיע את קולי".
מה המסר של הספר?
"החברה הישראלית התעסקה בסיפור הלינה המשותפת ממקום של אשמה והאשמה. אני חושבת שהגיע הזמן להיפרד מהעמדה הזו ולעבור מעמדת אשמה שמסתכלת אחורה לעמדת אחריות שמסתכלת קדימה ומתקנת - להכיר את הורינו כבני אדם ולא לסחוב את אבן הריחיים ביחסינו איתם. חשוב להסתכל לדברים בעיניים, כמו כשאני מעסה את הצלקת מול הראי. משם מגיעה ההחלמה".
הורייך קראו את הספר?
"בוודאי. הם מעורבים מאוד בחיי. הם קראו את הסיפורים עוד לפני שהחלטתי להוציאם כספר וגם בזמן התהליך. הם גם אלה שהביאו לי את העותק המודפס הראשון, כשהגיעו לבקר אותנו כאן. הם גאים בי. הספר הכניס אותם לעולם שלי, איפשר להם להכיר אותי כאדם בוגר ובדיעבד גם כילדה, והם נרתמו ברוחב לב למסע ההיכרות ההדדי. אגב, בעקבות הספר פתחתי קבוצות זום של בוגרים שגדלו בבית הילדים ושל הורים של ילדים כאלה, שרוצים להשמיע את קולם. לתחושתי, שיח הדדי כזה יגהץ לשני הצדדים קמט בלב".
את שוקלת לחזור ארצה ביום מן הימים?
"אני אדם שיודע לתת, לעשות ולהקים, אבל חשוב לי שיעשו עם הנתינה שלי דברים טובים. היה לי הרבה יותר קל לחשוב על חזרה לארץ אם הייתי מאמינה שההנהגה פועלת מתוך עשיית הטוב. אולי בעתיד ארגיש אחרת".
