מנכדים לא מתגרשים

מתיחויות משפחתיות יוצרות לא אחת ניתוקים כפויים בין נכדים לסבים. לפעמים האשמים בניתוק הם הסבים או הסבתות - לא כולם מלאכים, אבל במקרים רבים מדובר בניתוק שנכפה עליהם. במקרה הזה אני מדברת על ניתוק שבא מיוזמתו של אחד מבני זוג הנמצאים בהליך של פירוק התא המשפחתי, ובמסגרת ה"הילולה הכללית" גורר למעגל הנפגעים גם את הילדים, הסבים והסבתות.

פירוק המשפחה, פירוק הזוגיות וגירושים הן פעולות ההולכות ותופסות תאוצה אצלנו, כמו בכל העולם המערבי - הסטטיסטיקה מדברת על כעשרת אלפים זוגות המתגרשים בישראל מדי שנה. אולם מצער מאוד שבני זוג שאינם צולחים את קשיי המערכת הזוגית, מפרקים לרסיסים בתוך כך גם את מערכות היחסים של צאצאיהם עם דור הסבים והסבתות, וגורמים לא רק לצער וכאב עמוקים מנשוא, אלא לעיתים אף לנזקים נפשיים.

להתעלות על הכאב האישי

קשה להשוות בין העוצמה הרגשית המביאה לתהליך יצירת הזוגיות, לבין זו המעורבת בתהליך פירוק התא המשפחתי. זו האחרונה, אותה עוצמה רגשית שלילית, מביאה לא אחת לרצון לנקמה, שאחד מביטוייה הקשים הוא תופעת הפרדת הנכדים מסביהם.

סבא הוא סבא הוא סבא

למרות שרוב הילדים להורים גרושים מצויים במשמורת של אחד ההורים ועמו הם מבלים את רוב זמנם, אין הדבר מבטל את העובדה שההורה השני נשאר ויישאר לנצח אמם או אביהם של הילדים, וכך גם הסבים והסבתות. סבא הוא סבא הוא סבא לנצח נצחים, ואצל מרבית הסבים - הנצח אינו כל כך רחוק.

לא לכולם היו סבא או סבתא בילדותם או בבגרותם. לחלק גדול מאוכלוסיית החיים במדינת ישראל, בני הדור השלישי לשואה, לא היו מעולם סבא או סבתא, והם עצמם לא חוו את תחושת היותם נכדים. אל לנו להוסיף למעגל "יתומי הסבתאות" גם נכדים שנותקו בצורה מלאכותית מסביהם ומסבתותיהם. ילדים זה שמחה, ונכדים זו גם שמחה וגם הנאה, דו-צדדית. תנו לה לפרוח!

• לטורים הקודמים של ברכה בריל: