כנס השדולה השמרנית (CPAC), שהתקיים השבוע באורלנדו, פלורידה, הוא אבן שואבת לימין האמריקאי עוד משנות ה-70', ונחשב למקפצת קריירה של כל פוליטיקאי שמרן בעל שאיפות. השנה, הכנס היה חריג למדי, ולא רק בגלל שהתקיים בצל מגפת הקורונה (אך ללא הקפדה על מסכות או ריחוק חברתי, באופן מופגן).
הסיקור התקשורתי עסק, רובו ככולו, בנאומו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, הנאום הפומבי הראשון מאז שעזב את הבית הלבן.
בין לבין, הכנס היה עשיר במיקרו-אירועים שכנראה שנכון יהיה לאפיין אותם כאירועים מתחום הפרינג': חלקם משעשעים, כמו אותו פסל מוזהב של הנשיא ה-45 לבוש במכנסי דונלד-דאק בצבעי הדגל; אחרים בטעם רע, כמו עיצוב הבמה בצורת האות אות'לו, שאומצה על ידי הנאצים ומשמשת עד היום כקוד ויזואלי לעליונות לבנה במקום צלב הקרס. אלא שחלק מהאירועים האלו היו מדאיגים ומכוערים ממש, כמו חנות מרצ'נדייז שמוכרת חולצות ועליהן דיוקנם של פוליטיקאים דמוקרטים כמו הנשיא ביידן ומושלת מישיגן גרטשן ויטמר ועל פניהם שפם-היטלר.
נאום הנשיא, בתורו, היה מופע משונה: הוא היה עמוס במדיניות ובתוכן, ובעיקר בביקורת חריפה על החודש הראשון של הנשיא ג'ו ביידן - אליו התייחס טראמפ בתור "החודש הראשון הגרוע ביותר אי פעם".
טראמפ טען שוב ושוב שאילו עדיין היה בתפקיד ההישגים של ארה"ב היו נמשכים: הוא טען שביידן הסיר את הסנקציות מעל איראן (הוא לא) ושאילו עדיין היה הוא בתפקיד, הסכם חדש וטוב יותר היה מושג תוך שבוע; בתחום ההגירה, הוא טען שביידן מעוניין לפרק את החומה בגבול עם מקסיקו למרות שהדבר יעלה יותר מאשר השלמתה (החומה בקושי בנויה); בנושא החינוך, טראמפ האשים את ביידן שרוצה לספק שירותי חינוך לילדי פליטים שנמצאים על הגבול בשעה שבתי הספר ברחבי ארה"ב סגורים כבר שנה - אך שוכח (וכך גם הקהל המריע) שבתי הספר היו באחריותו בשנה החולפת.
פיצול מסוכן
יותר מכול, בכנס השתקף הפיצול הפנים-אמריקני: מושגים כמו The American Heartland ו-"ערי החוף הליברליות" חזרו על עצמם שוב ושוב, ובכירי המפלגה הרפובליקנית (שהוזמנו, וראו בהמשך) הדגישו כמה הם מייצגים את "אמריקה האמיתית". הביטוי המובהק ביותר לכך היה בדבריו של הסנאטור טד קרוז (טקסס), שאמר שהמפלגה הרפובליקנית היא מפלגת הצווארון הכחול ולא מפלגת הקאנטרי-קלאב (ושכח היכן מתגורר בימים אלו הנשיא לשעבר או לאן הוא ברח עם משפחתו לפני ימים ספורים, רגע אחרי שאזרחי הסטייט שלו נקלעו למשבר חירום).
כבר שנים מדברים על המתח בין העיר לבין הכפר בתור מעצב השבר הפוליטי בארה"ב - בין מי שמועסקים במקצועות חופשיים או כנותני שירות לבין מי שפרנסתם תלויה בהון פיזי כמו מכונות וקרקע חקלאית, בין קוסמופוליטיות וליברליות לבין פרטיקולריזם אמריקני ושמרנות, בין Jesusland ל-"New York Values". הוועידה הנוכחית, ששמה את הפיצול הזה על ראש שמחתה (גם אם לא בהכרח במודע: הכותרת הייתה America Uncancelled והדגש היה על "תרבות ההשתקה" שהשמאל בארה"ב מקדם, לטענת הרפובליקנים) עוד תיזכר כאירוע שיעצב את פני המפלגה הרפובליקנית - ואולי את הפוליטיקה האמריקנית כולה - לשנים קדימה.
פוליטיקאים שמרנים "קלאסיים" כמו מייק פנס וניקי היילי, שאמנם חולקים את השקפת העולם השמרנית אבל מתנגדים לפופוליזם ולמלחמה במוסדות המדינה, לא הוזמנו לכנס. טראמפ אולי הבטיח בנאומו שלא יקים מפלגה חדשה, אבל הפיצול - עליו כתבנו בהרחבה רק לפני כשבועיים - כבר מתגבש לנגד עינינו.
משהו רקוב בממלכת סעודיה
בשנים האחרונות אנו חוזים בעלייתה לבמה של דרמה שייקספירית למופת. המלך מת, במקומו ממונה אחיו הקשיש. בנו של המלך החדש מסלק מדרכו את יריביו הפוליטיים והופך ליורש העצר, האיש החזק בממלכה בגיל 30. הוא חריף כשם שהוא צעיר, והדבר היחיד שמשתווה לכישרונו הוא שאפתנותו.
