גולת כותרת

דבר העורך,
כשהייתי ילד, חלמתי להיות פסיכולוג, כעורך יצא לי להיות אף יותר מכך, ולכן החלטתי להקדיש את המדור לצדדיו השונים של השיגעון.
אתם ואתן מוזמנים להמשיך לשלוח יצירות בכל נושא. מי יודע? אולי אלו יובילו השראה לנושאים חדשים.
בידידות,
יואב

פרק מתוך הספר "סיפור" מאת שחר גבאי

הסיוט הראשון היה בליל 26 בינואר. היום 15 במרס. כלומר, מזה 49 לילות שאני מתעורר מדי לילה, בדרך כלל כשהגוף שלי שטוף זיעה. לא תמיד אני נשאר ער עד הבוקר. היו לילות שבהם הצלחתי לחזור לישון, אבל הם היו מעטים. וממילא כשדבר כזה קורה השינה כבר אינה מוצקה כמקודם. החלומות קשורים כמעט תמיד בחוש הריח או השמיעה: ריח אחד מלוח, נוקב, צורב את הנחיריים ואת עור הפנים; ריח שני מתקתק, חמים, אבל חמקמק ביותר, שמעלה בי זיכרון של ריח תינוקות; ושלישי של זיעה חריפה, שמתקשר אצלי תמיד לדימוי של מרוץ; ובנוגע לשמיעה, שני קולות שאני שומע הם דווקא נהירים ופשוטים: הראשון הוא קול קריאה של שחף, ומשום מה הוא זה שמחריד את שנתי יותר מכול ומבעית אותי אף שבבחינה ערנית ושקולה, כשאני מנסה לשחזר את הצליל בראשי איני מוצא בו שום דבר צורם או בלתי נעים לאוזן, ומה גם שהוא אינו מתקשר אצלי לשום תחושה או חוויה בלתי נעימות; הקול השני הוא קול טריקה של דלת, ככל הנראה דלת מעץ; קול נוסף הוא יללה של חיית בר כלשהי, שאיני מצליח לזהותה. אשר לצלילים אחרים, אני לא מוצא להם כל פשר. אני גם לא זוכר שאי פעם עוררו בקרבי תחושה או תמונה כלשהי. זה נכון אמנם לגבי זמן החלום עצמו, אך בזמן הערות שלי, כשאני מתיר למחשבות לזרום ולעלות בחופשיות, אני מגלה שעל־פי רוב הזיכרון של אותם צלילים מעלה בי את אחת משתי התמונות הבאות: הראשונה היא תצלום שחור־לבן של גבר מרשים, ככל הנראה בשנות הארבעים לחייו, בעל פנים רחבות ועיניים כהות וגדולות, יושב על כיסא נדנדה ומעשן מקטרת. לצידו נראית בחורה צעירה, לבושה בשמלה לבנה שנפרשת עד כפות רגליה היחפות ובסוודר קצרצר שעוטף ברישול מחושב את גופה. את פניה, שמופנות הצידה, לא רואים בבירור. התמונה השנייה דינמית יותר: היא מתחילה במעין גניחה של ילד קטן, בן שלוש או ארבע, שישן במיטה צרה מחופה בסדין לבן, ראשו נח על כרית וגופו מכוסה עד הצוואר בשמיכה לבנה, מעוטרת ירחים מחייכים, וממהרת להתחלף, אחרי שהילד גונח, בחלל ריק ואין־סופי. ואז תחושה של נפילה בחלל הפתוח. לא רואים כלום וגם לא מגיעים לשום מקום. 

אני בן 39. מזה שמונה שנים שאני עובד כפסיכולוג במכון ר' לבריאות הנפש בפרברי העיר ד', נשוי כבר עשור לשרה, רופאת ילדים, ויש לי שתי בנות, דריה, בת שבע, והצעירה, מאיה, שלפני חודשיים חגגנו לה יום הולדת שלישי. יש לנו בית בן שתי קומות, מרוּוח ונעים, חצר קדמית מטופחת (שביל חצץ מסותת, שני עצי תפוז קטנים מימין ומשמאל לשער הכניסה) וחצר אחורית שהיא כעין בוסתן פרא צנוע שבו אנחנו מגדלים ירקות ותבלינים, מקור לגאווה בכל ארוחה משפחתית. הבית שלנו ממוקם במושב קטן (רק 297 תושבים), מרחק ארבעים דקות נסיעה מהעיר הגדולה. בקיצור: אני חיי חיים נוחים ופשוטים, אף־על־פי ששום דבר בראשיתם לא היה פשוט, וכאן, על מנת שנוכל להתקדם, עליי לחזור אחורה בזמן, אל שנות הילדות וההתבגרות שלי, שבהן טמון זרעו של הסיפור. 

