בארה״ב חוגגים את חודש המורשת ההיספנית המוקדש באופן מסורתי לחגיגה וההנצחה של התרבות והמורשת ההיספנית כבר שנים ארוכות. בשנת 1968, הכריז נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון על ה- 15 בספטמבר כתאריך שמידי שנה יוקדש לשבוע המורשת ההיספנית. עשרים שנה מאוחר יותר, כשהיה ברור שהמורשת ההיספנית הופכת לחלק מאוד מרכזי בתרבות האמריקאית, הכריז הנשיא רונלד רייגן על הרחבת השבוע לחודש שלם.
חודש המורשת מתחיל ב-15 בכל ספטמבר, יום העצמאות של גואטמלה, הונדורס, אל-סלבדור, ניקרגואה וקוסטה ריקה. ב-16 ו-18 בספטמבר, מקסיקו וצ׳ילה חוגגות כל אחת, את יום העצמאות.
מאז רייגן, אוכלוסיית ההיספנים בארה״ב גדלה למימדים אדירים. על פי נתונים שהתפרסמו ממפקד האוכלוסין רק בחודש שעבר, נראה שאוכלוסיית הלבנים הלא-היספנים בארה"ב התכווצה בעשור האחרון, בפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקנית.
על פי הנתונים האחרונים, הקהילה הלבנה הלא-היספנית בארה"ב נותרה אמנם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באמריקה, אך שיעורה היחסי הצטמצם בין 2010 ל-2020 ב-8.6%, ועומד על 57.8%, השיעור הנמוך ביותר עבור לבנים מאז ומעולם בארה"ב.
השורשים מהוואנה
קשה לדבר על המורשת ההיספנית בארה״ב מבלי לשים דגש על הקהילה הקובנית. הקהילה הקובנית, בעיקר במיאמי, מהווה את אחת הקהילות הדומיננטיות והמשפיעות ביותר בהנצחת המורשת ההיספנית בארה״ב.
ההשפעה הקובנית מתקשרת כמעט באופן אינסטינקטיבי למילה ״שפע״, ואכן מייק בזוס, האבא של האיש העשיר ביותר בעולם: ג'ף בזוס, הגיע לפלורידה מקובה בשנת 1962 כשהוא רק בן 16, כחלק מתוכנית ״פיטר-פן״ אותה תיארנו בסדרת הכתבות המיוחדת לחודש המורשת ההיספנית בארה״ב.
בפלורידה השתכן בזוס במשך שלושה שבועות במחנה המעבר ״מחנה מתקומבה״ (Camp Matecumbe) אשר פעל בפלורידה בין השנים 1960-1965. ממקום זה, מייק בזוס, כמו קובנים צעירים נוספים, נשלח למשפחה אומנת.
קובנים בגילאים בוגרים יותר שהגיעו לארה״ב התיישבו בעיקר באזור מגורים בפרברי פלורידה שנקרא הילייה, ובמה שהיום כבר מכונה ״הוואנה הקטנה״ במיאמי, עם המרכז המוכר של רחוב 8.
לאורך השנים ועם השתלבותם והובלתם בקהילה המקומית, עברו חברי הקהילה גם לאזור מיאמי ביץ׳.
שם, הכרתי את שכני, חסוס (ישו בעברית). הוא עזב את קובה קצת אחרי עלייתו של פידל קסטרו לשלטון. חסוס תיאר לי את ילדותו המופלאה באי, שלדבריו שינה את אופיו מיד אחרי החלפת השלטון. במיאמי אפשר לפגוש את הקובנים בכל מקום והסקרנות סביב התרבות שלהם והעבר ממנו הם נסו, עולה ככל שנחשפים לתרבות והייחודיות שהביאו עימם לארה״ב.
