סייחים רעבים ואוהדי קרטון: מנשנגלדבאך חוזרת מהקורונה
האימפריה של שנות ה-70 עשתה בתחילת העונה קולות של מועמדת רצינית לאליפות, אבל נחלשה במקביל להתעוררות של הגדולות, באיירן ודורטמונד. עם 8,000 דמויות מצולמות של אוהדים ביציעים הריקים מקהל בשר ודם - הם מקווים להסתער על הליגה מחדש
הבונדסליגה חוזרת
תחייתו של חוקר השטח: מולר רץ לעוד אליפות
סרט אמריקאי: סיפורו של ווסטון מקני מי ימצמץ ראשון? לבנדובסקי ו-ורנר ראש בראשדאבור: "רציתי רק שהעונה המקוללת הזו תיגמר"
לחזור בגדול: הכל לקראת הדרבי בין דורטמונד לשאלקה
אחרי הקורונה: באיירן מינכן דוהרת לתואר
מעבר לגימיק, מדובר באקט של סולידריות כלפי המועדון: כל אחד מהאוהדים שילם 19 אירו על הכבוד לשמש תפאורה שמטרתה לתת לשחקנים תחושה קצת יותר חמה מול היציעים הריקים, ואולי גם לצבוע קצת את התמונה עבור מצלמות הטלוויזיה שישדרו את המשחק לאוהדים בשר ודם שמאחורי פרצופי הקרטון.
לבורוסיה יש את האצטדיון החמישי בגודלו בגרמניה, עם למעלה מ-54 אלף מושבים, כך שהיוזמה כנראה תצטרך להתרחב על מנת לייצר מסה שתשפיע באמת על איך שהאצטדיון נראה מעיני השחקנים, אבל יש משמעות סמלית לאקט מהסוג הזה. האוהדים, בעצם, אומרים: "אל תשכחו לרגע: בגופנו אנחנו לא כאן, אבל כולנו צופים בכם והלב של כולנו מעורב בכל מהלך שלכם".
הנאמנות הזאת מרשימה ומונחת קודם כל על בסיס איתן של היסטוריה ומסורת מפוארת של מועדון, אליה נגיע בהמשך. אבל כדי שיוזמה כזו תוכל להצליח - חייבת להיות קבוצה אטרקטיבית בהווה, כזו שתנצח ותיתן לאוהדים סיבות להתגעגע. זה בדיוק מה שבנו במנשנגלדבאך העונה.
Borussia Monchengladbach fans are supporting the club by paying to fill their stadium with cardboard cutouts of themselves.
— B/R Football (@brfootball) May 8, 2020
The players trained in front of the 'crowd' on Friday pic.twitter.com/NDK2ehEAKo
לפני שנגיע לכדורגל עצמו, חשוב להתייחס לעוד עניין שיכול להאיר מזווית נוספת את התרבות של המועדון בתקופה הזו: שחקני מנשנגלדבאך היו הראשונים בגרמניה, כבר באמצע מרץ, שהודיעו כי יוותרו על חלק משכרם לטובת סיוע להמשך הקיום של המועדון בתקופה הקשה הזו. המטרה הייתה לאפשר לשאר האנשים המועסקים במועדון להמשיך לעבוד בו, ולמנוע אפקט שרשרת שעלול להסתיים בקריסה כלכלית.
אבל הייתה למהלך הזה גם השפעה על הבונדסליגה כולה: ההכרזה הגיעה כמה ימים אחרי שכריסטיאן סייפרט, מנכ"ל הליגה, הצהיר שהוא חושש שהכדורגל הגרמני כולו עלול לקרוס אם המשחקים לא יחודשו והעונה תבוטל. לאמירה המטרידה הזאת – בין אם היא הייתה מחוברת למציאות ובין אם נועדה לזרוע פאניקה - הייתה התייחסות מפורשת בהצהרת שחקני גלדבאך: "הקיצוץ נועד לתרום את החלק שלנו בהגדלת הסיכויים שהעונה הזו תתחדש ותושלם", הם אמרו. בתחילת אפריל סייפרט כבר נשמע אופטימי בהרבה כשטען שהליגה עשויה להתחדש בתחילת מאי. בסוף השבוע הקרוב זה יקרה, באיחור של כשבועיים מההצהרה הזאת.
