"שברנו לאסיר את היד על המיטה בתא בכלא". בית המשפט הפנימי של האסירים הביטחוניים
מחבלים פלסטינים מנהלים בכלא הישראלי מערכת ענישה שמנותקת מהסוהרים וכוללת גזרי דין אכזריים. מי שמואשם באלימות פנימית או בהלשנה לשב"ס מובא למשפט בפני ועדה שמחליטה על עונש - משלילת קנטינה ועד רצח משתפי פעולה. מי שעומד בפני שחרור כבר יטופל על ידי המנגנונים של אבו מאזן בחוץ. ראיונות עם האסירים המשוחררים - כתבה שנייה בסדרה
מרבית האסירים הביטחוניים הפלסטינים ששוחררו בשלהי 2013, במסגרת ההבנות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין יו"ר הרשות אבו מאזן, ישבו בכלא שני עשורים או יותר. בסדרת הראיונות שנערכה איתם לאחר ששוחררו, המתפרסמת השבוע ב-ynet, הם העידו שבמהלך השנים עלו בהם תקוות רבות לשחרור – תקוות שהתנפצו בזו אחר זו מסיבות שונות. בתחילה היו בטוחים שהחתימה על הסכמי אוסלו היא סוף דרכם בכלא, אלא שהמציאות טפחה על פניהם שוב ושוב.
"רוב האסירים הרגישו שהפקירו אותם", מספר עסמת מנסור, שהשתתף ב-1993 ברצח של חיים מזרחי ז"ל מבית אל, על השבועות שאחרי החתימה על הסכמי אוסלו. "ולא רק אותם, אלא את כל הסוגיות שנאבקנו למענן. קיווינו שנשתחרר מוקדם יותר, אבל הפקירו אותנו 20 שנה. יש הכרה הדדית בין הרשות וישראל כבר 20 שנה, אבל ישראל לא הכירה באסירים של הרשות. כאסיר הרגשתי שיש פה משהו לא בסדר. למה אתם עושים שלום? למה אתם לוחצים ידיים?"
הזאע א-סעדי, שרצח ב-1985 את יוסף אליהו ולאה אלמקייס ז"ל, סבור שההנהגה הפלסטינית טעתה בעניין הזה: "האכזבה שלי הייתה שכשעבדו על הסכם אוסלו, נתנו לישראל לקבוע איך לשחרר את האסירים. אני חושב שהם לא היו צריכים להסכים לזה. אפילו ההנהגה שלנו אמרה לנו שהיא טעתה בעניין הזה".
ריזק סלאח, שרצח ב-1990 את החייל גיא פרידמן באמצעות מטען חבלה, היה נחרץ יותר: "בהתחלה הרגשנו שההנהגה הפלסטינית בגדה בנו. קיבלנו עותק מהסכם אוסלו ומצאנו שאין סעיף שמדבר עלינו. היינו 15 אלף אסירים בבתי הכלא הישראליים, ואין אפילו סעיף אחד בעניין שלנו. אני כמעט השתגעתי".
סדר יום: ספירות, טיולים וסיגריות
השיחות עם ynet שופכות אור על חייהם של האסירים הביטחוניים מאחורי הסורגים. השגרה בבתי הכלא קבועה: ב-6:30 ספירת בוקר שבמהלכה חייבים האסירים לעמוד בזמן הגעת הסוהרים לתא. היא אורכת כשעה ולאחר מכן הם מורשים לצאת לחצר. מספר היוצאים לחצר מוגבל, ואי אפשר שכל אסירי האגף יצאו באותה השעה. בזמן זה הם עושים פעילות ספורטיבית אף שאין זה חובה, ולאחר מכן חוזרים לתא להתקלח ולאכול. בהמשך יש זמן טיול שבו מותר לאסירים לשבת בחצר אם הם מעוניינים בכך. לאחר מכן יש זמן מוגדר שבו נפתחים התאים, והאסירים יכולים ללכת ולבקר את חבריהם הכלואים בשאר התאים באגף.
כמו כן בודקים הסוהרים את התאים כדי לוודא שאין ניסיונות לארגן בריחה, לנסר סורגים וכדומה. בזמן זה האסירים מוצאים מהתא הנבדק. ב-12:00 בצהריים מתנהלת ספירת צהריים, ובמהלכה חייבים האסירים לשוב לתא שלהם. בסיום הספירה התאים נפתחים מחדש. בזמן זה ישנם תורנים שמנקים את האגף והחצר ומפנים את האשפה. בנוסף הם מחלקים אוכל לשאר האסירים בתאים. במפתיע, מתברר כי האסירים אהבו להיות בתורנות, משום שלדבריהם מדובר בפעילות שוברת שגרה שהעבירה עבורם את הזמן בצורה יעילה יותר.