השילוב בין השאפתנות והכישרון אפשר ליורש העצר להוביל מהפכות: הוא ביטל את האיסור על נהיגת נשים, הגביל את סמכויות המשטרה הדתית, חנק את המסגדים הקיצוניים והפגין סובלנות כלפי האפשרות של נרמול היחסים עם ישראל. הוא השיק את חזון 2030, במסגרתו תהפוך סעודיה מכלכלה שמבוססת על "דברים שיוצאים מהאדמה", כפי שהגדיר זאת הנשיא לשעבר אובמה, לכלכלה מתקדמת המבוססת על הייטק, חדשנות ותיירות. הוא הופך למשיח הסעודי שכולם חיכו לו, עורך מסעות מתוקשרים בארה"ב ונפגש עם כולם - מטראמפ דרך בכירי עמק הסיליקון ועד ערוצי התקשורת הגדולים.
אבל, כמו כל דמות טרגית, גם הגיבור שלנו ישופד על חרבו - השאפתנות שלו הפכה אותו לפזיז, והחיבוק הרחב שקיבל מהמערב גרם לו לחוש חסין. אין הסבר אחר לאופן שבו שלח יורש העצר הסעודי מחמד בן סלמן חמישה-עשר אנשי צוות (ובהם מאבטחיו האישיים) לרצוח באכזריות את העיתונאי ג'מאל חשוקג'י, רק כיוון שביקר את מדיניותה של סעודיה ואת יורש העצר עצמו.
חשוקג'י הוא לא הראשון שנופל קורבן לידי המשטר שאותו הוא מבקר, והמעמד הסעודי בארה"ב נמצא בירידה כבר זמן רב - אבל רציחתו הייתה קו פרשת המים. היה זה השילוב של העובדה שהיה עיתונאי של ה-Washington Post ותושב ארה"ב, של התרחשות הרצח בשגרירות בתורכיה, של האכזריות המתוקשרת (כולל השוואות לסצנות מסרטיו של טרנטינו) ובעיקר של תחושת היוהרה שהפגין בן סלמן.
באבחת חרב, הפך יורש העצר לפרסונה נון גרטה. גם במפלגה הרפובליקנית התחילו לדרוש להוציא כרטיסים צהובים ליורש העצר. הדמוקרטים הסתערו על המטרה החדשה, בעל בריתו של הנשיא טראמפ, שנוא נפשם. מבחינתם, ההחלטה של ממשל ביידן לחשוף את הדו"ח (שקובע את מה שכולנו כבר ידענו) היא לא מספיקה, וביידן צריך היה להטיל גם סנקציות פרסונליות על בן סלמן.
השיעור לישראל
בניגוד לתרחישי האימה, ארה"ב איננה נוטשת את סעודיה. היא לא מפנה לה את גבה, לא מפקירה את המדינות המתונות ולא תומכת בהפיכה פנים-סעודית בהובלת האחים המוסלמים. סעודיה היא עדיין בעלת ברית חשובה של ארה"ב והיא תישאר כזו בטווח הזמן הקרוב, אך ממשל דמוקרטי שהציב את זכויות האדם על ראש שמחתו לא יכול שלא לאותת לריאד ש -"נגמרה החגיגה".
בישראל מוטב שיפקחו שבע עיניים וילמדו: כך יעשה לבעלת ברית אסטרטגית, שהוכיחה במופגן כמה הערכים שלה ושל ארצות הברית אינם עולים בקנה אחד ושהאינטרסים החופפים שלהן כבר לא כל כך חופפים.
ישראל, למרבה המזל, רחוקה שנות אור מסעודיה בהקשר זה: לנו ולאמריקאים יש ערכים דמוקרטיים והומניסטיים משותפים, אתוסים משותפים (כמו "אומות מהגרים") וכל מדינה תורמת לקידום האינטרסים של רעותה. אבל במאה ה-21, שבה המזרח התיכון הולך ונעשה פחות ופחות חשוב בראייה האמריקנית, ישראל תצטרך להמציא מחדש את ה-"נכסיות" שלה לוושינגטון ולהדגיש תחומים שבהם אנו מצטיינים ושרלוונטיים לאינטרס האמריקני, כמו חדשנות והייטק. במקביל, וכשברקע תזוזות עומק בציבורים משני צידי האוקיינוס (הישראלים זזים ימינה, האמריקנים זזים שמאלה), ישראל תצטרך להדגיש את המחבר בין העמים ולהמציא-מחדש את הברית האידיאולוגית שלה עם המפלגה הדמוקרטית. אנחנו אמנם רחוקים משם, אבל עלינו לוודא שלא יגיע היום שבו ראש ממשלה ישראלי נתפס באותו האופן כמו יורש העצר הסעודי - וזוכה ליחס דומה.
רותם אורג, עורך ראשי של הבלוג ״וושינגטון אקספרס״ העוסק בניתוח ופרשנות של פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקנית. אפשר לעקוב אחרי הבלוג בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.