הספר ראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2021. 
שחר גבאי הוא סופר ומוסיקאי, נולד בתל אביב וכיום מתגורר בזנזיבר. עובד כמנחה סדנאות כתיבה ועורך בבית אצ"ג בירושלים. הוא למד מוסיקה, פילוסופיה וספרות. שלושה ספרים שלו ראו אור עד כה: 'סיפורו של סול' (הוצאת ברנש 2014), עיבוד ספרותי למחזה בעל אותו שם פרי עטו שהועלה בתיאטרון החאן שנתיים קודם לכן; 'הגלגול' (הוצאת בית אורי צבי גרינברג ,בתוך 'ירושלים החדשה – בין אוטופיה לדיסטופיה', 2018), וספרו השלישי, 'סיפור' (הוצאת כרמל 2021) שראה אור לפני כחודשיים וחצי. בנוסף ראו אור מספר סיפורים קצרים שלו שפורסמו ב'המוסך', 'צריף', ו'מנשר לאמנות', כמו גם מספר מאמרים שהתפרסמו ב'הארץ' או ב'שיחה מקומית'.

ארץ השיגעון / רחל אשד

אֶרֶץ הַשִּׁגָּעוֹן מִשְׂתָּרַעַת בְּרֹאשִׁי.
יֵשׁ שָׁם נוֹף, מֻכְרָח לִהְיוֹת.
מִישׁוֹרִים, נְהָרוֹת, אֲגַמִּים,
הָרֵי-גַּעַשׁ מְלֻכְסְנֵי בְּלוֹרִית וְנַעֲלַיִם.
בְּכָל מָקוֹם פְּזוּרִים זוּגוֹת נַעֲלַיִם
אִי הַסֵּדֶר מְשַׁוֵּעַ
צָרִיךְ הַרְבֵּה שָׁנִים לְסַדֵּר
וּכְשֶׁהַנַּעֲלַיִם תֻּפְנֶינָה לְאוֹתוֹ כִּוּוּן
חַרְטוֹמִים זְקוּרִים, תַּאֲוַת-רִיצָה
בִּלְתִּי נִמְנַעַת, הַאִם פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָּבָר לָלֶכֶת מִשָּׁם
לְאָן
שָׁנִים שֶׁל הָרֶגֶל הָפְכוּ אֶת הַנּוֹף, כָּל גִּבְעָה וְחָרִיץ תָּמוּהַּ
לְמֻכָּר כִּבְהוֹנוֹת כַּף-יָדִי (סִבּוּב עָדִין עַל הָרַקּוֹת
וּלְהַרְפּוֹת, הִיא הִסְבִּירָה)
הִתְרַגַּלְתִּי, מָה לַעֲשׂוֹת
הַזְּמַן עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ
לְפָחוֹת אֲנִי לֹא לְבַד שָׁם, בְּאֶרֶץ הַשִּׁגָּעוֹן
בְּרֹאשִׁי, גַּם אַתָּה שָׁם אָדוֹן
גַּם אַתְּ גְּבֶרֶת, אִם הִגַּעְתֶּם עַד הֵנָּה
אִם אַתֶּם יוֹרְדִים לְסוֹף דַּעְתִּי אוֹ לִתְחִלָּתָהּ
כִּי בִּתְחִלָּה הָיִיתִי רַק אֲנִי לְבַד כְּמוֹ צֶלַע חַוָּה רֵיקָה וַחֲלוּלָה
עַד שֶׁפָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי וְרָאִיתִי לֹא עֵדֶן לֹא תַּפּוּחַ
מַרְקִיב, אָדָם, נָחָשׁ, אוֹ מָה-שְׁמוֹ שֶׁמְּפַקֵּד עַל הַכֹּל
מָה שֶׁרָאִיתִי הָיָה עֲרָפֶל סָמִיךְ חֲלָבִי וְאֶתְכֶם
גּוֹחֲנִים סְבִיבִי לוֹחֲשִׁים: "מִסְכֵּנָה זֹאת, מְשֻׁגַּעַת"
אַתֶּם אִתִּי?
אִם לֹא אִבַּדְתֶּם אוֹתִי בְּאַחַד מִפִּתּוּלֵי הַדֶּרֶךְ
בְּאֶרֶץ הַשִּׁגָּעוֹן בְּתוֹךְ רֹאשִׁי
וַדַּאי תָּבִינוּ שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלַתְכֶם.
לֹא הָיִיתִי שָׁם, אָדוֹן, גְּבֶרֶת, אֵיזֶה הַר גַּעַשׁ
לֹא מְתֻכְנָן, הֵקִיא אוֹתִי
עִם כָּל הַלַּבָּה שֶׁנִּרְאֵית כְּמוֹ פּוּךְ רַכָּה וּמַחְלִיקָה
הָלַכְתִּי לִי תּוֹעָה מֻקֶּפֶת וְאָמְרוּ
שֶׁאֲנִי חֵרֶשֶׁת. לֹא שָׁמַעְתִּי מָה אָמְרוּ, עָשׂוּ, הָזוּ, יָדְעוּ, לֹא יָדְעוּ
וְהָיָה אִכְפַּת לַמְרוֹת שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁלֹּא
אִכְפַּת לְכָל קוֹץ קָטָן (בַּנַּעַל) בְּאֶרֶץ הַשִּׁגָּעוֹן הַגְּדוֹלָה
אֲשֶׁר בְּתוֹךְ רֹאשִׁי
וְהַשְּׁתִיקָה אֲשֶׁר שָׁתַקְתִּי עַד כֹּה הִיא מֵרַחֲמִים
שֶׁהָיוּ לִי עַל עַצְמִי.
הַמָּגֵן שָׁקוּף, אָמַרְתִּי כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם,
דַּבְּרִי.

