שורדת גל אחרי גל: סיפורה הלא ייאמן של הגולשת קטועת היד
היא סומנה עוד לפני גיל שמונה כמי שתהיה אחת מגולשות הגלים הגדולות בעולם, אך מפגש מחריד עם כריש העמיד אותה במבחן שיכול לשבור כל אדם. הסרט "בלתי ניתנת לעצירה" שיוקרן בשבת בסינמטק ת"א במסגרת סופ"ש סרטי ספורט, מראה מדוע בת'אני המילטון היא אדם מזן מיוחד
הים היה מאז ומתמיד הבית של בת'אני המילטון. זו לא עוד קלישאה רומנטית סתמית על ילדה שניצלה כל הזדמנות כדי לברוח אל החול והגלים, שאהבה את המים יותר מכל דבר אחר, וכן הלאה. המילטון נולדה בליהוא, הישוב השני בגודלו באי קוואי שבהוואי. מדובר ביעד חלומי באוקיינוס השקט עבור גולשי גלים מכל העולם. את המתנה הזו היא ניצלה עד תום מאז שהייתה ילדה קטנה.
"צ'אפה שלנו": הקבוצה שנולדה מחדש אחרי התרסקות מטוס
"משחקי גברים": למה אנחנו לא רוצים להתבגר
לא צריך להיות מומחה לגלישה כדי להתפעל מילדת הפלא, לא פחות, שמופיעה בקטעי הווידאו בסרט התיעודי "בלתי ניתנת לעצירה", שיוקרן בשבת הקרובה במסגרת "סינמרתון" סוף שבוע סרטי ספורט בסינמטק ת"א (פרטים בהמשך).
שני הוריה היו חולי גלישה, וזו המציאות שלתוכה היא הגיעה לעולם ב-8 בפברואר 1990. למזלה, היא נולדה גם עם התכונות הנכונות כדי להצטיין בענף הספורט שהיה עבורה הכל - אתלטית, גבוהה וחזקה, בעלת חושים חדים, קרת רוח ויחד עם זאת מלאה בתשוקה אינסופית לגלים.
ב-1998, כשזכתה בגיל שמונה בתחרות הראשונה שלה, היא כבר ידעה בוודאות שתהיה גולשת מקצועית. הבית שגדלה בו נתן לחלום הזה אחיזה במציאות. העובדה שלמדה בחינוך ביתי מאז שהייתה בת 11, שיחררה אותה לגלוש בכל שעה שרצתה. כשהייתה בת 12, גם חברת RipCurl, ענקית בגדי הגלישה, זיהתה את הכישרון והפכה לספונסרית שלה. הדרך לקריירה מקצוענית הייתה סלולה לפניה.
זה היה תור הזהב של הגלישה הנשית. הן "צצו מכל עבר", כפי שמתארת זאת קוקו הו, עוד אחת מגולשות העל שהחלו את דרכן בתקופה ההיא. המילטון, יחד עם כמה גולשות נוספות, הייתה שם בחזית, כהבטחה שכבר החלה להתממש.
אבל לטבע, לחיים ולגורל, יש חוקיות משלהם - ובתוכם, לעיתים, האקראיות היא אכזרית. ואם תרצו לתאר זאת באופן שיהלום את נקודת המבט של נוצרייה מאמינה כמו המילטון: נסתרות הן דרכי האל.
ב-31 באוקטובר 2003, כשהיא בת 13 ושמונה חודשים, היא ירדה אל הים כמו כמעט כל בוקר עם חברתה הטובה ביותר - עוד גולשת מבטיחה, אלאנה בלאנצ'רד - ועם אחיה ואביה של אלאנה. היא שכבה על הגלשן, חותרת בידיה תחת המים. למרות השקט של שעות הבוקר המוקדמות, היא לא הספיקה אפילו להבחין בכריש לפני שכרת את זרועה השמאלית עד קו הכתף, קורע בדרך גם חתיכה מהגלשן שלה. צילומים של הגלשן לאחר האירוע מראים את סימני הנגיסה של שיניו.