אנשי הצוות המקצועי הצטרפו למהלך של השחקנים, ומפתיע מכך, בעיקר כאשר רואים את התנהלות רבים מהבכירים במשק אצלנו - גם אנשי ההנהלה, מהזוטרים ועד הבכירים ביותר - קיצצו בשכרם. כל זה קרה רק שבוע אחרי שהליגה הופסקה.
המשחק האחרון ששוחק בליגה לפני העצירה, אגב, היה ב-11 במרץ, משחק השלמה במסגרת המחזור ה-21. מנשנגלדבאך ניצחה בו 1:2 את פ.צ קלן, בבית - אבל כבר ללא קהל. ארבעה ימים קודם לכן היא הפסידה באותו אצטדיון ובאותה התוצאה לדורטמונד, מול יציעים מפוצצים. הזיכרון החושי של האוהדים מלפני עידן הקרטונים, אם כך, הוא עגום למדי: ההפסד הזה איפשר לדורטמונד לעבור את גלדבאך בטבלה, לבאיירן להתרחק ממנה וללברקוזן שמתחתיה להתקרב אליה מאוד.
בעונה שעברה למנשנגלדבאך היה חסר ניצחון אחד כדי להשיג את הכרטיס לליגת האלופות, אבל הפיספוס הזה הספיק כדי לעשות מהפיכה של ממש הקיץ. תורגן הזאר, הכוכב הגדול והאח של, נמכר לדורטמונד עבור 25.5 מיליון אירו, וגם המאמן דיטר הקינג קיבל איתות שלא ימשיך ועבר להמבורג. במקומו מונה מאמן צעיר ומבטיח, מרקו רוזה בן ה-43 שהוביל את זלצבורג להצלחה עקבית באוסטריה ובליגה האירופית. בכסף שנכנס ממכירת הזאר בוצע שופינג בפינצטה, עם חיזוק מאוזן של כל החוליות, כשגולת הכותרת הייתה בינגו עם בריל אמבולו השוויצרי, שמוכר לאוהדי הכדורגל הישראלים מהמפגשים בין באזל למכבי ת"א. אמבולו דידה וצלע מקבוצה לקבוצה עד גיל 22, אבל מרגע שנחת בגלדבאך החל לפרוע שטרות, כשמרקוס תוראם – הבן של – מצטרף גם הוא ומסייע לו בחלק ההתקפי.
במשך שלבים ארוכים של העונה המשונה הזו, בעיקר עד ההתעוררות של באיירן מינכן לאחר פיטורי ניקו קובאץ' ומינוי האנזי פליק, מנשנגלדבאך הוליכה את הטבלה. כעת היא מדורגת רביעית, שש נקודות מתחת לבאיירן הראשונה, שתיים מתחת לשנייה דורטמונד ואחת מתחת לשלישית לייפציג. אבל מה שצריך לעניין אותה בתקופה הקרובה הוא מה שקורה מתחתיה. את המשחק הראשון של רוזה והשחקנים שלו הם יצטרכו לעבור בשלום, בחוץ מול פרנקפורט המאכזבת שבמקום ה-12. אבל כבר שבוע אחר כך יגיע משחק שבאמת אסור יהיה לה להפסיד. זה יקרה כשהחמישית באייר לברקוזן תגיע לפגוש אותה ואת אוהדי הקרטון שלה. הפסד - וגלדבאך שוב תמצא את עצמה מחוץ לרביעייה הראשונה שהולכת למפעל האירופי הבכיר.
האימפריה של שנות ה-70 והשוטרים של רוזנטל
גלדבאך אומנם לא זכתה מעולם בגביע האלופות על גלגוליו השונים, אבל העפילה פעם אחת לגמר ב-1977 והפסידה בו 3:1 לליברפול. באותו עשור היא זכתה פעמיים בגביע אופ"א (75 ו-79). עם השנים נפתח אומנם פער כלכלי ואיכותי בין השתיים, אבל גלדבאך עלתה לראשונה לבונדסליגה ב-1965, אותה עונה שבה באיירן מינכן שיחקה לראשונה בליגה הבכירה. לגלדבאך כבר הייתה אז ברזומה זכייה סנסציונית בגביע הגרמני מ-1960, כששיחקה בליגה המחוזית - המקבילה לרביעית של היום. הסגל הצעיר בתחילת הדרך בליגה הבכירה הביא לקבוצה את הכינוי "הסייחים", והיווה את השלד שהוביל אותה במהירות מפתיעה לצמרת. ב-1970 היא זכתה לראשונה באליפות, עם שמות כמו ברטי פוגטס ויופ היינקס בהרכב. עונה לאחר מכן היא הפכה לקבוצה הראשונה בהיסטוריה שזוכה פעמיים ברציפות באליפות.
אחר כך הגיעו שנות השמונים הרזות, שנות ה-90 הסתיימו בירידה הראשונה לליגה השנייה והדבר הטוב ביותר שקרה בשנות ה-2000 היה המעבר לאצטדיון החדש, ב-2004. ב-2011 היא הצליחה סוף סוף להשתחל לרביעייה הראשונה והעשור שמאז התאפיין בתנועה בין מרכז הטבלה לצמרת הנמוכה. העונה, למרות ירידה מסוימת ביכולת ואולי דווקא בגלל הפגרה שהגיעה בתקופה פחות מוצלחת של הקבוצה - עדיין מאמינים שם שאפשר לאיים על באיירן ועל התואר.
ואיך אפשר בלי הזווית הישראלית? שלושה ישראלים שיחקו בקבוצה לאורך השנים. גל אלברמן ורוברטו קולאוטי שיחקו בה יחד עד 2010, קולאוטי מ-2007 ואלברמן מ-2008. קולאוטי עוד הטביע חותם כלשהו עם תשעה שערים ב-49 הופעות, אלברמן עבר במועדון תקופה חשוכה למדי שבחלקה המכריע היה פצוע. 16 משחקים, אף שער - בזה זה הסתכם עבורו.
אבל הסיפור העצוב באמת הוא זה של שמוליק רוזנטל, שהפך בעונת 1972/73 לכדורגלן הישראלי הראשון אי פעם שמשחק בקבוצה רצינית באירופה – ועוד איזו קבוצה. אומנם נהוג לקשור את ההגעה שלו למועדון ביחסים הטובים שהיו בין מאמן הנבחרת עמנואל שפר לבין מאמן גלדבאך אז, אבל רוזנטל בהחלט הקריב הרבה בשביל מה שבדיעבד הפך לתענוג מפוקפק: הוא היה שנה שלמה בהסגר בשווייץ כדי לעקוף את הכללים שהקשו על ישראלי לשחק בחו"ל, ודאי בגרמניה, וכשהגיע כבר למועדון זה היה בשנה בה התרחש רצח הי"א המחריד במינכן. בעקבות האירוע המוסד דרש שהוא יאובטח ושוטרים גרמנים ליוו את הקבוצה לכל מקום. השחקנים הגרמנים נטרו לו טינה על כך והוא סבל מבידוד חברתי בקבוצה. גם מבחינה מקצועית זה לא ממש עבד - 13 משחקים, שער בודד ומקום חמישי בסיום העונה, בקבוצה שהתרגלה להרבה יותר מזה. רוזנטל עזב בסיום העונה, בשנות ה-90 הוא גם הסתבך עם החוק בישראל. אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.
לפנייה לכתב/ת 