רחל אשד - משוררת, סופרת, ציירת ומאיירת, תושבת מנחמיה, פרסמה עד כה ששה ספרי שירה, בגינם זכתה בפרס אקו"ם על השני, בפרס ברנשטיין על השלישי ובפרס ראש הממשלה על מכלול יצירתה. שיריה הופיעו בשתי אנתולוגיות, בכתבי-עת בארץ ובארה"ב ובאתר ליריקה. ספרה השני, 'הבטחות קטנות', ראה אור בארה"ב בשנת 2006 בתרגומו של דויד קופר.    סיפוריה מתפרסמים מעת לעת באתר יקום תרבות, שם היא משמשת כיום כעורכת לשונית. הציגה מעבודותיה בשתי תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות אחדות.                     
בקיץ 2020 השתתפה בתערוכת ציור בינלאומית בפולין.
 
סינדרום ירושלים  / יוחאי סופר

לֹא נוֹלַדְתִּי בָּךְ 
וְלֹא אֶקָּבֵר בָּךְ. 	

עָשִׂיתִי פַּעַם אָהֲבָה בְּאֶחָד מִבָּתַּיִךְ
קֹר וְשִׁירַת מִתְפַּלְּלִים בָּקְעוּ אֶת הַקִּירוֹת
חָדְרוּ פְּנִימָה
הִתְעַרְבְּבוּ עִם חֹם גּוּפֵנוּ
אַהֲבָתֵנוּ הָיְתָה גַּסָּה כְּאַבְנֵי בַּזֶּלֶת. 	

פַּעַם כִּמְעַט שֶׁאִבַּדְתִּי בָּךְ אֶת שְׁפִיּוּתִי
דָּוִד נִגְלָה לִי בְּדֶרֶךְ הָעֹפֶל וְאָמַר "אַתָּה הַנִּבְחָר"
חָשַׁבְתִּי שֶׁאוּכַל לִצְעֹד דֶּרֶךְ שְׁעָרַיִךְ
כְּמוֹ צָבָא עָצוּם 
לִכְבֹּשׁ אֶת הָעוֹלָם.
גֶּשֶׁם הֵחֵל לָרֶדֶת 
וְכָל חַיָּלַי בָּרְחוּ לִתְפֹּס מַחֲסֶה.   