בשעות 17:00-13:00 יש זמן טיול שני בחצר, שגם הוא נערך בכמה סבבים של אסירים. בשעות אחר הצהריים הם שבים לתאים וב-19:00 מתקיימת ספירת ערב. בין השעות הללו האסירים אוכלים ארוחת ערב. לאחר ספירת הערב התאים ננעלים עד הבוקר, ובשעות אלו צופים האסירים בטלוויזיה.
אין שעת כיבוי אורות רשמית לאסירים והעניין תלוי בהם בלבד. חלק העידו שהלכו לישון מוקדם יחסית, ב-22:00 לערך, ואחרים סיפרו שאהבו להישאר ערים עד שעות הלילה המאוחרות. בכל כלא יש מספר אסירים שונה בכל תא. בכלא הדרים למשל יש שלושה אסירים בכל תא, ובשאר בתי הכלא בין שמונה לעשרה. בתאים מותר לעשן ואין הגבלה על כך.
בקרב האסירים יש מדד איכות לבתי הכלא: רוב המרואיינים טוענים שכלא אשקלון הוא הגרוע ביותר ואילו כלא רמון הוא הטוב ביותר. לדבריהם התשתית בכלא אשקלון המיושן ירודה מאוד.
העונש: שברנו לו את היד
האסירים הביטחוניים יצרו בינם לבין עצמם מערכת חוקים פנימית נוקשה להתנהגות בכלא. אסיר שמבצע "עבירה" עומד למשפט שדה וצפוי לעונש על פי חומרת מעשהו. מערכת הענישה חשאית והאסירים עושים כל שביכולתם למדר את שירות בתי הסוהר ממנה. באופן נדיר, הסכים עיסא עבד רבו לפתוח צוהר למה שנחשב טאבו בקרב האסירים.
עבד רבו, שרצח ב-1984 את רויטל סרי ורון לוי ליד בית לחם ונחשב לאחד מבכירי האסירים של פתח, מתגורר במחנה הפליטים דהיישה. "בכל כלא יש ועדות", הוא מספר בריאיון עימו. "לכל אגף יש ועדה. בכל תא יש אחראי או שניים והתפקיד שלהם הוא לפתור בעיות. אם יש בעיה בין שני אנשים, מביאים אותם ומדברים איתם. מי שיצא שהוא לא בסדר – מקבל עונש. על העונש מחליטה הוועדה הקטנה, והוועדה הבכירה חותמת ומאשרת אותו".
מהם העונשים?
"אם מישהו הרביץ למישהו אחר – הוא יקבל 20 מכות על היד, והאסירים ישללו ממנו את הזכות לקנות בקנטינה".
מה העבירה הכי חמורה שאסיר ביצע?
"אסיר אחד חתך את הפנים של אסיר אחר עם סכין גילוח".
מה היה העונש שהוא קיבל?
"שברנו לו את היד. הוא עשה את הדבר הכי חמור מבחינתנו בזה שהוא הרים סכין על חבר שלו".
זה אכזרי.
"זה קשה, נכון, אבל הוא עשה משהו חמור".
איך שוברים את היד?
"בכל מיטת קומתיים יש סולם מברזל. שמים את היד שלו בין השלבים של הסולם ואז אסיר אחד בועט לו ביד והיא נשברת".
איך מתנהל משפט?
"זה מתחיל מהר. בגלל ההנהלה של הכלא אתה לא יכול לחכות בסבלנות. אם יש מקרה כזה, הוועדה מתחילה בחקירה של האסיר שנדקר ואז הולכים לבחור השני ושואלים אותו למה הוא עשה את זה. העונש יהיה מהיר. משפט על המקום. לא מחכים להנהלת בית הסוהר".
"לפעמים הורגים מלשינים"
האסירים יודעים שאי אפשר להסתיר מהנהלת הכלא עונשים כבדים כמו שבירת יד. הפצועים נלקחים לבית חולים, וקצין המודיעין של הכלא מנסה להבין מה קרה. עבד רבו מסביר שבקרב האסירים הביטחוניים מונהג קוד שתיקה בנוגע למערכת המשפט והענישה הפנימית שאסור להפר אותו. "אם הוא בחור טוב אז הוא לא ידבר", אומר עבד רבו. "הוא יגיד שהיד נשברה כי הוא נפל מהמיטה. הוא בחיים לא יספר. יש כאלה שכן סיפרו להנהלה מה קרה להם. מי שמדבר על זה עם ההנהלה לא חוזר אלינו".