ביקור מרתק בביתו של הסופר ארנסט המינגווי בקי-ווסט, יוביל אותכם, כמו שהוביל אותי, עד לקובה עצמה. המינגווי בילה תקופות ארוכות מחייו בקובה. ביתו השני, למעשה, ממוקם בהוואנה, בירתה. הוקסמתי מהסיפורים על הסופר הנודע וחיבתו הרבה למקום.
היאנקים באים
מהרגע שבו החליטו אובמה וקסטרו לחדש את היחסים בין ארה״ב וקובה, החל לתקתק שעון הזמן שהפך את האי הקריבי לשריד האחרון לקומוניזם. זה קרה בדצמבר 2014. במרחק של ארבעים דקות בלבד ממיאמי. המורשת ההיספנית שהוטמעה כל כך מהר בארה״ב ניכרת כאן במלוא הדרה, על הטוב ועל הרע.
שיטוטים בסמטאות הוואנה מזכירים כבר גם את הסימטאות של מיאמי. בביקורי בהוואנה הגעתי לקאזה (הבית של גרסיאלה (Graciela Hos Dedaje). נמשכתי למלון הביתי הקטן, מרוצף באריחים בסגנון ים תיכוני. גרסיאלה קיבלה את פניי בחביבות רבה והובילה אותי לחדר שקט ונקי. ממול ממוקם הג'ין בר בבעלותו של בחור קובני בשם יוליוס קיסר. אם תבחרו לבקר, אל תוותרו על מנת הקרפצ'יו טונה, סלט העגבניות עם הבצל הסגול, ולקינוח – עוגת הלימון. שיחה קלה עם יוליוס קיסר מגלָה שהקובנים, למרות מגבלות הגלישה באינטרנט שמכתיב השלטון, מעוּרים בתחומים תרבותיים-אינטלקטואליים מגוונים, מעבר לקפה וריקודי סלסה.
בסמטאות הוואנה העתיקה, מרצפות שבורות, ערמות עפר ובורות נראים בכל עבר. בתים רעועים, חלקם הרוסים, כביסה מתנופפת ברוח בשלל צבעים שמוסיפים קסם מיוחד למקום.
מאחד מחבלי הכביסה אני מבחינה ב״גויאברה:״ חולצה גברית לבנה מבד כותנה או פשתן שקובנים לובשים בעיקר לחתונות ולאירועים. החולצה המסורתית מעוטרת בשתי שורות אנכיות של קפלים זעירים התפורים בצפיפות זה לזה לאורך חלקה הקדמי והאחורי של החולצה. שני כיסים גדולים מתנוססים בחזית החולצה. אני מזהה את החולצה מכיוון שחסוס, השכן ממיאמי נוהג ללבוש אותה באירועים מיוחדים. כמו קובנים רבים במיאמי, חסוס יכול היה לקנות את החולצה בעיר שנים רבות לפני שג׳ף בזוס המציא את שירות ״אמזון.״ מעניין לגלות שמי שנקרא ״מלך ה״גוייאברה״ במיאמי, העיר בה החולצה עדיין משמשת קובנים רבים כמו חסוס, הוא לא אחר מג׳ורג פלדנקרייז, יהודי קובני שהגיע למיאמי בגיל עשרים, כשנה לאחר עלייתו של פידל
קסטרו לשלטון.
לראיון אישי מיוחד, אני מגיעה לוילה הענקית שלו במיאמי ביץ וכשהדלת נפתחת, נחשף מולי פסל של פרננדו בוטרו, היהודי הקובני המפורסם.
ג׳ורג מספר שבאותם ימים, כשהיה מהגר צעיר במיאמי, לא פעם מצא עצמו בלי כסף לקנות אוכל. היום הוא בעל חברת המותגים לאופנה ובשמים בשם ״פרי אליס,״ על שמו של מעצב הבגדים פורץ דרך באופנת גברים, ששיחק בעיצובים שלו בפרופורציות בסמלים קלאסיים כגון סוודר צמות, שעיצובו גם הוא בהשראת הפסים ב״גוייאברה,״ המסורתית.
