את הטור הנוכחי אני כותב בעודי יושב בחנות המפעל של הסניף הישראלי של בן אנד ג׳ריס בעיר יבנה, כ-18 מייל מדרום לתל אביב. המקום הומה אדם בשעת אחר צהריים זו של קיץ ישראלי, יום למחרת ההצהרה מעוררת המחלוקת של מטה החברה בארה״ב, בדבר החרם על מכירת מוצריה, במה שהיא מכנה ״השטחים הפלסטיניים הכבושים״. משיחה עם באי המקום עולה כי רבים אוהבים מאוד את המוצר, המיוצר במפעל הישראלי בקרית מלאכי תחת שם המותג ״בן אנד ג׳ריס״, אולם מאוכזבים מההחלטה, גם אם לא מופתעים ממנה.
חשוב להבין בהקשר זה את תפיסת העולם הישראלית אשר באה לידי ביטוי בדברים שאמר לפני שנים רבות בן-גוריון: ״או״ם שמום ... עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים״. המשמעות היא כי הביקורת הבינלאומית על ישראל היא אינהרנטית לעצם קיומנו, ומלווה אותנו לא רק עם תקומת המדינה היהודית, אלא לכל אורך קיומנו, ואין לייחס לה חשיבות מרובה. האכזבה מהקהילייה הבינלאומית וממה שמכונה ״דעת הקהל״ חוזרת על עצמה בהוויה הפוליטית הישראלית ודוגמאות רבות לה. אחת הבולטות שבהן, אשר באה לידי ביטוי אך לפני חודשים ספורים, היא רצועת עזה. בשנת 2005 מדינת ישראל נסוגה מן הרצועה ופינתה ממנה אלפי מתיישבים ישראלים אשר חיו במקום שנים רבות, ובנו בו ישובים, בתי כנסיות ועסקים משגשגים. עם הנסיגה הכואבת, הציבור הישראלי שמע מסר ברור: הפלסטינים קיבלו הזדמנות אדירה לבנות ישות מדינית משלהם, ״סינגפור של המזרח התיכון״ אמרו לנו. יחד עם זאת, אם חס וחלילה יהיה מצב של תוקפנות טרוריסטית מן הרצועה, תהיה בידי ישראל לגיטימציה בינלאומית חזקה להגיב בכל דרך. כידוע לכולנו, הפלסטינים בחרו לבנות ישות טרור רצחנית ברצועה, אשר מאז הנסיגה רק הסבה כאב לא רק בצד הישראלי של הגבול. ומה קיבלה ישראל בתמורה לרצונה הטוב? לא רק את טרור הבלונים, אלא גם דוחות על גבי דוחות של ביקורת בינלאומית כאילו לא היו הדברים מעולם.
מה הקשר של כל זה לגלידה? זו בדיוק השאלה, אבל גם התשובה. במשך שנים, קמפיין החרם הבינלאומי פועל בזירות שונות לניתוק צינורות החמצן של המדינה היהודית. הם עושים זאת באקדמיה: מול אוניברסיטאות וכתבי עת אקדמיים, בתרבות: מול אמנים ופסטיבלים, בכלכלה: מול חברות ומוסדות פיננסיים, ועל פי רוב נוחלים כישלונות. מי שמכיר את התמונה יודע כי גם חברת בן אנד ג׳ריס, חברה שהווייתה ״הפרוגרסיבית״ ידועה לכל, הייתה מטרה לחיצי הקמפיין במשך שנים רבות. מאמצים רבים נעשו להגיע אל בכירי החברה ולשכנעם להטיל סנקציות על ישראל וליטול חלק בקמפיין נגדה, מאמצים שנכשלו עד השבוע. הזכיין הישראלי של החברה, אבי זינגר, נלחם במטה החברה לכל אורך הדרך, תוך שהוא מתעקש שאין לערבב גלידה ופוליטיקה. המפעל המצליח מפרנס מאות רבות של משפחות בדרום ישראל, תוך עמידה בתנאי עבודה ראויים ויחס טוב לעובדים, פרמטרים חשובים בכלל ובייחוד בעולם הערכים של בן אנד ג׳ריס. זינגר לא הסכים לתנאי החרם בשום צורה ואופן, וכעת עם הצהרת החברה בדבר שינוי מדיניותה, היא גם הודיעה כי עם תום החוזה עם זינגר בסוף שנת 2022, הוא לא יחודש.
אין צורך להיתמם. נושא עתיד השטחים שנוי במחלוקת וכפוף לאפשרויות של מו״מ עתידי בין ישראל והפלסטינים. יחד עם זאת, ולמרות המחלוקות הפוליטיות, הצעד של בן אנד ג׳ריס ראוי לכל גינוי – וזאת למה? בראש ובראשונה משום העובדה שצעד זה מהווה רוח גבית ותמיכה משמעותית לקמפיין החרם נגד ישראל. קמפיין חרמות זה הוא אנטישמי במהותו, אשר שם לו למטרה את עצם קיומה של המדינה היהודית והלגיטימציה שלה בזירה הבינלאומית. לא מדובר במאמצים לבנות גשר בין העמים, אלא ליצור ניכור ושטנה, תוך העמדת חומות של שנאה ותהומות של מחלוקת ביניהם. תנועת החרם מתנגדת לכל צורה של שת״פ ישראלי פלסטיני, ונלחמה בגורמים פלסטינים שניסו לבנות יחסים של כבוד הדדי עם ישראל. היא אינה מבדילה בין שטח כזה או אחר, שכן עבור רבים ממנהיגי תנועת החרם – כפי שגם התבטאו בעצמם – כל ישראל היא שטח כבוש ולפיכך יש להחרים את כולה. זאת ועוד, אותה מנהיגות עצמה הצהירה חזור והצהר על חשיבות מציאת ״פתרון המדינה האחת״ לבעיה הקיימת באיזור, דהיינו מדינה פלסטינית בלבד על חורבות מדינת ישראל, אשר תגיע לסיומה עם מימוש ״זכות השיבה״ של מיליוני ״פליטים״ פלסטינים לשטחה. לו הייתה בן אנד ג׳ריס רוצה באמת לפעול בהתאם לערכיה, היא יכולה הייתה לבחור באסטרטגיה של שיתוף והכללה, לממן בניית גשרים של שת״פ בין ישראל והפלסטינים ולקדם יוזמות של הבנה הדדית. במקום זאת, היא בחרה ליטול על עצמה – במודע או שלא במודע – את תפקיד האידיוט השימושי של תנועת החרם, ולהוכיח כלפי כולי עלמא כי ״הדרך לגיהינום רצופה לפעמים בכוונות טובות״.
זינגר, הזכיין הישראלי הנוכחי של החברה, ביקש – ובצדק – תשאירו את הגלידה מחוץ למחלוקות פוליטיות. דווקא בחום של המזרח התיכון, טוב לה לגלידה שתתמיד בתפקידה לקרר את הצדדים ולא לחמם את האווירה שלא לצורך.
שחר עזאני, יועץ אסטרטגי וסגן נשיא בכיר ברשת JBS, לשעבר דובר הקונסוליה בניו יורק, אוהב ישראל
