מי שלא חי איתנו כאן, לא יבין זאת, אבל אנחנו יודעים שהחיים שלנו באמריקה משלבים את הכאן והשם, את האנגלית לצד העברית, הנשיא וראש הממשלה, את ברודווי לצד הפסטיגל, חומוס ומאק & צ׳יז, קהילתיות מקומית לצד גאווה ישראלית. מי שלא חי איתנו כאן לא יבין גם את הכוח שיש לכל אחת ואחד מאיתנו לממש את הציונות ואת הערבות ההדדית שלנו באופן ייחודי ואפקטיבי מאין כמוהו.
לפני לא מעט שנים, כשעוד הייתי ישראלית די חדשה בעיר, נשלחתי על ידי עורך ׳ידיעות אמריקה׳ לשעבר, אילן שפית, למשימה הראשונה שלי ככתבת העיתון, סיקור גאלה של אחד הארגונים היהודיים המקומיים ברופטופ מוכר בסוהו. לימים למדתי שגאלה מסוג זה נוהגים לכנות ״ג׳אלה״, שכן מדובר בגאלה בעלת אופי יהודי וייחודי. במסגרת ה״ג׳אלה״, נחשפתי לראשונה לאהדה המיידית, נטולת התנאים כמעט, של היהודים המקומיים כלפי הישראלים איתם הם באים במגע, לפתיחות והאדיבות שגם אז נראו לי כמו יחס שאינו מובן מאליו, יחס מועדף מעצם היותנו.
מאז, דרך מאות הסיפורים שסקרתי לעיתון, הג׳אלות והיהודים המקומיים המגוונים כל כך שראיינתי, חזיתי, לנגד עיני בשינויים המתהווים במסירות המוחלטת של יהודי ארה״ב לישראל. היום, זוהי כבר בעיה של ממש, מגמה מדאיגה שמכאן, כולנו יכולים להתגייס כדי לשנות אותה.
לאורך השנים, יהודי ארה״ב היו הראשונים לתמוך בישראל דה פקטו וחינכו את בניהם לעשות כן. אחרי מלחמת העולם השנייה, השואה האכזרית שעברו אחיהם באירופה, הם הבינו את הצורך האדיר ומיהרו לעודד ולסייע. עם פרוץ המלחמות הגדולות שם מעבר לים, הפכה העמידה האיתנה של ישראל, קטנה בין ענקים, לנס העם היהודי כולו והרצון לסייע לה, ההתרגשות והגאווה מהצלחותיה והישרדותה הפכו גם הן למנוע שחיזק וגיבש את יהודי ארה״ב למענה וחיבר אותם לאחיהם בציון. אבל מאז דורות התחלפו, ישראל התפתחה והתחזקה והשיח אודות הישרדותה פינה מקום לאלמנטים אחרים שבשנים האחרונות במיוחד הובילו לחרך שנפער בין יהודים רבים בארה״ב למדינת ישראל. מפוליטיקה ועד יחסי דת ומדינה, מזרמי היהדות השונים ועד הטרנדים החברתיים שמתחזקים ברחבי ארה״ב ומשפיעים על הקהילה המקומית. אין כנראה אשמים, אלא בעיקר פערים, ובין כעס לאדישות יש בעיה גוברת לנגד עינינו ואנחנו, הישראלים באמריקה, יכולים לעשות לא מעט כדי לשנות.
יש לנו תפקיד מאוד משמעותי כנציגים של המדינה ממנה הגענו בארה״ב ונראה שצו השעה הוא לפני הכל חיזוק הקשר עם יהודי ארה״ב וחיזוק החיבור שלהם, אלינו. יש לנו כוח נדיר ואדיר לעשות את זה.
מישראל, קשה לפעמים להבין שגם לישראלים שלא חיים בבית יש תפקיד ציוני משמעותי. מכאן, כל אחת ואחד מאיתנו חווה את זה וזוכה לזה. שמחתי להכיר ישראלים מרחבי ארה״ב שמגיעים מתחומים שונים, תפקידים מגוונים ורקעים רבים וכולם, גם מעבר ליכולתם, ביצירתיות, בהתמדה ואהבה גדולה, מייצגים את ישראל בכבוד, מנצלים את מקומם ומיקומם כדי לחזק אותה, להאדיר אותה, להסביר אותה ולחבר את היהודים המקומיים אליה, מאמץ שברבות השנים הופך להיות אקוטי וחשוב כל כך ומרחוק, מישראל, עדיין לא מזהים את נחיצותו הגוברת.
גאווה ישראלית
מחברת הטק שמשנה את העולם, לגננת שמלמדת את ילדי הגן שירים בעברית ועד פעילי תנועות הנוער שלא שוכחים לציין כאן את טקסי הזיכרון והעצמאות. הישראלים שהתחילו כאן מחדש והישראלים שעשו כאן היסטוריה, כולנו גאים להיות ישראלים ולשרת את המדינה גם מעבר לים. הגענו לכאן עם מטרות שונות, גילינו עולם חדש ובעיקר, מעולם לא שכחנו ולא נשכח מאיפה הגענו.
ככתבת העיתון ומאוחר יותר כעורכת, התרגשתי להיחשף לסיפורים של הישראלים באמריקה, לגלות ציונות שמתעוררת כאן לחיים, קהילתיות והדדיות שמתחזקות כל כך אצל מהגרים באשר הם וללמוד כיצד ניתן להתמסר ולהרגיש בבית גם בארה״ב וגם בישראל. לאורך השנים סיקרנו סיפורים גם מכאן וגם משם ורק אנחנו, ישראלים באמריקה, יכולים להבין כיצד יכולים הם להיות שזורים אלו באלו.
בעידן שבו כל אחד מנסה להיות אינדיבידואל, המיקום שלנו מעודד אותנו להתגאות להיות חלק מכלל.
תודה לכל הקוראות והקוראים הנאמנים שלנו, תודה שקראתם, שהתעניינתם, שהצעתם, שהתרעתם, התלוננתם, פירגנתם, שיתפתם ושימחתם.
תודה על עשייה מתמדת ועל קהילה ציונית, יקרה, מחבקת ומחזקת.
נתגעגע.
חיזקו ואימצו.
