אין דבר שהוא קבוע. בכל רגע, בכל שנייה, דברים משתנים לנגד עינינו. מפתה להאמין לקהלת, שקבע ש-"מה שהיה הוא שיהיה", אבל המציאות מראה אחרת. גם אמריקה משתנה, ו-"משבר כיפת ברזל" הוכיח זאת אולי בצורה המובהקת ביותר - אמריקה משתנה, ובהתאם גם היחס לישראל.
ראשית, מבחינת אינטרסים: במהלך עידן "המלחמה בטרור", ארה"ב הייתה מושקעת עמוקות במזרח-התיכון, טרודה במאמצי לוחמה בטרור, בלימת תפוצת נשק להשמדה המונית, אבטחת חופש התנועה בימים וקידום שלום. כיום, עם הכנעת הג'יהאד העולמי וסיום התלות בנפט הערבי, אינטרסים חשובים בהרבה נמצאים בראש סדר היום האמריקני. סין היא המובילה שבהם, אבל מרביתם הם אתגרים חוצי-גבולות שדורשים מענה גלובלי - משינויי אקלים דרך עלייתן של טכנולוגיות חדשות ועד כמובן הקורונה.
שנית, גם ערכיה של אמריקה מתעצבים אט אט מחדש: המשבר הפיננסי (2008) חשף את עומק אי-השוויון הכלכלי בארה"ב, וזה האחרון רק הלך והעמיק בשנים האחרונות, וביתר שאת בעיצומו של משבר הקורונה. מחאות עממיות כמו ה-MeToo ומחאות ג'ורג' פלויד העלו בשנים האחרונות אל קדמת הבמה את מאבקן של קבוצות מוחלשות בחברה, גם אם הן מהוות 51% ממנה. במדינה שקידשה את עקרון החופש מדברים היום יותר ויותר על צדק - חברתי, מגדרי וגזעי. הדבר משפיע גם על האופן שבו נתפס הסכסוך הישראלי-פלסטיני: לא עניין של ביטחון לאומי, אלא עניין של פריווילגים ומודרים.
שלישית, מבחינת המצביעים: הגיל החציוני בארה"ב הולך ויורד. בשעה שג'ו ביידן, ננסי פלוסי וצ'אק שומר גדלו כשזכר השואה והמלחמות הגדולות נוכח בחייהם, בעבור יותר ויותר אמריקאים מדובר בהיסטוריה עתיקה, וכשהם מיישרים מבט לעבר ישראל הם לא רואים מדינה קטנה מוקפת אויבים - הם רואים מעצמה אזורית. בנוסף, ארה"ב הולכת ומתקרבת בצעדי ענק להפוך למדינת Majority-Minority, ולמעשה כבר כיום בשש מדינות - כולל טקסס וקליפורניה העצומות - יש רוב של היספנים, שחורים ואסייתים. אלו קבוצות שלרוב נעדרות זיקה בסיסית לישראל, כשבמקביל מוקדי התמיכה המסורתיים בישראל, היהודים והאוונגליסטים (כן, גם האוונגליסטים), הולכים ומתרחקים ממנה.
רביעית, מבחינת מנהיגים: מצביעים אחרים בוחרים מנהיגים אחרים. ביידן, פלוסי ושומר הם בבחינת "דור הולך ופוחת", ובמקומם נכנסים מנהיגים שסופגים את הערכים החדשים של ציבור הבוחרים החדש שלהם. חברות הקונגרס מה-Squad הן אולי מקרה קיצוני, אבל גם באמצע המפלגה הדמוקרטית ניתן למצוא מנהיגים צעירים, מפיט בוטג'ג' ועד ג'ון אוסוף - שמוכנים לשקול הפעלת לחץ על ישראל.
חמישית, ואולי החשוב מכל, מבחינת טכנולוגיה: הרשתות החברתיות ומהפכת הסמארטפונים שברו את המונופול על המידע שהיה בידי אוניברסיטאות, מרצים, מורים והורים (ובמקרה של הקהילות היהודיות, גם רבנים). היום מי שרוצה יכול למצוא איזה פריט מידע שיחפוץ בו באינטרנט - ובעולם של 280 תווים בטוויטר ו-15 שניות לסטורי באינסטגרם, אי אפשר לצפות למידע מעמיק ורווי-ניואנסים. במקום, הרשתות רק מעצימות תפיסות פשטניות כמו "פריווילגים מול מודרים".
כשמחברים את כל אלו יחדיו - קהל צעיר, לא מחויב רגשית לישראל, שלא מבין מה האינטרס ביחסים איתה, שלא רואה את הערכים המשותפים איתה ושמקבל רסיסי מידע מהאינטרנט - אפשר בהחלט להבין כיצד יש חברות קונגרס שחושבות שמניעת אמצעי לחימה הגנתיים הן הדבר "המוסרי" או "הפרוגרסיבי" לעשות.
