מזל טוב לממשל ביידן שחצה השבוע את מאה ימי השלטון הראשונים. הנשיא לשעבר פרנקלין רוזוולט טבע את מועד "מאה הימים הראשונים" כנקודת ציון לנשיא אמריקני. "מה שלא תספיק במאה ימים, לא תספיק בכלל", אמר. מאז הפך את ה-30 באפריל למבחן הלא-רשמי הראשון שכל נשיא אמריקני צריך לעמוד בו.
אפשר לסקור את ההישגים, הכישלונות והאתגרים של ביידן במאה הימים הראשונים לממשלו, אבל לפני שנצלול אליהם, כדאי וראוי, לפני הכל, לעצור ולהתבונן בצורה רחבה יותר על הנשיא ה-46 של ארה"ב.
סליפי ג׳ו לא עוצר
מי שתואר כ-"סליפי ג'ו", שהכשירות המנטלית והפיזית שלו הוטלה בספק, שהאגף הפרוגרסיבי במפלגתו-שלו התייחס אליו כ-"אובמה חיוור" (תרתי משמע) והאגף הטראמפיסטי בקרב יריביו פיזר עליו אינספור תיאוריות קונספירציה, הוכיח במבחן מאה הימים שהוא אחד הנשיאים הביצועיסטיים ביותר בעידן המודרני.
כך, העביר הנשיא ביידן חוק סיוע למשבר הקורונה והניח על השולחן את תכנית העבודות והתשתיות הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, שתיהן בהיקף של טריליוני דולרים; נעמד מאחורי עובדים, כולל עובדי התאגיד החזק בעולם, במאבקם להתאגד; הקים צוות חשיבה לבחינת רפורמה בבית המשפט העליון; התניע יחד עם חברי קונגרס את ה-For the People Act שנועד לסיים פרקטיקות של דיכוי הצבעה; כינס ארבעים מדינות מרחבי העולם לפסגת אקלים שבה הציב יעד שאפתני להפחתת זיהום; הרכיב את הקבינט המגוון ביותר בהיסטוריה ושוחח עם 22 ראשי מדינות מרחבי העולם.
מה עומד מאחורי האפקטיביות הרבה של הנשיא? כמו תמיד, מדובר בשילוב של מספר תנאים. ראשית, ביידן הוא הנשיא הראשון מאז ג'ורג' בוש האב (כלומר, הראשון בעידן המודרני) שהוא Washington Insider "על מלא", כמו שאומרים היום. נכון שלאובמה היו כמה שנים בסנאט, אבל הוא לא העביר עשורים על גבעת הקפיטול כמו סגנו, שבמשך 36 שנים בסנאט (ועוד שמונה בבית הלבן) צבר מערכות יחסים, למד את הביורוקרטיה, הכיר אנשים על חולשותיהם וחוזקותיהם והבין מה ואיך מזיז את הגלגלים של וושינגטון. ביידן, שלא כמו קודמיו, מכיר את כולם. אם בעבר ייחסו יתרון לעובדה שהנשיא טראמפ לא הגיע מה״ביצה״, היום נראה שישנם לא מעט יתרונות במצב ההפוך.
שנית, ובניגוד לשני קודמיו, ביידן הוא צ'ארמר אמיתי: בשעה שגם טראמפ וגם אובמה היו יותר כריזמטיים ממנו - והם ידעו לסחוף ולשלהב המונים - ביידן מגיע חמוש באמפתיה, מצרך נדיר בפוליטיקה ויקר מפז בימים של מגפה.
בכיר ישראלי שנתקל בביידן בתקופתו כסגן נשיא מספר שההתעניינות שלו, ההקשבה והאכפתיות - גם כלפי פקידים ישראלים בדרג ביניים שנתקל בהם במסדרון - היא הכי אותנטית שיכולה להיות. "אי אפשר לשנוא אותו", אמר פעם הסנאטור הרפובליקני המזוהה עם טראמפ, לינדזי גרהאם. "אם אתה שונא את ביידן, משהו בך לא בסדר".
שלישית, אין לו זמן לבזבז: הוא אמנם הכריז שיתמודד לכהונה נוספת ב-2024, אבל ביידן יודע שזהו הימור - הוא יהיה בן 82 והגיל והתפקיד יתנו את אותותיהם. גם אם ישלים את כהונתו הראשונה ולא יפרוש או שבריאותו תתערער (נאחל לו רק בריאות ואריכות ימים), לא בטוח שהוא ירצה להעמיד את גופו במשימה המתישה הזו.
יתרה מכך, בחירות האמצע לקונגרס נראות כבר ממש מעבר לפינה - ואם הדמוקרטים יאבדו את הרוב הדחוק שלהם בבית הנבחרים או את הרוב-בפועל שלהם בסנאט, הרפובליקנים יוכלו לבלום כל אג'נדה שינסה הנשיא לקדם. בהתאם, ביידן מתנהל תחת ההנחה שכל דקה שחולפת לעולם לא תשוב.
ורביעית, ואולי זהו הטיעון החשוב מכל: ביידן ראה כיצד נורמות וכללי משחק נרמסו בשנים האחרונות. כיצד הרפובליקנים, מהרגע שהשיגו רוב בבית הנבחרים ב-2010, בלמו כל מהלך שאובמה והוא ניסו להוביל. בשעה שאובמה התחבט והתלבט לגבי שימוש בצווים נשיאותיים למשל, מתוך איזשהו רצון לשמור על דו-מפלגתיות, לביידן אין בכלל את השיקול הזה: הרגע הנוכחי, בו הדמוקרטים שולטים בבית הלבן ובשני בתי הקונגרס, הוא רגע נדיר מבחינתו. כשהמצב היה הפוך הרפובליקנים ניצלו כל שנייה, וביידן מתכוון לעשות בדיוק אותו הדבר.