ג’ורג פלדנקרייז הוא עוד סיפור הצלחה של יוצאי קובה שהשתקעו במיאמי. הוא מספר לי ששמו האמיתי הוא בעצם גדליה. בשלב מסוים בקריירה שלו, אחד מבעלי העסקים מתקשה לבטא שמו, וקובע: ״מהיום שמך ג׳ורג.״ הוא ממשיך ומספר שבתחילת דרכו נהג לבלות שעות בספריית ״משרד המסחר והתעשייה״ בעיר. ״רציתי לברר מה המוצרים הכי נמכרים בארה״ב״, הוא מסביר. כשאני שואלת אם יש קרבה משפחתית לממציא המפורסם של שיטת פלדנקרייז, אגב, הוא ממהר להודות שכן.
ביקור בחדר העבודה שלו חושף צילומים שלו עם מנחם בגין ועוד ראשי ממשלה בארץ ובעולם. אין ספק שמיאמי האירה פניה לאדם כמו פלדנקרייז, וכמוהו לרבים נוספים מבני הקהילה הקובנית שהצליחו להוביל לארה״ב חדשנות תוך שמירה אדוקה למסורת מעבר לים.
ההשפעה הקובנית במיאמי אינה פחות מורגשת מההשפעה האמריקאית בקובה, לפחות זכרונות ממנה. ברחובות הוואנה שבקובה, ניתן לראות מכוניות פאר אמריקאיות ישנות, זכר לימים היפים של קובה אי שם בשנות החמישים של המאה העשרים, אז הייתה קובה עיר השעשועים של אמריקה והחצר האחורית של העולם התחתון האמריקאי. בשנים אלו הסופר הנודע ארנסט המינגווי נהג לבלות תקופות ארוכות באי. בזכות ביקוריו התכופים בבר בשם אל-פלורדיטה, מסעדת-הבר שבה נהג ארנסט המינגוויי לשתות דאקירי.
חילופי תרבויות בין קובה לארה״ב ממשיכים לבעבע באספקטים שונים. במרחק הליכה מהבר, מתנוססת כיכר הנושאת את השם "סנטרל פארק", ובה ממוקמים מלונות יוקרתיים בעלי חשיבות היסטורית.
הפארק משקיף על פסלו של חוסה מארטי (Jose Marti), משורר ולוחם חופש שהיה מהשמות הבולטים של המורשת ההיספנית בארה״ב. הפסל עשוי ברונזה וגרניט, יצירתה של האמנית הניו יורקית אנה וון-הייאט הנטינגטון שבנתה אותו כשהיא בת שמונים ושתיים. חובבי ספורט נוהגים להתאגד סביבו כדי לנהל שיחות סוערות בענייני בייסבול.בגבו של הפסל ניצב מלון אינגלאטרה. ברחבת המלון ממקום קפה לוּבר ובר שבו ניתן להאזין למוסיקה חיה ולשתות מוחיטו. בסמוך נמצא גם אחד המלונות המפורסמים ביותר בכל האיים הקריביים הוטל פארק סנטרל (Hotel Park Central). לא רחוק משם, הוטל סביליה (Hotel Sevilla) ששווה ביקור ולו בשל העבר הצבעוני שלו, תצלומי שחור לבן של גיבורי המאפיה האמריקאית המעטרים את קירותיו. אל קפּונה, מספרים, שכר בו פעם את כל הקומה השישית. הסופר גרהם גרין מיקם בחדר מספר 501 של המלון את עלילת הנובלה שלו, "האיש שלנו בהוואנה".
מוחיטו בלי המינגוויי
ברחובות הוואנה העתיקה הארכיטקטורה לא פחות ממדהימה. היא כוללת שילוב של סגנון נאו-קלאסי, מוֹרי, קולוניאלי ובארוק. הרחובות סואנים. בתי הקפה הפזורים בכל פינה מציעים קפה קובני משובח: אספרסו קצר, חזק וממותק. שדרת פסיאו דה-מרטי שאורכה קילומטר אחד, מובילה מהסנטרל פארק למרינה. לאורכה ניצבים בתים בהם התגוררו בעבר המשפחות האריסטוקרטיות של הוואנה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה ורבות מהן כבר העבירו את השושלת המפוארת שלהן לארה״ב.
