שקרים לבנים? זה בגלל שעון הקיץ

מאז שנכנס לתוקף שעון הקיץ, חייה של מלי אינם חיים. איך משכיבים חבורה מלאת אדרנלין לישון, כשאור יום מסתנן מבעד לתריס? והאם הטריקים שעובדים על קטנים יעבדו גם על גדולים?

מלי גרין פורסם: 01.05.06, 10:22

"חבל שהזיזו את השעון", ורדית נאנחת מעומק ליבה.

"כן, כל ערב אותו הסיפור. לכי תשכנעי אותם לישון. 'אבל אמא! עוד לא חושך!' מצטרפת חנה לשיחה.

שעון קיץ. עוד לא ממש קיץ, אבל השעון כבר כאן. אי אפשר לצאת עם הילדים לפני ארבע מהבית, ועד שחוזרים מהגינה, מקלחים את כולם ודואגים לארוחת ערב, אני כבר מותשת. לנוח? איזה לנוח. עוד לפני שאני מתחילה משמרת שלישית בבית, אני מוצאת את עצמי נאבקת בשעון.

המחוגים מודיעים לי שהערב הגיע, ואילו האור שחודר דרך התריסים כאילו קורץ לילדים קריצה ולוחש: 'חבר'ה, עוד יום! אל תלכו לישון!'

"מלי, איך את מסתדרת?" ורדית וחנה כמהות לתשובה. אודה ואתוודה - הרגעים שבהם מכתירים אותי לרגע קט בתואר "פרופסור לאמהות", הם מהמאושרים. חנה, אם לשלושה חמודים, וורדית, אם לחמישה, מחכות למוצא פי בדריכות של סטודנטיות בשיעור באוניברסיטה. אז נכון שאני יושבת על ספסל בגינה, ביד אחת מחזיקה מעדר מפלסטיק שדודו ביקש ממני לשמור לו, וביד השנייה יש לי ערימה של סנדוויצ'ים לזאטוטים שמקפצים בין המגלשות לארגזי החול, אבל מה כל זה מול התחושה שהנה אני על הבמה, מחזיקה ביד אחת גיר, וביד השנייה מיקרופון.

המורה אמר

"אז ככה", אני פוצחת במונולוג: היו לי אז שישה ילדים, שעון הקיץ מירר את חיי, והיום שלי התחיל רק בעשר בלילה.

'אפשר לחשוב שאנחנו יושבות רגל על רגל אחרי שהילדים נרדמים', התייפחה אז בת דודתי מלכה באוזניי, 'מה אני מבקשת? שיהיו בשקט? שילכו לישון כדי שאוכל לארגן את הכביסה והמטבח? כדי שאוכל להתיישב ולבדוק את המבחנים של תלמידותיי?' באותו הרגע, עם הבת דודה בטלפון, כשכולם מקפצים בעליזות סביבי והשעון כבר הורה על השעה תשע, החלטתי שאני חייבת למצוא פתרון לבעיה.

במשך שבעה ימים ושבעה לילות ישבתי על המדוכה. הפתרון נחת עליי ממקום בלתי צפוי. שימי, הבכור, היה אז בכיתה א'. יום אחד חזר וסיפר שהמורה שלו (יבורך!) אמר שילד בגילו צריך להיות במיטה בשמונה וחצי.

"גם אם יש אור בחוץ?" שאלתי, מתחילה לראות את הפתרון באופק. שימי הנהן בראשו במרץ.

בשעה שבע רצתי והזזתי את מחוגי השעון במטבח ובשאר חדרי הבית שעה אחת קדימה. "שימי", קראתי לו לאחר שסיימתי לבצע את זממי, "תראה, כבר שמונה!"

לא האמנתי, אבל התכסיס עבד. כך מצאתי את עצמי מדי ערב, בסביבות השעה שש וחצי, רצה מחדר לחדר ומזיזה את המחוגים שעה קדימה. שימי בכורי,

שהעריץ את המורה שלו, נכנס למיטה בשמונה וחצי, אך למעשה, השעה היתה שבע וחצי.

הבכור עושה, וכולם אחריו. וכך מדי ערב, למרות האור שבחוץ (דאגתי כמובן להגיף את כל התריסים ולהשרות אווירה של חושך), בשעה שמונה וחצי (זמן אמיתי) השקט שב לשכון במעוננו. כמובן שלאחר שהילדים נרדמו, עשיתי שוב סיבוב מהיר להזיז את מחוגי השעון לשעה המקורית.

שקר לבן עובר

הפרטנר שיתף פעולה, תוך שהוא משמיע ביקורת: "את לא חושבת שיש כאן בעיה חינוכית של שקר?"

"שקר לבן עובר", ניסיתי לשכנע אותו ואולי גם אותי. "וחוץ מזה, זה לטובתם, הם זקוקים לשינה הזאת". כך, בעוד חברותיי נאבקות במחוגי השעון, אני ניצחתי אותם!

שנה לאחר מכן, כששימי קיבל מהסבא (זה שרץ להגשים את כל גחמותיו) שעון יד אישי משלו עם מחוגים ושיעור פרטי בן שעתיים על קריאת שעון, הבנתי שזהו, השנה אצטרך לחפש תכסיס חדש, כי כעת יש לו שעון יד שישמש עדות חיה למזימה שלי.

"נו?" ורדית וחנה החזירו אותי למציאות, זו עם המעדר והסנדוויצ'ים ביד. "האמת? גם אני באותה הסירה..."

תובנה אחת לשבוע:

בחורף קור, בוץ וגשם; בקיץ אור עד מאוחר, זיעה ויתושים. אין עונה מושלמת לגידול ילדים!