לא הכל מושלם
מנגד, לביידן לא חסרות נפילות ומהמורות במאה הימים הראשונים, כשהמשבר בגבול עם מקסיקו הוא הדוגמה הבולטת בהם - כך לראייה, אחוזי התמיכה שלו בנושא זה בקושי מגרדים את ה-40%, בשעה שבכל מה שקשור במאבק בוירוס הקורונה ושיקום הכלכלה, הוא מתקרב ל-60%. תכנית העבודות שלו, שנועדה לשקם את התשתיות (הפיזיות, התקשורתיות והבריאותיות) ברחבי אמריקה, צפויה להיתקל בהתנגדות רחבה בסנאט בשל עלותה ובשל חלקים רבים שלה שאינם נוגעים "ישירות" בתחום התשתיות, כמו השקעות במו"פ בתחום האקלים. ולבסוף, כל עוד לא יצליח להפסיק את השימוש במנגנון הפיליבסטר, ביידן עדיין נתון לחסדיהם של הרפובליקנים בסנאט.
גם בזירת החוץ הנשיא לא רווה נחת: למרות הדיווחים על "התקדמות" ו-"הבנות" במו"מ הגרעיני, איראן מסרבת לסגת מדרישתה שארה"ב תסיר את הסנקציות לפני שטהראן תסב לאחור את תכנית הגרעין שלה, וביידן - שמעוניין להסיר את הסוגייה האיראנית מסדר היום כדי להתמקד באתגרים אחרים - עשוי למצוא את עצמו תחת לחץ גובר מהמחנה היותר פרוגרסיבי במפלגתו שיעודד אותו לעשות כן. הוא הספיק להיכנס לעימות חזיתי עם שתי בעלות ברית אסטרטגיות במזרח התיכון, סעודיה מזו ותורכיה מזו, על רקע עמידתו העקרונית בנושא זכויות האדם. לאחר עשורים בהם ארה"ב בעיקר דיברה גבוהה על זכויות אדם ושלטון החוק ביידן החליט גם לגבות מחיר מהשותפות האמריקניות שלא עומדות בתנאים אלו, אך המחיר הזה מלווה גם בהחרפת היחסים עם שתי המעצמות האזוריות הסוניות - מה שבתורו מחליש את העמידה האמריקנית מול איראן. האם העמדה העקרונית הזו תשתלם לנשיא ה-46, או שהנזק שלה יעלה על התועלת? עוד מוקדם לדעת.
ולבסוף, במגרש הבין-מעצמתי, שם נמצא האתגר המרכזי בראייתו של ביידן, הדרך עוד ארוכה ומפותלת. רוסיה, שכוחה היחסי הולך ודועך בזירה הבינלאומית, עדיין ממשיכה להוות אתגר ע"י התגרות בבעלות הברית האמריקניות באירופה, התערבות בבחירות ברחבי העולם ותחזוק ארסנל גרעיני של אלפי ראשי נפץ; וסין, על אף ההבנות המסוימות בתחומים כמו מאבק בשינויי אקלים ובלימת מגפות, ממשיכה להיות המתחרה המרכזית של ארה"ב בתחומי ייצור, מסחר וטכנולוגיה, לאיים על בעלות הברית האמריקניות במזרח ולהפר את זכויות האדם בשטחה.
אסור להשוות
מהזירה הישראלית הגיעו השבוע סערות וזעזועים מן המערכת הפוליטית המעורערת. שני כתבים מדיניים לפחות, ועוד כמה נוספים שבטח פספסתי, מיהרו לעשות את ההשוואה בין "מהומות הקפיטול" מה-6 בינואר לבין הצבעת ממשלת ישראל על זהות שר המשפטים ביום שלישי האחרון. מבלי להפחית בחשיבות של הצבעת ממשלה בניגוד לחוק יסוד הממשלה, צריך להעמיד דברים על דיוקם.
מצד אחד, אירוע אלים ומתמשך שבו - בעידוד נשיא ארצות הברית היוצא - מצאו את מותם חמישה אנשים, מפגינים חמושים פרצו לקודש הקודשים של הדמוקרטיה ואיימו לרצוח את סגן הנשיא וחברי קונגרס, במטרה למנוע מהתהליך הדמוקרטי שבו העם בוחר את מנהיגיו מלהתקיים. מצד שני, שרים שפועלים בניגוד לחוק. ההשוואה בין שני האירועים האלו, על אף שקל להתפתות לראות את הדמיון ביניהם (כל אחד בהתאם להשקפתו), לא נכונה ואף לא ראויה.
החברה האמריקאית משוסעת ומפוצלת הרבה יותר מהישראלית, ולו רק בגלל הגיאוגרפיה שלה: הניו-יורקרית או האנג'ליקו הממוצעים יכולים להעביר חיים שלמים בלי לפגוש מצביע רפובליקני אחד, ובמרחבי הכפר של אוקלהומה, וויומינג או דרום-דקוטה אפשר לנסוע שעות בלי לראות שלט "Biden for President" אחד לרפואה. המצב הבסיסי הזה, של שתי אמריקות נפרדות - "איים כחולים וים אדום", ערים וכפר, "אינדיאנות וקליפורניות" - היה הקרקע שעליה צמחה ההסתערות על הקפיטול. הרשתות החברתיות, שהפיצו (על פי האלגוריתם ממקסם-המכירות שלהן) תיאוריות קונספירציה, היו שקולות במקרה זה לפירומן המנסה לכבות שרפה בעזרת נפט.
רותם אורג, עורך ראשי של הבלוג ״וושינגטון אקספרס״ העוסק בניתוח ופרשנות של פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקנית. אפשר לעקוב אחרי הבלוג בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.