יוחאי סופר - נולד בשנת 1975 בעפולה. עורך דין במקצועו ובעל תואר שני במשפטים. אב לבת ושני בנים ומתגורר כיום עם בת זוגו בפתח תקווה. פרסם בשנת 2021 את ספרו הראשון "אני עיירת פיתוח" (הוצאת קתרזיס). שיריו פורסמו בעיתונות הכתובה והדיגיטלית, בכתבי עת וברדיו.

הפסיכיאטרים המשוגעים / שז עוז

"הַפּוֹסְט טְרָאוּמָה נִגְרְמָה כְּתוֹצָאָה
מֵהִתְעָרְבֻיּוֹת הַפְּסִיכִיאָטֶרִים", אֲנִי מְאַבְחֶנֶת אֶת עַצְמִי
וּמְכַרְבֶּלֶת אוֹתִי
לִישֹׁן עוֹד לִישֹׁן
עַד כְּלוֹת כָּל הַפְּסִיכִיאָטֶרִים הַמְּשֻׁגָּעִים.

שז - משוררת, סופרת, מחזאית, מוזיקאית. נולדה ב 1959. מנחה סדנאות כתיבה, עורכת שירה ומלווה בכתיבה. ספר השירה שלה "ריקוד המשוגעת" ראה אור ב1999. פרסמה גם שלושה ספרי פרוזה. אחד מהם, "הרחק מהעדרו", עובד לקולנוע בבימוי קרן ידעיה. שלושה מחזות פרי עטה הועלו לבמות. מבצעת ושרה בשני אלבומים מוזיקליים המבוססים על ספריה: "ריקוד המשוגעת" עם הגיטריסט מירק פדרנקו (2000), ו"להחזיר את הפיות" בהלחנת ויחד עם יונתן בר-גיורא. כלת פרס רון אדלר לשירה ופרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול.


אִי נְעִימוּת / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

הוּא פִּיל. הַמְּשׁוֹרֵר נָפִיל. 
וּמָה עוֹשִׂים פִּילִים? דּוֹרְסִים הַכֹּל אֲפִלּוּ
בְּלִי לְהִתְכַּוֵּן. אָז הוּא אָמַר. זוֹ לֹא 
תּוֹרָה מִסִּינַי. הוּא קָרָא
אֶת הָעֵדוּת וּרְאוּ זֶה פֶּלֶא:
הָיְתָה אִי נְעִימוּת. לֹא כָּל הָאָמָּנִים כָּאֵלֶּה
נְעִימִים: רֻבָּם אַף דּוֹחִים: הַנָּעִים
לְאַחַת אֵינוֹ לָאַחֶרֶת נָעִים.
וְהַמְּשׁוֹרֶרֶת שֶׁיָּרְדָה מֵהַפַּסִּים
עָלְתָה לְבַסּוֹף עַל הַשּׁוּרָה הָאַחֲרוֹנָה:
"אֲבָל מָה תַּעֲשֶׂה לְעֵת זִקְנָה?"

תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי הוא מְשורר וּמיסטיקן בן-הגליל [1970], חֲבֵר אגודת הסוֹפרים העִברים, מתגורר בחיפה. בָּחַר אֶת שְמו בעִקבות תוֹת הֶרְמֶס האטלנטי-מִצרי. בְּרָמה אחֶרת, מחפשׂ אַחַר הבריאוּת, בַּדרך הכּירונית שֶל לימוד והוראה. פִּרסם אֶת סֵפר-שִיריו הראשון ('בַּשָּׁחֹר הַקַּר הֶעָמֹק שֶׁל הַלַּיְלָה') ב-2003. 