כמה שעות מאוחר יותר, בני משפחת דייגים שיצאו באותו בוקר לים הציגו בפני חוקרי משטרת החופים תמונות של כריש טיגריסי באורך כארבעה וחצי מטרים שאותו צדו כקילומטר מהמקום שבו התרחשה התקיפה. בפיו של הכריש היו שאריות של גלשן, שנמצאו תואמות לגלשן המרוסק של המילטון.
עד שהמילטון הגיעה לבית החולים, היא איבדה יותר מ-60 אחוזים מהדם בגופה. אביה, שבעצמו המתין ביום ההוא באותו בית החולים לניתוח בברך, היה שם כשהיא הגיעה. לבנה כמו סיד, היא הובהלה לחדר הניתוח אליו הוא עצמו היה אמור להיכנס. את הרגעים שבהם גילה מה מצבה הוא מתאר כקשים ביותר בחייו. "אל תדאג, אני בסדר, לא כואב לי", אמרה לו כשהתעוררה.
בדיעבד, כשמקשיבים לאופן בו התייחסה לחוויה בראיונות הרבים שקיימה, כשהיא עדיין שוכבת בבית החולים או מתאוששת בבית הוריה, קל לזהות את העוצמה הפנימית והמנגנון המולד שדוחף אותה קדימה ללא הרף.
"לא הרגשתי כמעט כאב בזמן התקיפה", אמרה. "רק קצת מאולחשת בדרך לבית החולים". היכולת הזו - הבלתי מודעת - שלא לחוות את הזוועה במלוא עוצמתה, יכולה אולי להסביר במשהו את ההתאוששות המהירה, הפלאית, הבלתי נתפסת שלה.
חודש לאחר התאונה, המילטון כבר הייתה חזרה במים, על גלשן חדש שהותאם לצרכיה - דק, ארוך וקל יותר. היא לימדה את עצמה לגלוש "מחדש", לאזן את עצמה על הגלשן עם יד אחת בלבד ולהגביר את השימוש ברגליים כדי לחתור. אביה מספר שכאשר ראה אותה מתרסקת אל המים פעם אחר פעם, הוא היה קרוב יותר לשבירה ממנה. אבל כגולש מנוסה, הוא גם זיהה מהר מאוד שהקושי הגדול ביותר שלה הוא למצוא את הדרך לעבור למצב עמידה. הוא החליט להתקין לה ידית מיוחדת במרכז חלקו הקדמי של הגלשן, וזה עבד. חודשיים ועשרה ימים לאחר התאונה, פחות מחודש לפני יום הולדתה ה-14, היא כבר השתתפה בתחרות מקצוענית. השתתפה - וזכתה במקום הראשון. מאז היא לא עוצרת.
מפחדת מכרישים, ומלהיות אמא
"בלתי ניתנת לעצירה" מתאר את דרכה של המילטון אל הצמרת ובעיקר את ההתמודדות עם המגבלה שלה כגולשת בוגרת ברמות הגבוהות ביותר. המצפן של הסרט, נקודת היעד שמוצגת כבר בפתיחתו, הוא שאיפתה לגלוש על גל שנחשב על ידי רבים לקשה והמסוכן ביותר בעולם, באי מאווי בהוואי, גל שמכונה גם בשם JAWS (מלתעות). הרפרנס לסרט ההוא של סטיבן שפילברג מובן מאליו ומצמית כאחת. שם מתחיל הסרט, ושם הוא גם מסתיים.
אחד מקטעי הווידאו בתחילת הסרט מציג שיחה שהתנהלה בין אמה של המילטון לבתה, זמן לא רב לפני תקיפת הכריש.
"את מפחדת מכרישים"?
"כן"
"ואיך את מתמודדת עם זה?"
"פשוט מתפללת".
