את נכנסת בבוקר בצעד מהוסס למשרד, שולחת מבט מבועת לשולחן וזה מחזיר לך חיוך סרקסטי כאומר: "מגיע לך". הניירת עולה על גדותיה. כבר לא רואים שולחן, רק ניירות מבצבצים מתוך ערימת מכתבים, חוברות ומה לא. את ניגשת למחשב, פותחת את האאוטלוק ומחכה חמש דקות עד שכל האי-מיילים שבדרך ייכנסו. מעבירה מבט על עשרות המיילים שלא הספקת למחוק, ומחפשת כמו מחט בערימת שחת את המייל החשוב שקיבלת שלשום, ולא ענית עליו עדיין. חוזרת שוב על הרפרטואר המצליף: "את לא בסדר, היית צריכה לסדר/לארגן/למיין/למחוק/לענות/לטלפן..."
חוזרת בערב הביתה, החורף כבר כאן ועדיין לא סידרת את בגדי החורף בארון. לילדה קר, את שולחת יד למדף העליון, נוברת בין הבגדים ושולפת בהקלה את הסווטשירט הראשון שמיששת. רק אחרי שהיא לובשת אותו את מגלה שהילדה גדלה. כן, מזמן היית צריכה למיין/להעביר/לקנות בגדים חדשים...
ובלילה בלילה, לאחר שכולם כבר נמים את שנתם, את זוחלת על ארבע, נושמת נשימה עמוקה, מתרצת לעצמך ש"פשוט אין לי כוח לעשות דברים, אני לא מוצאת בתוכי את האנרגיות לכל זה", יודעת עמוק עמוק בלב שגם מחר לא תעשי דבר בנדון.
ובכל זאת? איך מוצאים את הכוחות, המוטיבציה, האמביציה לבצע את כל אותן הפעולות שזוללות מאיתנו אנרגיה, טיפה אחר טיפה, בלי להותיר בנו כוח ליתר הדברים? התשובה פשוטה: נפטרים מזוללי האנרגיה!
זוללי האנרגיה הם כל דברים קטנים שמפריעים לנו ומציקים, כל אותם דברים שאנחנו יודעות שרק אנחנו צריכות לעשות, אחרת זה ייראה כמו הצרות שלנו או שנצטרך לעבוד כפול. יחד עם זאת אנחנו משלימות, מתעלמות או דוחות את הטיפול בהם. בסופו של דבר אותם הדברים הקטנים מתעצמים, ממשיכים לייסר אותנו, להפריע לנו, להטריד את מנוחתנו ולסחוט מאיתנו הרבה אנרגיה שלילית.
כמה פעמים החלטת למיין את ערימת המשחקים בחדר, לזרוק את מה שלא משתמשים בו, ולאוורר משחקים הקבורים תחת משחקים, הקבורים תחת משחקים המוסתרים על ידי צעצועים נוספים?
כמה פעמים החלטת למסור לתיקון מכשיר חשמלי שהתקלקל וככל שעברו הימים גילית שבסופו של דבר התרגלת לרמת חיים נמוכה יותר, ללא המכשיר? ויש עוד ועוד דוגמאות, כחול אשר על שפת הים.
אם אנחנו משלימות עם דברים מציקים - גם הקטנים ביותר, ולא מנסות להיפטר מהם, אנחנו נשלם על כך בחוסר נוחות, בכעסים ובלחצים ונישאר בלי כוח!
ואיך נפטרים מזוללי האנרגיה? התשובה – בנאלית ככל שתהיה: פשוט מתחילים לעשות. לא דוחים מטלות לאחר כך, כי אחר כך כבר יהיו מטלות נוספות. לשם כך מחליטים על כמה כללי ברזל, ומנסים לעמוד בהם.
למשל: מחליטים שכל מייל שנכנס, מיד יופנה למקום הנכון - או לתיקייה או למחיקה. מחליטים שכל מכתב שמתקבל או מסמך המונח על השולחן במשרד ואינו חלק אינטגרלי מהשולחן, יתויק בתיקיה מתאימה או ישוגר אחר כבוד
בטיסת סילון לפח. לא מגיעים למצב שבו יש צורך בדחפור על מנת לפנות את המשקל שנערם על השולחן.
וגם: החלטת שהגיע הזמן להיפגש עם רופא השיניים? צלצלי וקבעי תור. אפילו לעוד כמה שבועות. לא נזכרים בהחלטה כשהלחי כבר נפוחה וכואבת. ברגע שמטלה כלשהי מטרטרת במוח ולא מרפה, סימן שהיא הפכה עבורך לזולל אנרגיה, סימן שחיכית זמן רב מדי, סימן שצריך לשים לה קץ.
אם אנחנו נפטרות מזוללי האנרגיה שלנו, נתמלא אנרגיה וסיפוק. נפסיק להתעמק בזוטות שמפריעות לנו. עם כל התקדמות ועם כל מטלה שנבצע נרגיש טוב יותר, כאילו ירד מאיתנו עול. ותאמינו או לא - יהיה לנו יותר כוח. אה, כן, וגם יותר זמן.
ועוד קטנה לסיום: כמובן שהאמור כאן מתייחס גם לגברים. גם הם צריכים להיפטר מזוללי האנרגיה שלהם.
- אורלי כץ היא מאמנת אישית ועסקית לנשים ומחברת ספר הקואצ'ינג הראשון לנשים עם דנה גניהר רז: "כל אחת והדיזי שלה "
(הוצאת אסטרולוג). לאתר O.K Coaching – המרכז לאימון נשים לחצו כאן
עם מי כדאי לך לנהל רומן סוער
תרגילים לשחרור ייסורי המצפון
מה עושים כשהעבודה חודרת הביתה, לוורידים ולנשמה