לאורך השדרה בליווי אוֹזְבָּלְדוֹ, מדריך תיירים מקומי, אני עוברת דרך חמש הכיכרות הידועות של הוואנה העתיקה שאליהן מגיעים דרך רחובות מרכזיים. בראשונה שבהן, פלאסה ויאחה (Plaza Vieja), פעל בעבר שוק אוכל מקורה. סביבו מבנים מעוצבים בסגנון בארוק. בפינה הצפון-מזרחית של הכיכר ניצב בניין גבוה בשם קמרה אובסקורה. על הגג הוצבה מצלמה הנעה במעגל ומציגה את הוואנה כולה מעל מסך ענק, בהגדלה פי שלושים לערך.
כיכר העצמאות (Plaza de la Revolution) היא הגדולה בין כיכרות הוואנה, ובה נערכים טקסים ממשלתיים. היא מוקפת בבניינים ממשלתיים כדוגמת הספרייה המרכזית, התיאטרון ופסל השיש המרשים של חוסה מרטי, המתנשא לגובה שמונה-עשר מטרים. מרטי נחשב לגיבור הלאומי של קובה, בזכות המאמרים שכתב ופעילותו הפוליטית כנגד השלטון הספרדי במאה התשע-עשרה. מאחורי הפסל נמצא מוזיאון העצמאות (Museo de la Revolucion), שנבנה ב-1920. חדריו השונים מוקדשים לתקופה הקולוניאלית, מאז המהפכה ועד היום.
בכיכר הקתדרלה (Plaza de la Cathdral) ניצבת הקתדרלה המרשימה בעיצוב בארוק. חצי בלוק מערבה ממוקם הבר לה-בודגיתה דל מדיו (La Bodeguita del Medio), בו נהג המינגוויי לשתות מוחיטו. המוחיטו יקר מדי ולא משובח, אולם אוסף התמונות של מפורסמים שישבו במקום, בצד חתימותיהם על הקירות, שווה ביקור. כדאי להגיע לשם השכם בבוקר, לפני שהתיירים מציפים את המקום.
כיכר סן-פרנסיסקו (Plaza San Francisco) קרויה על שם סן פרנסיסקו דה אסיס, הקדוש המעונה הנוצרי שנודע בזכות אהבתו לבעלי חיים. פה נמצאת אחת הכנסיות המעוטרות ביותר בקובה. בשבתות, בשעה שש אחר הצהריים, ובימי ראשון בשעה אחת-עשרה בבוקר, נערכים בה קונצרטים הפתוחים לקהל. בחוץ ממוקם פסל ברונזה של אל-קַבַּלֶרוֹ דה-פריס, הג'נטלמן מפריז (El Caballero de Paris) שהגיע בגיל שתים-עשרה להוואנה מספרד ונודע בשל השיחות הפילוסופיות שניהל עם אורחים ושבים ברחובות הוואנה. הקובנים מאמינים שנגיעה בזקנו של הפסל מביאה מזל טוב.
בית המלון אמברוֹס מונדוס (Hotel Ambos Mundos) שקירותיו החיצוניים צבועים בוורוד עתיק, משמר כפי שהוא את החדר שבו שהה ארנסט המינגוויי כשכתב את הספר "למי צלצלו הפעמונים". על גג המלון פועל בר, המשקיף על העיר העתיקה. מדרחוב בשם קַלֶה אוֹבּידפּוֹ (Calle Obispo), המחבר בין כיכר הַרמנס לבין הסנטרל פארק, נחשב לרחוב המרכזי לשופינג בהוואנה.
היעד: טרינידד
לטרינידד אני נוסעת בליווי ארנסטו הנהג. הוא בן שבעים ושתיים ומספר שהיה חייל לשעבר בצבאו של פידל קסטרו. הסיפורים שלו דומים לסיפורים שמספרים לאורך השנים הקובנים במיאמי. אנחנו עוצרים בסיינפואגוס (Cienfuegos) – "הפריז של קובה". הקולוניאלים הצרפתים הגיעו לכאן בשנת 1819 ובנו בתים בסגנון ניאו-קלאסי.
במרחק חמש שעות משם, תגלו את טרנידד, העיירה הקסומה והרומנטית, הנמצאת על החוף הצפוני של קובה. היא בנויה בסגנון ספרדי קולוניאלי, האופייני למחצית המאה השמונה-עשרה והוכרזה על ידי יונסקו כאתר מורשת עולמי.
הרחובות מרוצפים באבנים קטנות, באווירה קסומה, בין סמטאות צרות. העיירה הייתה אחת משלושת המרכזים הגדולים ביותר בקובה לייצור סוכר. הרווחים העצומים שהניב הסוכר, רווחים שהלכו והתעצמו עם המצאת משקה המוחיטו שכולל סוכר, העשירו את תושבי המקום, ומימנו את סגנון הבנייה המקומי.
כל רחובות העיירה מתנקזים לכיכר מיור (Plaza Mayor) השלווה בלב המרכז ההיסטורי של העיר. מומלץ להסתובב ברחובות, להכיר את בתי הקפה והמסעדות, לשכור אופניים ולרכוב לאחד החופים הקרובים (Playa Ancon), לשנרקל בים, להסתלבט על החוף ובלילה לרקוד ברחובות.
מהוואנה למיאמי
לפני שאני חותמת את הביקור, אני מגיעה לבית הכנסת הגדול של הוואנה, "בית שלום", זכר לקהילה שמנתה לפני המהפכה למעלה מעשרים אלף יהודים. מרבית היהודים הללו מתגוררים היום במיאמי. בית - הכנסת בהוואנה צנוע למראה ומתנהל ללא רב מקומי. פעמים אחדות בשנה מגיע לשם רב מארגנטינה, המבצע בריתות ועורך בר-מצוות וטקסי כלולות.
ביציאה מבית הכנסת חולפים על פני מלון בוטיק בשם "רחל", המעוצב בסגנונות רוקוקו ובארוק. כל אחד מבין עשרים וחמישה חדרי המלון מכונה על שם דמות תנ"כית.
בדרך חזרה נדמה ששדה התעופה המקומי מתנהל בזמן מקביל משל עצמו, זמן קובני.
אני מהרהרת באחת האימרות של אריסטו: ״חינוך של המוח ללא חינוך של הלב, אינו חינוך כלל״.
הטיול קירב אותי לשכני היקר חסוס. את הטוב שבקובה אפשר עדיין לחגוג מעבר לים, בארה״ב, במיוחד במיאמי, עם מורשת שנשמרת לא רק בחודש הזה, אלא בכל ימי השנה ובכל אבן פינה.
המלצות לביקור הבא בהוואנה
בית חרושת לסיגרים – בניין בן ארבע קומות המעוצב בסגנון ספרדי. מומלץ לסיור ארכיטקטוני ופחות לרכישת סיגרים. את זה מוטב לעשות בבית המלון סנטרל פארק (Parque central).
מועדון הלילה טרופיקנה (Tropicana Night Club)
מועדון קאסה למוסיקה (Casa de la Musica).
המלצות לביקור בטרינידד
לאכול ב- La Union Hotel "1869 Restaurant" Av 54 + Calle 31
לשכור חדר במחיר 20 CUC בקאסה סנטנה (Casa Santana)
Casa Santana Antonio Marceo n.
425 btw Zerquera + Colon
ד״ר גילה אלוני, מומחית לגיוון והכלה Diversity, Equity and Inclusion מאוניברסיטת הארוורד