האסירים מטילים על חבריהם גם עונשי ניקיון של תאי שירותים וחדרים וכן עונש של מניעת עישון סיגריות לפרק זמן מסוים.
שחרור אסירים במסגרת המחווה, אוגוסט 2013:
האסירים הביטחוניים מתמודדים גם עם סוגיית משתפי הפעולה בקרב הכלואים. הכוונה היא לאלה שמוסרים מידע על המתרחש בתוך האגפים ובתאים, ככל הנראה בתמורה להטבות שונות. אלה מכונים "עסאפיר" (ציפורים).
"אנחנו מתנהלים טוב בכלא. אנחנו יודעים מה כל אחד עושה, אפילו מה הוא שותה", ממשיך עבד רבו. "בכל תא יש לנו חברים טובים והם כותבים מה קורה עם כל אחד מהאנשים בתא, מה הוא עושה בדיוק. אנחנו כותבים את הכול ושולחים את הדו"ח לאחראי ביטחון במנגנונים הפלסטיניים. כך אנחנו יודעים מה עושה כל אסיר".
ואם אתם חושדים שמישהו הוא ''עספור''?
"לפעמים אנחנו חוקרים אותו, ולפעמים, כשמדובר באסיר שנשאר לו חודש או חודשיים בכלא, אז שולחים את זה לרשות הפלסטינית וכשהוא יוצא המנגנונים חוקרים אותו".
אם אתם מוצאים ''עספור'' בכלא, מטילים עליו עונש?
"בטח, יש הרבה עונשים. אם הוא עשה דברים קטנים אז העונש שלו פשוט, אם הוא עשה משהו גדול אז לפעמים היו הורגים אותו".
נניח שההנהלה מוצאת טלפון סלולרי בחיפוש, ואתם חושדים שאחד האסירים נתן טיפ לקצין. זה נחשב לעבירה חמורה?
"לא, זה משהו קטן. הוא יושעה מהארגון לתקופה קצובה והוא יקבל עונש כמו מכות או דברים אחרים".
10 דקות בשבוע עם טלפון מוברח
הטלפונים המוברחים לכלא הפכו בעשור וחצי האחרון לחשובים מאין כמוהם עבור האסירים. הם מוכנים לשלם הרבה מאוד כסף עבור מכשיר נייד מוברח משום שהוא משמש אותם לקשר עם העולם החיצון - בין שמדובר בשיחות לבני המשפחה ובין שמדובר בתיאום בין הנהגות של אסירים בין בתי הכלא השונים. מחיר טלפון נייד מוברח נע לדבריהם בין 35 ל-70 אלף שקל, והוא עולה בהתאם ליכולותיו הטכנולוגיות. לעיתים, בעיקר בקרב אסירי חמאס, משמשים הטלפונים הללו להכוונה של פיגועים.
"יש שניים-שלושה טלפונים בכל אגף", מסביר מוקדאד סלאח, שרצח ב-1993 את ישראל טננבאום בנתניה. "כולם יודעים על זה ומחלקים את השימוש בו. מגיע לך פעם בשבוע בסוף שבוע עשר דקות לדבר בטלפון. יש טלפונים עם מצלמות ואז אפשר לדבר ולראות את המשפחה".
עבד רבו מודה שהיו מי שהשתמשו בניידים להוצאה לפועל של פיגועים: "אני אומר לך בכנות, יש אסירים שהשתמשו בטלפונים בצורה לא טובה. רוצים לחטוף, רוצים להרוג. אבל רוב האסירים השתמשו בטלפונים הניידים כדי לדבר עם המשפחות שלהם. הטלפון שהיה בתא אצלי היה כמו זהב בשבילי. דיברתי רק עם אימא שלי באמצעותו. אם אנחנו יודעים שיש משתף פעולה בתא אז אנחנו אומרים שהטלפון מוחבא בנקודה מסוימת כדי שיגיד להנהלה. ואם הם באים לחפש, הטלפון בכלל נמצא במקום אחר".
הוא טען שהנהלת בתי הכלא יודעת שיש טלפונים מוברחים, אבל בדרך כלל היא מעדיפה לעצום עין כדי שהאווירה בכלא תישאר רגועה.
לפנייה לכתב/ת 