שיעור באבולוציה
אבי תורת האבולוציה צ'ארלס דארווין לימד אותנו שרק מי שמתאים את עצמו לשינויים, שורד. אפשר לכתוב עוד תילי-תילים על איך החברה והפוליטיקה האמריקאית משתנות לנגד עינינו, על התפיסה הפשטנית של הפרוגרסיביות לפיה ישראל היא מדינה עשירה ופריווילגית ולכן כל האחריות לשלום מונחת על כתפיה, ועל הסכנות שבתפיסות מעין אלו. אפשר גם "לשים את כל הביצים" בסל הרפובליקני - אבל הדמוקרטים בשלטון כרגע וגם אם יובסו הם ישובו מתישהו בעתיד. שתי הגישות האלו נועדו לכישלון.
כל התהליכים הללו של השנים האחרונות מוטמעים היטב בימים אלו בחברה האמריקאית. הם תהליכים שלא תלויים בישראל או בארה"ב, והם מייצרים למעשה סביבה חדשה שישראל צריכה ללמוד לפעול בה. בהתאם, ישראל צריכה ללמוד איך להתאים את עצמה לסביבה החדשה, כמו צבי שלומד להתחמק ממין חדש של טורפים, או דוב שמגדל פרווה לבנה כדי להסתוות על רקע השלג. זה לא אומר שצריך לתת לדרישות של ה-Squad להכתיב את מדיניות החוץ שלנו - ממש לא - אלא שצריך לזהות את הסדקים בעמודי התווך של יחסי ארה"ב-ישראל, ולבנות אותם מחדש.
שלושה עמודי תווך
יחסי ארה"ב-ישראל זכו לכינוי "היחסים המיוחדים" כיוון שהם נשענים על שלושה עמודי תווך רבי עוצמה: אינטרסים משותפים, ערכים משותפים ותמיכה פוליטית רחבה, שמתרגמת ללובי רב-עוצמה. זהו הדבר שמבחין את ישראל ממדינות כמו סעודיה שיש לה אינטרסים משותפים עם ארה"ב ולובי רב-עוצמה, אבל לא ערכים משותפים, או בריטניה שלה אינטרסים משותפים וערכים משותפים עם ארה"ב, אבל לא לובי שיפעל לטובתה.
בחזית האינטרסים, ישראל צריכה לקדם שיתופי פעולה - גם בין הממשלות, אבל גם בחברה האזרחית ובמגזר הפרטי - בתחומים אזרחיים, שהם בראש סדר העדיפויות של ממשל ביידן. טכנולוגיות חדשניות להתפלת מים, אנרגיה מתחדשת, חקלאות חכמה, בלימת מגפות, בריאות הנפש, פרטיות באינטרנט, הגנה בסייבר - רשימה ארוכה של תחומים שבהם ישראל יכולה להיות נכס לארה"ב. כל עוד בפגישת נשיא-ראה"מ ידברו על איראן והחמאס, אנחנו נמשיך להיתפס כנטל, וצריך לשנות זאת.
בחזית הערכים, על ישראל להפנים שאימוץ מדיניות שמרנית בבית, ממעורבות דת ומדינה ועד הגבלת זכויות הקהילה הגאה, תיתפס בהתאם בעיניי המחנה הליברלי בארה"ב. לידידי ישראל במפלגה הדמוקרטית - והם רבים - יהיה קשה להסביר לבוחריהם כי ישראל שותפה לערכים שלהם לאחר שישראל מובילה מדיניות אנטי-ליברלית. גם הטיעון "ישראל היא אומה שוחרת שלום" פחות מחזיק כאשר אין יוזמה כלשהי לשיפור המצב בעזה או באיו"ש. זה לא אומר שהמנהיגים שלנו צריכים לאמץ מדיניות רק על פי הרוח המנשבת מוושינגטון - הם מחויבים לציבור שבוחר בהם פה, בארץ - אבל יש להכיר בכך שלהחלטות שמתקבלות בישראל יש משמעויות גם מעבר לים.
ולבסוף, בנוגע לתמיכה הפוליטית: תמיכתם של האוונגליסטים והיהודים האורתודוקסים היא מבורכת, אבל לא מספיקה. ישראל חייבת לחזק את קשריה עם הזרמים הליברליים ביהדות (המהווים רוב של יהדות אמריקה) ולבנות גשרים עם קהלים שלא מכירים את הסיפור הישראלי - היספנים, שחורים ואסייתים במוקד - דווקא על בסיס של ערכים משותפים, מחירות ושוויון ועד האתוס המכונן של "אומות מהגרים".