אי אפשר היה להמציא את הסיפור הזה. אם תסריטאי היה מנסה למכור אותו לחברת הפקות, הוא היה נזרק כנראה מכל המדרגות וננזף על העלילה המלוקקת והמופרכת. אבל הוא קרה באמת, ובמרכז שלו עומדת גיבורה שעולה על כל דמיון. עם המטען הזה, שרק הולך ונעשה מטורף יותר ככל שחייה מתקדמים, היה צריך הבמאי אהרון ליבר להתמודד.
לאחר שהסרט מסיים להציג את סיפור תקיפת הכריש, התאוששות והקריירה הנהדרת שלה, הוא מביא את תמונת המראה שלו - ההתמודדות של המילטון כגולשת בוגרת ברמות הגבוהות ביותר, שנכנסת להריון כשהיא בשיא פריחתה. "אני לא מרגישה מוכנה להיות אמא", היא אומרת בגילוי לב. לא נגלה לכם איך זה נגמר, אבל כן נאמר שתעצומות הנפש של האישה הזו ממשיכים להפליא גם מול האתגר הזה.
מלודרמטי, אבל בצדק
ב-2011 כבר נעשה סרט עלילתי המבוסס על חייה של המילטון בשם "גולשת בנשמה". הוא נפל בכל המלכודות הקלישאיות ההוליוודיות האפשריות.
קשה להאשים את ליבר בניחוח המלודרמטי שמלווה גם את הסרט שלו. אפשר היה כמובן למתן את הפסקול הגרנדיוזי, שנשמע לפעמים כאילו נלקח מסרטוני מוטיבציה לנוער בסיכון תחת הכותרת "השמיים הם הגבול". אפשר היה להעמיק יותר לתוך רגעי השבירה והחולשה שוודאי היו שם, אך מוצגים רק בריפרוף. אפשר היה לתת יותר מקום לדמותו המסקרנת של בן זוגה, או למשבר עליו התגברו היא וחברתה אלאנה בעקבות המקרה. למשל, על חשבון חלק מסיפורי ה"לא ייאמן איך היא עשתה זאת", שמופיעים בסרט במחזוריות שממצה את עצמה בשלב מוקדם יחסית. ראוי היה גם לצלול עוד לתוך אובדן הדרך שהגיע עם התהילה לה זכתה לאורך שנות נעוריה.
יש עוד נקודות בסרט שאפשר לבקר או להיות ציני כלפיהן. אבל הסיפור של בת'אני המילטון הוא הסיפור של בת'אני המילטון. כלומר, הוא מאפיל על כל גרסה מומצאת של עיקרון "השמיים הם הגבול". היא מיוחדת. לא במקרה המילה "טראומה" לא הופיעה כאן עד הנקודה הזו. לכאורה היא הייתה אמורה להיות המילה הטבעית ביותר כדי לתאר את האירוע הדרמטי בחייה, אבל בפועל היא מרגישה רחוקה מלהיות מדויקת כשמדובר בדמות מהסוג של המילטון.
כשמוסיפים לסיפור את הנופים, החופים, צילומי אקשן הגלישה והטבע הנפלאים - מקבלים חוויית צפייה יותר ממהנה, שמהללת לא רק את המילטון עצמה, אלא גם את הספורט הממכר הזה, שכל כולו חגיגה של האנרגיה הטהורה של הטבע והכוח הנורא של הים.
"בלתי ניתנת לעצירה" (98 דקות. אנגלית, תרגום לעברית), שבת, 23.2, 16:30, אולם 3 בסינמטק תל אביב.
בפסטיבל "סינמרתון", סוף השבוע של סרטי הספורט, יוקרנו תשעה סרטים שונים. הוא ייפתח ביום חמישי ה-21 בפברואר עם הקרנת טרום בכורה של הסרט הספרדי "צ'מפיונס" (21:00), ויסתיים עם הסרט התיעודי הבריטי "מרתון ההומלסים" בשבת ב-19:00.
לפנייה לכתב/ת 