קְשׁוּרִים בַּמַּחְלָקָה הַסְּגוּרָה שֶׁל הַחַיִּים / איה רוזנווסר רבין

מִי יִקְבַּע בְּרִיאוּת נַפְשִׁית
סְטַנְדַּרְט מְגֻחָךְ שֶׁל שְׁפִיּוּת
בְּעוֹלַם מְטֻרְלָל
מְנַצֵּחַ מִי נִשְׁאָר נוֹרְמָלִי בֵּינוֹת טֵרוּף
כֻּלָּם מְנַסִּים לְהַחֲזִיק רֹאשׁ מֵעַל הַמַּיִם
אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ אִם אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים אֶת זֶה נָּכוֹן
גַּם מָחָר נָקוּם
נִקַּח אֶת הַכַּדּוּר

איה רוזנווסר רבין, ילידת 1980 שיריה מתפרסמים תדיר בכתבי עת ועל במות שונות.                                  
פושטקית, כל היתר עדיין בבירור.

פשוטת עור / טלי וייס

אֲנִי מוֹדָה, נִדְחַפְתִּי לְאוֹתָם הַמַּעֲשִׂים
לֹא הָיִיתִי בְּדַעְתִּי, שׁוֹמֵעַ,
לֹא הָיִיתִי אֲנִי
וְלַמְרוֹת זֹאת לִבִּי הָיָה נָקִי
הָיִיתִי בְּטוּחָה כִּי אֲנִי קַשּׁוּבָה לְקוֹל
הָאֱלֹהִים וּמְקַיֶּמֶת מִצְוָתוֹ
אֵיזֶה שִׁגָּעוֹן
סְלַח לִי, נוֹתְרוּ בִּי שְׁיָרֵי מְצוּקָה
הֶרְגֵּלִים קְטַנִּים שֶׁל מַחְשְׁבוֹת שָׁוְא
וּמַעֲשִׂים פְּזִיזִים וִיהִירִים.
נִדְמֶה כִּי הָעוֹלָם לֹא מִתְרַגֵּשׁ מִן הַשִּׁנּוּי
שֶׁחָל בִּי, בְּעֵינַי, בְּעֵינַי הָרוֹאוֹת
וְאַף לֹא הֵעַזְתִּי לִפְרֹט אוֹתוֹ בְּגָלוּי
אֲבָל כְּמוֹ עֶבֶד
אֲנִי שָׂבָה אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ נַעֲשׂוּ הַפְּשָׁעִים
לְלֹא שַׁלְשְׁלוֹת עַל יָדַי 
הֲרֵי הַמּוּכָנוּת הַזּוֹ לִפְגֹּעַ בְּעַצְמִי
טְבוּעָה בִּי מִיּוֹם הִוָּלְדִי
אַשְׁרַי שֶׁאֲנִי מְסֻגֶּלֶת לְקַבֵּל אֶת עַצְמִי
כָּךְ, מְצֻלֶּקֶת. אַל תַּחְשֹׁב
שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת עַצְמִי, לֹא
יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת לִישֹׁן וּלְבַקֵּשׁ
לֹא לָקוּם, לֹא לִרְאוֹת שֶׁמֶשׁ, לֹא לָדַעַת.
וְהַקִּנְאָה, הוֹ הַקִּנְאָה, הִיא
שֶׁדָּחֲפָה אוֹתִי לְאוֹתָם מַעֲשִׂים.
אֲנִי חֲשׂוּפָה כָּעֵת לָרְגָשׁוֹת הַדַּקִּים בְּיוֹתֵר
פְּשׁוּטַת עוֹר, הַפְּנִים רוֹטֵט 
וְכָמֵהַּ. אֲנִי מוֹדָה, 
אֲנִי נֶהֱנֵית מִזֶּה
וְגַם אָז, כְּאֵב הָיָה עֹנֶג מְטֹרָף
כְּמוֹ הַסַּם הֶחָזָק בָּעוֹלָם.

מתוך: "דבר מה נעלם"

טלי וייס – משוררת ילידת 1977, תושבת רמת ישי, עורכת ספרים, מנחה לכתיבה יוצרת, עורכת כתב עת מקוון לשירה "קֶפֶל". בעלת תואר שני בספרות בתוכנית לכתיבה יוצרת מאוניברסיטת חיפה. פרסמה שישה ספרי שירה, האחרון שמו "דבר מה נעלם" (עמדה, 2021).