במקביל, יש כמה מלכודות חשובות שאנחנו נופלים בהן שוב ושוב, והגיע הזמן ללמוד להתחמק מהן:
להיזהר מ-"tokenism" (הפרקטיקה של העסקת אדם מקבוצת מיעוט רק כדי להתחמק מהאשמות בגזענות). יהיה מבורך לראות יותר ערבים, אתיופים וחברי קהילת הלהט"ב עוסקים בדיפלומטיה ציבורית, אבל מי שמצפה שהעסקת דובר ערבי או דוברת אתיופית תגרום לפרוגרסיבים "לראות את האור", צפוי להתבדות. השינוי המרכזי לא צריך להיות בזהותם של העוסקים במלאכה אלא באסטרטגיית המסרים שלהם (וראו הסעיף הבא).
לא לעשות "הסברה" (אף אחד לא אוהבים כשמסבירים לו) אלא לעבור לגישה של דיפלומטיה ציבורית, שמתבססת על ניואנסים ומורכבויות. בראשם - גם אם אנחנו רוצים לפתור את הסכסוך, זה לא יכול להתבצע מהיום-למחר.
לא לחזור על מנטרות שחוקות (גם אם נכונות) כמו "החמאס הוא ארגון טרור" או "לישראל יש זכות להגנה עצמית", אלא ללמוד לדבר את השפה של אמריקה החדשה - שפה של זכויות אדם. כך למשל, בנוגע לכיפת ברזל, לא להסתפק רק ב-"כיפת ברזל היא אמצעי הגנתי" - להוסיף כי כיוון שמדובר בכלי שמציל חיים בישראל הוא מאפשר לממשלה לתקוף במשורה בעזה, ולכן הוא גם מציל חיים של פלסטינים.
לא להתמקד "בצד החיובי" של ישראל. קידוש ההישגים הרבים של ישראל הוא חשוב, אבל זו אסטרטגיה שמרנית מטבעה ולכן היא נועדה לכישלון עם קהלים שמחפשים תיקון ושיפור. אם נתחיל לספר על כמה ישראל היא מעצמת אקלים או כמה הקהילה הגאה משגשגת פה, לא רק שנואשם ב-greenwashing וב-pinkwashing, אנחנו נואשם גם בצביעות - כיוון שלישראל יש עוד דרך ארוכה לעבור בשני התחומים האלו.
לא לטעון לשלמות. אף מדינה לא מושלמת וישראל היא לא יוצאת דופן. אני שירתי במודיעין במהלך מבצע "צוק איתן", אני מכיר מצוין את המאמצים שצה"ל עושה כדי להימנע מפגישה בחפים מפשע - ואני גם יודע ש-"שדה הקרב הוא ממלכת אי הוודאות" ושלפעמים טרגדיות קורות. סיסמאות כמו "צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם" נשמעות כמו אמצעי מכירה - והן לא משכנעות.
להפסיק להאדיר את השוליים. אלכסנדריה אוקסיו-קורטז היא אולי חברת הקונגרס (להוציא יו"ר הבית) שסוקרה הכי הרבה בידי התקשורת הישראלית אי פעם, בוודאי בשנים האחרונות. יש לכך המון סיבות הגיוניות, אבל גם נזק - אנחנו מדמיינים צילי הרים כהרים. אוקסיו-קורטז וחברותיה שהצביעו נגד מימון כיפת ברזל (היא עצמה נמנעה) הן בקושי 5% מהסיעה הדמוקרטית בקונגרס, ופחות מ-10% מהשדולה הפרוגרסיבית - לתאר את כל המחנה הליברלי בארה"ב כאידיאולוגים אנטי-ישראליים זו טעות.
לחזק את התומכים שלנו. יש 211 חברי קונגרס דמוקרטים שהצביעו בעד מימון כיפת ברזל. 86 מהם מזדהים כפרוגרסיבים. ישראל חייבת לתת להם מקום, תמיכה ואהדה ציבורית, כדי שיוכלו להראות לציבור הבוחרים שלהם שאפשר להיות ציוני וליברל.
דבר אחד בטוח: זה לא יהיה קל. ביקורת על מדיניות תהיה גם לידידינו, והתנגדות של ממש לעצם קיומה של ישראל היא תופעה שלא תיעלם בקרוב, ואולי בכלל. אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על מפלגה שמייצגת את רוב האמריקאים, רוב הצעירים האמריקאים ורוב היהודים האמריקאים. ההפך הוא הנכון.
רותם אורג הוא חוקר ומרצה המתמחה בפוליטיקה ובמדיניות החוץ של ארה"ב. הוא העורך הראשי של הבלוג "וושינגטון אקספרס", שמסקר ומנתח את הפוליטיקה ומדיניות החוץ של ארה"ב, והמייסד של "הברית הישראלית-דמוקרטית", יוזמה הפועלת לבניית מערכת יחסים חזקה בין ישראלים ודמוקרטים על בסיס ערכים משותפים. המאמר משקף את דעותיו בלבד.
