אולמרט הקטנה תחלק את הבית

פרץ הקטן, זה עם התלתלים ובלי השפם, שוכב במיטה וצועק "אבאאא". אבל אבא לא יכול לגשת אליו, כי אבא שוכב בסלון על הספה ומנסה להרדים את ביבי שהחליט להתעורר בחמש וחצי בבוקר. ביבי הוא איש תקשורת מצוין. הוא יודע לצעוק כל כך חזק בבוקר, שמייד אבא קופץ לדום ומנסה להשתיק אותו למען שלום-בית עם אמא, שמנסה עדיין לישון.

פרץ בלי השפם מאמץ טקטיקה חדשה וצועק "אמאאא". אבל אמא לא יכולה לגשת אליו, כי אולמרט הקטנה מוציאה לפועל את תוכנית ההתכנסות בציצי של אמא ומסרבת להיכנע לשותפויות קואליציוניות. נכון שאת אמא של כווולם, אבל עכשיו תורה של מפלגה אחת צעירה.

בחרתי להיניק. זה לא הופך אותי לחברת החמאס או הג'יהאד האיסלאמי. ריקי כהן קראה לזה טרור ההנקה אני קוראת לזה טרור אנטי-הנקה. כך או כך – אין בי הכפתור הזה שמניע אנשים לשנות את העולם. לא בא לי לשאת שום דגל, פרט לזה על המרפסת ביום העצמאות. אין לי אג'נדה שאריק איינשטיין שר עליה פעם, והציצי שלי הוא לא רכוש לאומי.

תקראו לזה בת-יענה, אני קוראת לזה "חייה ותן לחיות". אם בחרתי להיניק – זה בגלל שמותר לי. עשיתי את השיקולים שלי, וכך החלטתי. אז למה לעזאזל בחירה כל כך אישית וכל כך אינטימית הופכת אף היא לרכוש הציבור? למה אני צריכה להתווכח עם אחות מיילדת בבית החולים שטוענת שאני עושה נזק לבן שלי, ובו בזמן דוחפת לו בקבוק בכוח, על אף הפתק הקטן שבו כתוב שחור על גבי תכלת "הנקה בלבד"?

למה אני צריכה להצטדק? למה אני צריכה להילחם בכל אלה שקוראות לי טרוריסטית, כי היתה איזו מדריכת הנקה שטבחה בהן ללא רחם? אני מהאו"ם. נשבעת. רק אל תהפכו את הציצי שלי לנשק.

כשהחלטתי לעזוב את העבודה ולהתמסר לגידול ילדי הבכור, אמרו לי שאני עוצרת את גלגלי הכלכלה ומשליכה מעליי את כל פירות המאבק הפמיניסטי. בזפזופי השלט הבלתי נגמרים הפכתי להיות עוכרת הקידמה, בשעות הנוספות שביליתי על הספסל בגינה איבדתי את התואר הראשון והשני שלי. בטישירט מהוהה וכתמי פליטות על הכתף הפכתי להיות "אחת מאלה". נו, אתם יודעים. אלה שלא יודעות לעשות כלום חוץ מלכבס, לתלות ולעשות ילדים.

כך או כך - תמיד יהיה מי שיערער על הבחירות שלנו. אבל זה מה שחשוב - אלה הבחירות שלנו. ובבחירות האישיות שלי אני שמה פתק לבן בקלפי. לבן - כי לא תמיד אני יודעת מה לרשום עליו. כי לא תמיד אני שלמה עם הבחירות שלי. מדי פעם אני בוחנת אותן מחדש - מכנסת את הממשלה, קרי הקונסיליום המשפחתי המצומצם, ובודקת את האופציות העומדות בפניי.

אני לא חושבת שיש ממשלה מושלמת, אני לא חושבת שיש מצע אחיד וברור שניתן להסכים עליו לאורך זמן. אבל זה מה שטוב בשיטה הדמוקרטית – שיש לנו אפשרות בחירה, ואפשרות לבחון מחדש את הבחירות שעשינו בחיינו. ויש לנו אפשרות לשנות את העולם. את הפרטי שלנו, בכל אופן.

יש לי את הכוס הכחולה

ואם כבר מדברים על העולם הפרטי שלנו - זה בדיוק המקום בו החלטות גורליות מאלה מתקבלות. הבחירות האמיתיות שלנו הן האם לראות בשעות אחר הצהריים טלוויזיה או ללכת למשחקייה. בכל רגע נתון אנו נדרשים לבחור – למשל למי לגשת קודם: לזאת שצורחת כי היא רוצה את ליטרת החלב שלה, לזה שמאיים לקפוץ באנג'י מהספה לשולחן או לזה שמטפס על כיסא כדי להפוך ארון בגדים שלם במטרה למצוא את גרבי פו הדב שלו. הסוגיות הבוערות הן איך הוא רוצה לשתות את האקטימל שלו - בבקבוק קטן או בכוס כחולה. מנפלאות הדמוקרטיה.

פרץ הקטן, זה עם התלתלים ובלי השפם, דורש בשמו של הפרולטריון את זכותו הדמוקרטית לשתות קולה כמו אבא ואמא. אם בקשתו לא תיענה בחיוב הוא יפרוץ בשאגות מגאפון רמות. מנגד יודע ביבי הקטן איך בדיוק הוא רוצה לחלק את עוגת הכלכלה - ביס לו וביס לו. לאח שלו לא נשאר כלום.

ואולמרט הקטנה? בינתיים היא בוחרת בזכות השתיקה ולא מסגירה את המצע שלה. היא יודעת טוב מאוד שפרץ וביבי יכולים לריב כמה שהם רוצים – הסקרים נוטים לטובתה.

לטורים הקודמים בסדרה:

• "לא זכור לי שיולדים מהרגל"