הזדמנות / נירית צור מגיד

שְׁפִיּוּתִי מָאֲסָה בִּי.
הִיא יָצְאָה מִגּוּפִי
אֲחֻזַּת דִּבּוּק,
וּבָרְחָה לִשְׂדוֹת זָרִים,
כָּל עוֹד נַפְשָׁהּ בָּהּ.
נוֹתַרְנוּ רַק אֲנִי וְהַשִּׁגָּעוֹן.

שִׂמְחָתוֹ לֹא יָדְעָה גְּבוּל,
כְּשֶׁהָעָנְקָה לוֹ 
הִזְדַּמְּנוּת יְקָרָה מִפָּז,
לְהַעֲמִיק אֶת יַחֲסֵי הַקִּרְבָה

שְׁפִיּוּתִי מָאֲסָה בִּי.
הִיא יָצְאָה מִגּוּפִי
אֲחֻזַּת דִּבּוּק,
וּבָרְחָה לִשְׂדוֹת זָרִים,
כָּל עוֹד נַפְשָׁהּ בָּהּ.

נוֹתַרְנוּ רַק אֲנִי וְהַשִּׁגָּעוֹן.

שִׂמְחָתוֹ לֹא יָדְעָה גְּבוּל,
כְּשֶׁהָעָנְקָה לוֹ 
הִזְדַּמְּנוּת יְקָרָה מִפָּז,
לְהַעֲמִיק אֶת יַחֲסֵי הַקִּרְבָה
בֵּינֵינוּ.

נירית צור מגיד - אשת חינוך מיוחד (בעברי יועצת חינוכית, כיום משמשת כמורה לתלמידים מתבגרים על רצף האוטיזם). בעלת תואר M.A בייעוץ חינוכי, מוסמכת בתחום הקאוצ'ינג וקידום אורח חיים בריא.  מאז חודש מרץ האחרון התחלתי לפרסם את שיריי, וחלקם אף זכו להתפרסם בכתבי-עת דיגיטליים שונים. "כותבת וכותבת וממטירה שירים". 
 
יְצִיאַת חֵרוּם / עדי סגל ויסברגר

תֶּכֶף אָשׁוּב
הִתְנַדְנֵד לוֹ הַשֶּׁלֶט עַל דֶּלֶת דַּעְתִּי
מִמֶּנָּה יָצָאתִי
לְהִתְפַּקֵּעַ
לְהִשְׁתַּגֵּעַ
לִצְרֹחַ
לִבְרֹחַ
לָלֶכֶת מַהֵר
לָלֶכֶת 
לְאַט
לִשְׁאֹף
לִנְשֹׁף
לִשְׁתֹּק
לִשְׁקֹט

וְלַחְזֹר

עדי סגל ויסברגר  - אשת משפחה, בעלת קליניקה לריפוי בעיסוק אופטימי לילדים, אבחון טיפול והדרכה מרצה בתחומי התפתחות הילד אוהבת מילים, צבעים ,טבע ועיניים טובות ואת השילוב המופלא של פשטות ועומק.

שירי פרידה מאורית / קרן קולטון 

אוֹרִית בָּחֲרָה לִנְטֹשׁ אוֹתָךְ
בַּנְּקֻדָּה שֶׁבָּהּ אַתְּ הֲכִי זְקוּקָה לָהּ.
זֶה כְּבָר קָרָה בֶּעָבָר
עִם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים
מִסְפַּר פְּעָמִים.
זֶה סִפּוּר שֶׁחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ
שׁוּב וְשׁוּב.

אוֹרִית בָּחֲרָה לְהַעֲלִים אוֹתָךְ מֵחַיֶּיהָ,
לִמְחֹק כָּל זֵכֶר שֶׁלָּךְ,
לִסְגֹּר אֶת כָּל עֲרוּצֵי הַתִּקְשֹׁרֶת,
לַעֲשׂוֹת כְּאִלּוּ אֵינֵךְ,
כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא הָיִית.

אֵין דָּבָר כּוֹאֵב יוֹתֵר

קרן קולטון - ילידת 1996. לומדת לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. שיריי התפרסו בכתבי עת שונים דוגמת לכל הרוחות, הו!, סלונט, על השפתיים, ובעיתונים הארץ, ידיעות ומעריב.