לאחר יום מפרך, מלא מורת רוח, כשבעצם רק רציתי להישאר במיטה ולראות את העולם מבעד לחלון, בדרך מאנשהו להיכן שהוא, הגעתי לנקודה בטיילת של תל אביב שמאוד חביבה עליי. הטיול שלי הפעם הוא טיול בדיעבד, עצירה לרגע שהפכה לסוג של טיול.
קבוצת גולשים שבאה לחגוג את הים בסופו של יום סוער קיבלה את פניי. נמרצים ונרגשים הם ירדו מהטוסטוסים, החליפו בגדים וקפצו למים. הם גם ביקשו להוסיף שאחד מהם הוא בעל תואר רשמי - כזה או אחר - בגלישה. האירוע הפך ל"טיול" מהסיבה הפשוטה שהשמש, ללא התראה מוקדמת, הפציעה ושטפה את העננות האפרורית באור צהוב-ארגמן. מוכה תמהון קל, מתובל בקמצוץ הערצה סמוייה, לא נותר לי אלא לכוון את העדשה היישר אל השמש ולעצור מעט מתנועותיהם החפוזות של בעלי השמחה.
ה"טיול" אמנם לא ארך יותר ממספר דקות - אך הוא הספיק לי די והותר: גם לרומם את רוחי השפופה וגם לטעום משהו מחייהם של יצורים, זן נדיר למדי, שמעולם לא הבנתי מדוע ולמה הם עושים זאת - ועוד בחורף.
